דף לב,ב
למעוטי איש מאודם.
למעוטי איש מאודם - ואע"ג דקרא לאו באודם מיירי?
על כרחיך כיון דקרא יתירתא הוא, לדרשא אתא.
ומה שיש לך לדרוש דבר הקרוב לענין, דרוש בו.
וה"ק, אשה טמאה בדבר האמור בה, דהיינו אודם, ואין איש טמא בדבר האמור באשה.
ואי קשיא, ה"ל למיכתב להך דרשה גבי נדה?
אין ה"נ.
דלגבי נדה נמי קרא אחרינא כתיב, דדרשינן לה לקמן הכי.
ומיהו תרוייהו צריכי. כדקאמר לקמן.
ההוא דגבי נדה, למעוטי איש מדם ממש, שאין דם היוצא מפי האמה מטמא בזיבה.
והאי, למעוטי שכבת זרע אדום.
האי במאי דאישתעי ביה, והאי במאי דאישתעי ביה:
והא דתניא, "'אשה',
והא דתניא אשה - לענין זבה כתיב, "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים", ימים ב', רבים ג':
אין לי אלא אשה,
בת י' ימים לזיבה מנין?
בת י' ימים - דבציר מהכי ליכא זיבה ז' ימי נדה וג' ימי זיבה, שאין זיבה אלא לאחר נדות, כדמפרש בשמעתא בתרייתא דמכילתין:
ת"ל, 'ואשה'".
למה לי?
ליגמר מנדה?
לגמר מנדה - כיון דבת יום אחד מטמא בנדה, בת י' נמי מטמאה בזיבה.
דאין זיבה בלא נדה, שאינה אלא לאחר נדות:
צריכא.
דאי כתב רחמנא בנדה, הוה אמינא נדה, משום דכי חזאי חד יומא בעיא למיתב ז'.
אבל זבה, דאי חזאי חד יומא, בשומרת יום כנגד יום סגי לה, אימא לא.
צריכא.
וליכתוב רחמנא בזבה ולא בעי בנדה, ואנא ידענא דאין זבה בלא נדה?
אין ה"נ.
ואלא קרא למה לי?
ואלא קרא - "ואשה" דכתיב גבי נדה, למה לי:
למעוטי איש מאודם.
למעוטי איש מאודם - דהכי משמע, אשה מטמאה בנדה ולא איש:
הא מיעטתיה חדא זימנא?
והא מיעטתיה - לעיל:
חד למעוטי משכבת זרע, וחד למעוטי מדם.
חד למעוטי משכבת זרע - אדום. אם יראה שכבת זרע אדום:
וכן לענין זכרים.
וכן לענין זכרים - מרבי בן יום אחד:
דתניא, (ויקרא טו) "'איש איש',
מה ת"ל 'איש איש'?
איש איש - "כי יהיה זב":
לרבות תינוק בן יום אחד, שהוא מטמא בזיבה.
דברי רבי יהודה.
רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר, אין צריך.
הרי הוא אומר (ויקרא טו) 'לזכר ולנקבה'.
'לזכר', כל שהוא זכר.
בין שהוא גדול בין שהוא קטן.
'ולנקבה', כל שהיא נקבה, בין גדולה בין קטנה.
א"כ מה ת"ל, 'איש איש'?
דברה תורה כלשון בני אדם".
אלמא, כי מרבי קרא, בן יום אחד מרבי.
ורמינהו, "'איש'' אין לי אלא איש,
איש אין לי אלא איש - "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע":
בן תשע שנים ויום אחד מנין?
ת"ל, (ויקרא טו) 'ואיש'".
אמר רבא, הלכתא נינהו, ואסמכינהו רבנן אקראי.
הי הלכתא והי קרא?
אילימא בן יום אחד הלכתא, ובן ט' שנים ויום אחד קרא?
קרא סתמא כתיב.
אלא בן ט' שנים ויום אחד הלכתא, ובן יום א' קרא.
וכי מאחר דהלכתא היא, קרא למה לי?
ה"נ גרסינן - ומאחר דהלכתא, קרא למה לי?
ואבן תשעה לשכבת זרע קמהדר:
למעוטי אשה מלובן.
למה לי למכתב בזכרים, ולמה לי למכתב בנקבות?
למה לי למיכתב בזכרים - "איש איש", לרבות קטן בן יומו?
ולמה לי למיכתב בנקבות, "ואשה", לרבות בת יום אחד לנדה ובת י' לזיבה?:
צריכי.
דאי כתב רחמנא בזכרים, משום דמטמאי בראיות כבימים.
בראיות כבימים - בין שרואה ג' ביום אחד, בין שרואה שלש בשלשה ימים רצופין, הוי זב.
כדילפינן בב"ק בפרק כיצד (דף כד) "לזכר ולנקבה". מה נקבה בימים אף זכר בימים. וראיות בגופיה כתיב. מנה הכתוב שלש, וקראו טמא.
אבל זבה שראתה שלש ביום אחד, לא הויא זבה:
אבל נקבות דלא מטמאו בראיות כבימים, אימא לא.
ואי כתב רחמנא בנקבות, משום דקמטמו באונס, אבל זכרים דלא מטמאו באונס, אימא לא.
זב לא מיטמא באונס - דכתיב, "מבשרו", ולא מחמת אונסו.
זבה מיטמאה באונס.
בהאי פירקא (לקמן דף לו) "כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור":
צריכא:
הכותים מטמאין משכב תחתון כעליון: מאי משכב תחתון כעליון?
משכב הזב והנדה מטמא אדם - דכתיב (ויקרא טו) "ואיש אשר יגע במשכבו".
וכתיב, (שם) "וכל הנוגע במשכבה" וגו':
אילימא דאי איכא י' מצעות, ויתיב עלייהו, מטמו להו?
פשיטא?
דהא דרס להו?
אלא שיהא תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב.
כעליונו של זב - ולא כתחתונו שמטמא אדם:
מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין, אף תחתונו של בועל נדה, אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.
עליונו של זב מנלן?
דכתיב (ויקרא טו) "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו יטמא".
מאי תחתיו?