דף כז,ב
פרידה אחת עפר, [ונפיש] ליה שיעורא?
פרידה - גרגיר:
אלא אמר רבה, היינו טעמא דרבי שמעון.
סופו, כתחלתו.
סופו - של רקב כתחלתו:
מה תחלתו
מה תחלתו - כשנקבר, אם יש דבר הראוי לירקב, ולעשות רקב של מת:
נעשה לו דבר אחר גנגילון.
גנגילון - בטול. שאותו דבר אחר, מבטלו.
אף סופו, לאחר שנעשה רקב, כשנקבר כהלכתו, ד"א המתערבת בו, מבטלו.
ולשון "גנגילון", דבר העומד כנגדו לבטלו ולקלקלו.
ולקמן פריך, הואיל וטעמא דר"ש ברקב כדאמר השתא, גבי שליא דליכא למימר הכי, מ"ט?:
אף סופו נעשה לו דבר אחר גנגילון.
מאי היא?
מאי היא - דאמר, "תחלתו ד"א נעשה לו גנגילון":
דתניא, "איזהו מת שיש לו רקב?
ואיזהו מת שאין לו רקב?
שאין לו רקב - שאין רקב שלו מטמא:
נקבר ערום בארון של שיש או ע"ג רצפה של אבנים, זהו מת שיש לו רקב.
ערום בארון של שיש או ע"ג רצפה של אבנים - דהשתא אין תערובת ברקבוביתו:
ואיזהו מת שאין לו רקב?
נקבר בכסותו או בארון של עץ
נקבר בכסותו - דאיכא רקבובית, או אפילו ערום בארון של עץ, דאיכא רקבובית:
או ע"ג רצפה של לבנים,
או ע"ג רצפה של לבנים - שעפרן נמחה:
זהו מת שאין לו רקב.
שאין לו רקב - מפני דבר אחר המעורב בו:
ולא אמרו רקב אלא למת בלבד, למעוטי הרוג דלא".
לאפוקי הרוג דלא - לפי שיצא דמו, וחסר.
וקיימא לן במס' נזיר (דף נא) "מת שחסר, אין לו רקב":
גופא. "מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא, טמא.
ור' שמעון מטהר".
"מלא תרוד רקב שנתפזר בבית, הבית טמא.
שנתפזר בתוך הבית [הבית] טמא - משום אהל:
ורבי שמעון מטהר".
וצריכא.
דאי אשמעינן קמייתא.
בההיא קאמרי רבנן משום דמכניף, אבל נתפזר אימא מודו לו לרבי שמעון, דאין מאהיל וחוזר ומאהיל.
דאין מאהיל וחוזר ומאהיל - גג שכנגד זה, מאהיל על חצי שיעור, ושכנגד זה, מאהיל על חצי שיעור.
ושני אהלות הן, ואין מצטרפין:
ואי אשמעינן בהא.
בהא אמר רבי שמעון דאין מאהיל וחוזר ומאהיל, אבל בהא, אימא מודה להו לרבנן.
צריכא.
תניא אידך, "מלא תרוד ועוד עפר בית הקברות, טמא.
מלא תרוד ועוד - יותר ממלא תרוד, עפר בית הקברות.
ל"א.
רקב ממש של מת, אלא כגון שנקבר בכסותו או בקרקע בלא ארון של שיש, ויש כאן מלא תרוד ועוד מאותו עפר, דהוו מעורבין רקב ועפר:
ורבי שמעון מטהר".
מאי טעמייהו דרבנן?
לפי שא"א למלא תרוד ועוד עפר בית הקברות שאין בו מלא תרוד רקב.
השתא דאמרת טעמא דרבי שמעון משום סופו כתחלתו, גבי שליא מאי טעמא?
אמר רבי יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה.
בטל ברוב - שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו:
ואזדא רבי יוחנן לטעמיה.
דאמר רבי יוחנן, "רבי שמעון ור"א בן יעקב אמרו דבר אחד".
אמרו דבר אחד - ולקמן מוקמינן, דר"א בן יעקב משום בטול ברוב:
רבי שמעון, הא דאמרן.
רבי אליעזר, דתניא.
"רבי אליעזר בן יעקב אומר, בהמה גסה ששפעה חררת דם,
בהמה גסה - שלא היה לה ולד מעולם:
הרי זו תקבר.
תקבר - החררה, שהוא מיחוי של בכור:
ופטורה מן הבכורה".
ופטורה מן הבכורה - שאם תלד עוד, אין ולדה לכהן:
ותני רבי חייא עלה, "אינה מטמאה לא במגע ולא במשא".
אינה מטמאה - אותה חררה:
ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר?
ומאחר דאינה מטמאה - אלמא לא חיישינן לולד, אמאי תקבר:
כדי לפרסמה, שהיא פטורה מן הבכורה?
ומשני כדי לפרסמה - שנפטרה מן הבכורה, שידעו הכל שזה פטר רחם:
אלמא ולד מעליא הוא, ואמאי תני רבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא?
ופרכינן - מדפטורה מן הבכורה, אלמא ולד מעליא היא, אמאי אינה מטמאה:
אמר רבי יוחנן משום בטול ברוב נגעו בה.
בטול ברוב - מיחוי הנפל בטל בדם:
א"ר אמי אמר רבי יוחנן, ומודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה.
ומודה ר"ש - במתני' בשליא, אע"ג שהבית טהור, אמו טמאה לידה:
אמר ההוא סבא לרבי אמי, אסברא לך טעמא דרבי יוחנן.
דאמר קרא, (ויקרא יב) "אשה כי תזריע וילדה זכר" וגו' אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, טמאה לידה.
כעין שהזריעה - כלומר דנימוח כזרע:
ריש לקיש אמר, שפיר שטרפוהו
שטרפוהו - כמו (חולין סד) "ביצים טרופות בקערה", שמחקוהו ובלבלוהו:
במימיו,
במימיו - שהדיחוהו בהן.
א"נ, במי הלידה, והטינוף שיוצא עמו:
נעשה כמת שנתבלבלה צורתו.
שנתבלבלה - נמחק כולו, כמו שרוף שנתפזר, ואין שלדו קיימת:
אמר ליה רבי יוחנן לריש לקיש, מת שנתבלבלה צורתו, מנלן דטהור?
אילימא מהא דאמר רבי שבתאי אמר ר' יצחק מגדלאה.
ואמרי לה א"ר יצחק מגדלאה א"ר שבתאי.
"מת שנשרף ושלדו קיימת, טמא.
ושלדו קיימת - גופו קיים, שלא נתפזר האפר, ועדיין נראה כשלם:
מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים
פתחים גדולים - של ארבעה טפחים: