דף כח,ב
תשלחו".
תשלחו - היינו שילוח טמאים ממקדש:
זכר ודאי, נקבה ודאית. ולא טומטום ואנדרוגינוס.
לימא מסייע ליה.
"טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם, אין חייבין על ביאת מקדש.
ואין שורפין עליהם את התרומה.
ראו לובן ואודם כאחת.
אין חייבין על ביאת מקדש, אבל שורפין עליהם את התרומה".
מ"ט?
לאו משום שנאמר (במדבר ה) "מזכר ועד נקבה תשלחו", זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס?!
אמר עולא, לא.
הא מני ר' אליעזר היא.
רבי אליעזר היא - דבעי, לענין קרבן טומאה, עד דידע במאי איטמי.
אבל לרבנן דלא בעו בשאר טומאות עד דידע במאי איטמי, הכא נמי מחייבי.
דלא דרשינן זכר ודאי, נקבה ודאית:
דתנן, "רבי אליעזר אומר, 'השרץ (ויקרא ה) ונעלם ממנו', על העלם שרץ הוא חייב,
על העלם שרץ - שנטמא וידע, ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה, חייב:
ואינו חייב על העלם מקדש.
ואינו חייב על העלם מקדש - אם כשנכנס למקדש, זכור לטומאה ונעלם ממנו מקדש, ונכנס. שאינו סבור שזה מקדש.
וכשיצא נזכר, פטור:
רבי עקיבא אומר, 'ונעלם ממנו והוא טמא', על העלם טומאה הוא חייב, ואינו חייב על העלם מקדש".
ואמרינן, מאי בינייהו?
ואמר חזקיה, "שרץ ונבלה איכא בינייהו.
שרץ ונבלה - לפניו. וידע שנגע באחד מהם ואינו יודע באיזה מהם נגע, וכשבא למקדש שכח אותו, ומשיצא נזכר:
דרבי אליעזר סבר, בעינן עד דידע אי בשרץ איטמי אי בנבילה איטמי.
ר' אליעזר - דאזכר שם שרץ סבר, דבעינן עד דידע אם בשרץ איטמי כו':
ור' עקיבא סבר, לא בעינן".
לאו אמר רבי אליעזר התם, בעינן דידע אי בשרץ איטמי אי בנבלה איטמי.
הכא נמי בעינן דידע אי בלובן איטמי אי באודם איטמי.
אבל לרבי עקיבא דאמר משום טומאה מיחייב, הכא נמי משום טומאה מיחייב.
ורב מאי שנא ביאת מקדש דלא, דכתיב "מזכר ועד נקבה תשלחו", זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
אי הכי תרומה נמי לא נשרוף?
דכתיב (ויקרא טו) "והזב את זובו לזכר ולנקבה", זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס?
הזב את זובו לזכר ולנקבה - ולדרוש נמי זכר ודאי נקבה ודאית מטמא בזיבה ולא טומטום:
ההוא מבעי ליה לכדרבי יצחק.
דאמר רבי יצחק, "לזכר", לרבות את המצורע למעינותיו.
לזכר לרבות מצורע - שהוא מוקש לזב, להיות מעינותיו אב הטומאה לטמא אדם וכלים, כזב.
דכתיב ביה, (ויקרא טו) "וכי ירוק הזב" וגו':
"ולנקבה", לרבות את המצורעת למעינותיה.
האי נמי מבעי ליה, "במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס דברי רבי יוסי"?
פרט לכלי חרס טמא - שאין טעון שילוח מן העזרה:
אם כן נכתוב רחמנא "אדם"?
וכי תימא אי כתב רחמנא אדם הוה אמינא כלי מתכות לא.
הוה אמינא כלי מתכות לא - טעון שילוח.
ולהכי שני בדיבוריה, למדרש "כל שיש לו דין הנוהג בזכר ובנקבה", דהיינו טהרה במקוה:
מ"כל טמא לנפש" נפקא,
מוכל טמא נפקא - דאף כלי מתכות בעי שילוח.
ועל כרחין הוה דרשינן, אדם ודמי ליה, ולא כלי חרס, שאין לו טהרה:
"זכר ונקבה" למה לי?
לכדרב.
ואימא כוליה לכדרב הוא דאתא?
אם כן נכתוב "זכר ונקבה", מאי "מזכר ועד נקבה", עד כל דבר שיש לו טהרה במקוה.
עד נקבה - משמע כל מי שיש לו דין, שהוא מזכר עד נקבה, שיש להן טהרה:
אי הכי כי איטמי בשאר טומאות לא לישלחו?
אי הכי - לעיל קאי.
כיון דאמר רב לענין שילוח, "זכר ודאי ולא טומטום", בשאר טומאות נמי, כגון טומטום שנטמא במת או בשרץ ונכנס למקדש, יפטר:
אמר קרא, "מזכר", מטומאה הפורשת מן הזכר.
וכל היכא דכתיב, "מזכר עד נקבה" למעוטי טומטום ואנדרוגינוס הוא דאתא?!
והא גבי ערכין דכתיב (ויקרא כז) "הזכר".
הזכר - "והיה ערכך הזכר":
ותניא, "'הזכר', ולא טומטום ואנדרוגינוס.
יכול לא יהא בערך איש, אבל יהא בערך אשה?
תלמוד לומר 'הזכר ואם נקבה', זכר ודאי נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס".
תלמוד לומר הזכר - ה"א דריש:
טעמא דכתיב, "הזכר ואם נקבה", הא מזכר ונקבה לא ממעט?
אם נקבה - "אם" קדריש:
ההוא מבעי ליה
ההוא מיבעי ליה - למכתב זכר ונקבה: