דף לג,א
אילימא תחתיו דזב?
אילימא תחתיו דזב - דהוא מדרס הזב:
(ויקרא טו) מ"ואיש אשר יגע במשכבו" נפקא?
אלא, הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו.
ומאי ניהו?
ומאי ניהו נישא - בגד הנישא על הזב.
מאי טעמא?
"והנושא והנישא כתיב".
לא ידענא מאי היא.
ונראה בעיני, שהוא פי' משובש:
עליון של זב.
נתקו הכתוב מטומאה חמורה, והביאו לידי טומאה קלה.
נתקו הכתוב מטומאה חמורה - מדכתיב, "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, יטמא. והנושא אותם יכבס בגדיו".
ומדלא ערבינהו ונכתוב, "וכל הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו, והנושא אותם יכבס בגדיו", ואפסקינהו ב"יטמא".
מכלל דהאי "יטמא", לאו באדם ובגדים קמיירי, אלא באוכלין ומשקין.
"והנושא אותם", נדרש בתורת כהנים, לנושא משכבו ומושבו של זב:
לומר לך, שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין.
אימר נתקו הכתוב מטומאה חמורה דלא מטמא אדם לטמא בגדים, אבל אדם או בגדים ליטמא?
אימא - להכי אפסקינהו קרא, דלא יטמא אדם לטמא בגדים שעליו.
להכי כתב "יטמא", דאדם לחודיה טמא.
או אם נגעו בגדים, יהו בגדים טמאים, ולא הוא:
אמר קרא, "יטמא", טומאה קלה משמע.
ותחתונו של בועל נדה מנלן?
דתניא, (ויקרא טו) "'ותהי נדתה עליו'.
יכול יעלה לרגלה?
יעלה לרגלה - יעלה לסופה, כגון בא עליה בששי שלה, יטבול בליל המחרת כמותה:
ת"ל, 'יטמא ז' ימים'.
ז' ימים - ואפילו בא עליה בשביעי:
ומה ת"ל, 'ותהי נדתה עליו'?
שיכול לא יטמא אדם וכלי חרס.
ת"ל, 'ותהי נדתה עליו'.
מה היא מטמאה אדם
מה היא מטמאה אדם לטמא בגדים - שעליו, דאתי בקל וחומר ממשכבה.
אף הוא מטמא אדם לטמא בגדים שעליו:
כלי חרס,
וכלי חרס בהיסט - ואע"ג דאין כלי חרס מקבל טומאה אלא מאוירו?
בהיסט זב וזבה מיטמא.
כדכתיב (ויקרא טו) (כל כלי) "חרס אשר יגע בו הזב".
ואמרי' במכילתין, "איזהו מגעו שהוא ככולו?
הוי אומר זה היסטו":
אי מה היא עושה משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים, אף הוא עושה משכב ומושב, לטמא אדם לטמא בגדים?
ת"ל, 'וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא'.
שאין ת"ל, 'וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא'.
שאין ת"ל וכל המשכב אשר ישכב עליו יטמא - שהרי כבר נאמר, "ותהי נדתה עליו".
ובדידה כתיב, "וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו":
ומה ת"ל 'וכל המשכב אשר' וגו'?
נתקו הכתוב מטומאה חמורה, והביאו לידי טומאה קלה.
מטומאה חמורה - שלא יהיה משכבו חמור כמשכבה לטמא אדם ובגדים שעליו:
לומר לך, שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין".
פריך רב אחאי, אימא נתקו הכתוב מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה דלא ליטמא אדם לטמויי בגדים.
אבל אדם ובגדים ליטמא?
אבל אדם ובגדים - או אדם אם תגע בו, או בגדים אם תגע בהם:
אמר רב אסי, "יטמא" טומאה קלה משמע.
אימא, "ותהי נדתה עליו" כלל. "וכל המשכב" פרט.
כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט. משכב ומושב אין, מידי אחרינא לא?
מידי אחרינא לא - כגון אדם וכלי חרס:
אמר אביי, "יטמא ז' ימים", מפסיק הענין.
הוי כלל ופרט המרוחקין זה מזה, וכל כלל ופרט המרוחקין זה מזה, אין דנין אותו בכלל ופרט.
רבא אמר, לעולם דנין, "וכל" ריבויא הוא.
