דף כח,א
וטהרו לו פתחים קטנים".
וטהרו לו פתחים קטנים - הפחותים מארבעה, כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים.
דקיי"ל, "מת, פתחו בארבעה", אם הוא בבית, כל הפתחים טמאים.
ואם פתח פחות מארבעה, טהור.
והני מילי להציל את שאר פתחים, אבל להוציא, הא אמרי' "פותח טפח, מוציא הטומאה לצד שני".
והכי אמרי' במס' אהלות (פ"ג מ"ו) "המת פתחו בארבעה.
בד"א להציל את הפתחים, אבל להוציא את הטומאה, בפותח טפח":
וקא דייקת מינה, טעמא דשלדו קיימת, הא לאו הכי, טהור.
אדרבה. דוק מינה להאי גיסא?
"שלדו קיימת", הוא דטהרו לו פתחים קטנים.
הא לאו הכי, פתחים קטנים נמי טמאין.
דכל חד וחד חזי לאפוקי חד חד אבר?
א"ל רבינא לרב אשי, ר' יוחנן דאמר כמאן?
ר' יוחנן - דפליג עליה דריש לקיש, דבעי למימר, דמת שנתבלבלה צורתו טמא, דאמר כמאן? כר' אליעזר:
כר' אליעזר.
דתנן, "אפר שרופין, ר"א אומר שיעור' ברובע".
ברובע - רובע הקב:
היכי דמי מת שנשרף ושלדו קיימת?
אמר אביי, כגון ששרפו על גבי קטבלא.
קטבלא - עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת:
רבא אמר, כגון ששרפו על גבי אפודרים.
אפודרא - אבן שייש.
ותרוייהו, כגון שעשויות בית קיבול, ומחיצות. שאין העפר יכול להתפזר:
רבינא אמר, כגון דאיחרכי אחרוכי.
דאיחרך איחרוכי - המת ולא נעשה אפר:
ת"ר, "המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה, אמו טמאה לידה.
ואין חוששין שמא מגוף אטום באו".
רב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי תרוייהו, אין נותנין לה ימי טוהר.
אין נותנין לה ימי טוהר - דאע"ג דפשיטא לן דולד הוא:
מ"ט?
אימא הרחיקה לידתה.
אימר הרחיקה לידתה - הרי כמה ימים שיצא רוב הולד לאברים, וכבר עברו ימי טוהר שלה, ולא ידעינן מאימת נמני:
מתיב רב יוסף, "המפלת ואין ידוע מה הפילה, תשב לזכר ולנקבה".
ואי ס"ד כל כהאי גוונא אימא הרחיקה לידתה, לתני "ולנדה".
ניתני ולנדה - שכל דמים שתראה, יהיו טמאים. שלא יהיו לה ימי טוהר.
והכי איבעי ליה למיתני, "תשב לזכר ולנקבה ולנדה".
כלומר שבועיים דנקבה מטמאה בלא שום ראייה, דדלמא נקבה הואי.
וימי טוהר לא יהיה לה, שהרי כמה ימים שהתחילה לילד ויצא הרוב, והיינו לנדה.
ולקמן בהאי פירקא (דף ל) מפרש, למה הוזכר זכר?
שאם תראה לסוף ל"ד ותחזור ותראה ליום מ"א, תהא מקולקלת עד יום מ"ח:
אמר אביי, אי תנא לנדה, הוה אמינא מביאה קרבן, ואינו נאכל.
הוה אמינא מביאה קרבן ואינו נאכל - דכיון דתני "לנדה" משמע דמספקא ליה אי ולד הוא אי לא.
קמ"ל, מדלא תני "לנדה", אלא "לזכר ולנקבה", דודאי פשיטא לן דולד הוא ומביאה קרבן ונאכל.
ומיהו ימי טוהר לית לה, "אימר הרחיקה לידתה":
קמ"ל דנאכל.
אמר רב הונא, הוציא עובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה.
שנאמר (בראשית לח) "ויהי בלדתה ויתן יד".
ויתן יד - אלמא לידת יד קרויה לידה:
מתיב רב יהודה, "הוציא עובר את ידו, אין אמו חוששת לכל דבר".
אמר רב נחמן, לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא.
"לחוש חוששת, ימי טוהר לא יהבינן לה עד דנפיק רוביה".
והא "אין אמו חוששת לכל דבר" קאמר?
אמר אביי, אינה חוששת לכל דבר מדאורייתא, אבל מדרבנן חוששת.
והא קרא קאמר?
והא קרא קאמר - רב הונא, אלמא לידה דאורייתא קרי ליה:
מדרבנן.
וקרא אסמכתא בעלמא:
משנה
המפלת טומטום ואנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה.
לזכר ולנקבה - ימי טוהר לזכר, וימי טומאה דנקבה:
טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר, תשב לזכר ולנקבה.
טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה, תשב לנקבה בלבד.
תשב לנקבה בלבד - אפי' הוי טומטום זכר, בתר נקבות אזלינן.
דכל ימי זכר, בין לטומאה בין לטהרה, מובלעים תוך של נקבה:
יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו הרי הוא כילוד.
מסורס - דרך מרגלותיו.
ולשון היפוך הוא, כמו "סרס המקרא ודרשהו":
יצא כדרכו, עד שיצא רוב ראשו.
ואיזהו רוב ראשו?
משיצא פדחתו:
גמרא
השתא טומטום לחודיה ואנדרוגינוס לחודיה אמר, "תשב לזכר ולנקבה".
טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר, מיבעיא?!
איצטריך.
איצטריך - אע"ג דטומטום לחודיה מספקינן בזכר ובנקבה, היכא דאיתיליד זכר בהדיה, נימא זכר הוא.
דמוכחא מילתא, דהיא הזריעה תחילה.
קמ"ל:
מהו דתימא, הואיל וא"ר יצחק אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, איש מזריע תחלה יולדת נקבה.
אימא מדהאי זכר, האי נמי זכר.
קמ"ל, אימא שניהם הזריעו בבת אחת. זו זכר, וזה נקבה.
אמר ר"נ אמר רב, טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן
לובן - דומה לקרי:
או אודם,
אודם - דומה לדם נדות:
אין חייבין על ביאת מקדש.
אין חייבין על ביאת מקדש - דלמא טהור הוא, וקמייתי חולין בעזרה.
דאין זכר מטמא באודם, ואין נקבה מטמאה בלובן:
ואין שורפין עליהם את התרומה.
ואין שורפין עליהם תרומה - אלא תולין.
כי חזאי אודם איכא למימר, זכר הוא, ואין אודם מטמא בו.
ואי חזאי לובן, איכא למימר נקבה היא, ואין לובן מטמא בה.
הילכך תולין:
ראו לובן ואודם כאחד, אין חייבין על ביאת מקדש.
ראו אודם ולובן כאחד - דממ"נ טמא, אפ"ה לענין טומאת ביאת מקדש פטירי מקרבן, כדמפרש טעמא:
אבל שורפין עליהם את התרומה.
שנאמר (במדבר ה) "מזכר ועד נקבה