דף לג,ב
או דילמא, נוגעת היתה, ולא סתרה?
או משום נוגעת - ונוגע לא סותר:
אמר רבא, לפום חורפא, שבשתא.
נהי נמי דסתרה, כמה תסתור?
תסתור שבעה?!
דיה כבועלה.
דיה כבועלה - זב המונה וראה קרי, אינו סותר אלא יום אחד:
תסתור יום אחד?
תסתור יום אחד - אם כן לא הוו רצופין, ורחמנא אמר, "ואחר תטהר", אחר אחר לכולן. כלומר, זמן אחד לכולן, שיהו רצופין טהרתן:
(ויקרא טו) "ואחר תטהר", אמר רחמנא, אחר "אחר" לכולן.
שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם.
וליטעמיך, זב גופיה היכי סתר?
"לטהרתו" אמר רחמנא, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן.
לטהרתו אמר רחמנא - "שבעת ימים לטהרתו", משמע טהרה אחת, שלא תהא הפסקה ביניהם. והיכי סתר קרי יום א', ולא הוו רצופין:
אלא מאי אית לך למימר, שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן.
אלא מאי אית לך למימר שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן - שאם רואה זוב, סותר את כל מה שמנה.
אבל קרי לא הוה הפסקה:
הכא נמי, שלא תהא טומאת זיבה מפסקת ביניהן:
ואין חייבין עליהן על ביאת מקדש וכו': רב פפא איקלע לתואך.
לתואך - מקום:
אמר, אי איכא צורבא מרבנן הכא, איזיל אקבל אפיה.
אמרה ליה ההיא סבתא, איכא הכא צורבא מרבנן, ורב שמואל שמיה, ותני מתניתא.
יהא רעוא, דתהוי כוותיה!
אמר, מדקמברכי לי בגוויה, ש"מ ירא שמים הוא.
אזל לגביה, רמא ליה תורא.
רמא ליה תורא - רב שמואל שחט שור לכבוד רב פפא:
רמא ליה מתני' אהדדי.
תנן, "אין חייבין עליהן על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהן את התרומה, מפני שטומאתה ספק".
אלמא מספיקא לא שרפינן תרומה.
ורמינהי, "על ששה ספקות שורפין את התרומה.
על ספק בגדי עם הארץ".
על ספק בגדי עם הארץ - כלומר על בגדי עם הארץ, אם נגעו בה, נשרפת. משום שמא טמא היה.
והאי כותי נמי, תיפוק ליה, אם נגע משכבו בתרומה, דתהא נשרפת משום דעם הארץ הוא, והוה ליה בגדי עם הארץ:
אמר רב פפא, יהא רעוא דלתאכיל האי תורא לשלמא.
הכא במאי עסקינן, בכותי חבר.
כותי חבר בועל נדה משוית ליה?!
שבקיה ואתא לקמיה דרב שימי בר אשי.
שבקיה - רב פפא לאושפיזיה, משום דכספיה, ואזל לגבי רב שימי:
אמר ליה מאי טעמא לא משנית ליה, בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר, ואזלו בגדי חבר ונגעו בתרומה.
מאי טעמא - לא תשני ליה, מתני' דתנן "אין שורפין על תחתונו של כותי את התרומה", בכותי שטבל ועלה ודרס על בגדי חבר, דהיינו "במשכבו", ונגע ההוא מדרס, בתרומה:
דאי משום טומאת עם הארץ, הא טביל ליה.
ואי משום בועל נדה, ספק בעל בקרוב ספק לא בעל בקרוב.
לא בעל בקרוב - כבר עברו ימי טומאתו, וסלקא ליה טבילה:
ואם תמצי לומר בעל בקרוב, ספק השלימתו ירוק ספק לא השלימתו.
והוי ספק ספיקא, ואספק ספיקא לא שרפינן תרומה.
ותיפוק ליה משום בגדי עם הארץ?
משום בגדי עם הארץ מדרס לפרושים - כלומר, כשם שמדרס מטמא אדם ובגדים, כך בגדי עם הארץ, מדרס לפרושים:
דאמר מר, "בגדי עם הארץ מדרס לפרושין".
אמר ליה בכותי ערום:
משנה
בנות צדוקין, בזמן שנהגו ללכת בדרכי אבותיהן, הרי הן ככותיות.
פרשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראלית.
רבי יוסי אומר, לעולם הן כישראלית, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן:
גמרא
איבעיא להו, סתמא מאי?
סתמא מאי - לתנא קמא דאמר, "נהגו ללכת בדרכי אבותיהן, הרי אלו ככותיות. פרשו ללכת בדרכי ישראלית, הרי אלו כישראלית". סתמא מאי:
ת"ש, "בנות צדוקין, בזמן שנוהגות ללכת בדרכי אבותיהן, הרי הן ככותיות".
הא סתמא, כישראלית.
אימא סיפא.
"פרשו ללכת בדרכי ישראל, הרי הן כישראלית".
הא סתמא, ככותיות?
אלא מהא ליכא למשמע מיניה.
ת"ש.
דתנן, "ר' יוסי אומר, לעולם הן כישראלית, עד שיפרשו ללכת בדרכי אבותיהן".
עד שיפרשו - אבל סתמא כישראלית, מכלל, דלת"ק סתמא ככותיות:
מכלל, דת"ק סבר סתמא, ככותיות.
ש"מ.
תנו רבנן, "מעשה בצדוקי אחד שספר עם כהן גדול בשוק, ונתזה צנורא מפיו, ונפלה לכהן גדול על בגדיו.
והוריקו פניו של כהן גדול. וקדם אצל אשתו.
והוריקו פניו - חרה לו שנטמאו בגדיו.
וקדם כהן גדול אצל אשתו של צדוקי, לשואלה, אם השלימה לדם ירוק או לא:
אמרה לו, אף על פי שנשי צדוקים הן, מתיראות מן הפרושים, ומראות דם לחכמים.
אמר רבי יוסי, בקיאין אנו בהן, יותר מן הכל, והן מראות דם לחכמים.
בקיאין אנו בהן - אני מכיר בנשי צדוקים, ששכן היה להן:
חוץ מאשה אחת שהיתה בשכונתינו, שלא הראת דם לחכמים, ומתה".
ותיפוק ליה משום צנורא דעם הארץ?
ותיפוק ליה - דאפילו עם הארץ ישראל, דאינו בועל נדה, קי"ל, צינורא דע"ה מטמאה, כל זמן שהיא לחה:
אמר אביי, בצדוקי חבר.
אמר רבא, צדוקי חבר, בועל נדה משוית ליה?!
אלא אמר רבא,