וכל המשכב - ריבויא הוא ולאו פרטא:
מתקיף לה רבי יעקב, אימא כהיא?
אימא כהיא - בועלה כמותה דהא אקשינהו קרא:
מה היא לא חלקת בה בין מגעה למשכבה, לטמא אדם ולטמא בגדים, לחומרא.
לחומרא - ששניהן מטמאין אדם לטמא בגדים:
אף הוא לא תחלוק בו בין מגעו למשכבו, לטמא אדם ולטמא בגדים, לקולא.
אף הוא לא תחלוק בין מגעו למשכבו - ולקולא. ששניהם לא יטמאו.
דהא במשכבו פשיטא לן שנתקו הכתוב, הלכך במגעו נמי. שאם נגע באדם לא יטמאנו לטמא בגדים.
דהא כתיב, "ותהי נדתה עליו", דהוקשו הוא והיא בהאי קרא:
אמר רבא, "עליו" להטעינו משמע:
עליו - להחמיר משמע ולא להקל:
מפני שהן בועלי נדות וכו': אטו כולהו בועלי נדות נינהו?
אטו כולהו בועלי נדות נינהו - והא איכא פנויים:
א"ר יצחק מגדלאה בנשואות שנו:
והן יושבות על דם וכו': תניא אר"מ, "אם הן יושבות על כל דם ודם,
אם הן יושבות על כל דם ודם - שהן רואות, בין טמא בין טהור, יושבת עליו ז' ימי נדתה, שהתחיל מנינה, משנשתנה מראה דם, ותמנה ז' ימים:
תקנה גדולה היא להן!
תקנה גדולה היא להם - אבל אינן עושות כן. אינן מונות אלא מראיה ראשונה כשאר נשים. וזהו קלקולה.
שרואה דם אדום, ומשלימתו לדם ירוק.
כגון ראתה ירוק תחלה, סבורה היא שהיא טמאה. ומונה ממנו ז' ימים.
וכשרואה בחמישי שלה דם אדום, אינה משמרת אלא שני ימים, להשלים ז' לראייתה הראשונה.
והיא צריכה למנות מראייה שניה:
אלא שרואות דם אדום, ומשלימות אותו לדם ירוק.
דבר אחר, יום שפוסקת בו, סופרתו למנין שבעה".
יום שפוסקת בו - כשהיא רואה ג' רצופים לאחר ז' ימי הנדה, והויא זבה, ופוסקת באמצע היום, סופרת אותו קצת היום שעד הערב, למנין שבעה נקיים.
ואנן ז' נקיים שלמים בעינן לזבה:
מתקיף לה רמי בר חמא, ותספרנו?
ואנן נמי ניספריה?
דקיימא לן מקצת היום ככולו.
אמר רבא, אם כן שכבת זרע דסתר בזיבה היכי משכחת לה?
א"כ - דלענין נקיים מקצת היום ככולו, זב שפסק, והתחיל לספור, וראה קרי, וקיי"ל, דסותר אותו היום ותו לא.
בהמפלת, בשמעתא קמייתא (לעיל דף כב).
ואי מקצת היום ככולו, מאי סותר, הא איכא קצת היום לבא?:
והא מקצת היום ככולו?
אי דחזאי בפלגא דיומא, ה"נ.
אי דחזאי בפלגא דיומא כו' - קושיא היא.
ומשני, "ולימא ליה לקרא" כו' בתמיה:
הכא במאי עסקינן, דחזאי סמוך לשקיעת החמה.
וליקום ולימא ליה לקרא, כי כתיבא, סמוך לשקיעת החמה כתיבא.
אין.
על כרחך שבקיה לקרא, דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה.
וקא מהדר לאוקמי אתקפתיה אין על כרחיך שבקיה לקרא כו' - דכיון דקיי"ל בכל דוכתי מקצת היום ככולו, איהו דחיק ומוקים אנפשיה בסמוך לשקיעת החמה:
בעי רמי בר חמא, פולטת שכבת זרע.
פולטת - כגון ששמשה בזוב ופסקה, והתחילה למנות ופלטה. מהו שתסתור מניינה?
הא דקי"ל, דפולטת טמאה, משום רואה היא וסתרה:
מהו שתסתור בזיבה?
רואה היתה, וסותרת.