דף לח,ב
לידי חלול שבת".
לידי חילול שבת - שלא תלד בשבת, ויצטרך לחלל עליה את השבת:
"ברביעי", ותו לא?
ברביעי ותו לא - כל שכן דאי מעברא בה' או בו' או בשבת דלא מטי יום לידה בשבת:
אימא, מרביעי ואילך.
אלא מרביעי ואילך - אבל ליל שלישי וליל שני ומוצאי שבת לא.
דאי מתעברה למוצאי שבת, שמא תלד לרע"ג, דמטי בשבת, ונמצא שבת מתחלל.
שניתן רשות לחללו מפני סכנת גופה.
והיכי דמי?
עשה מרע"ג ימים שבועים.
מאה ימים ,הוו שבועים שווין, בר מתרי יומי.
וכן לק' ימים האחרים, שני ימים.
הרי ארבע ימים עודפים על השבועים.
וע' ימים כולן שוים.
וג' ימים תן על ד' העודפים, הרי שבוע.
וכיון שהתחילו במוצאי שבת, נמצאו כלים בשבת.
ואם נתעברה בשני, דלמא ילדה לרע"ב דמטי בשבת.
ואם נתעברה בשלישי, דלמא ילדה לרע"א דמטי בשבת.
אבל בד', אי ילדה לרע"א, מטי בחד בשבא.
ואי לרע"ב, מטי בתרי בשבא.
ואי לרע"ג, מטי בתלתא בשבא.
אלמא כשמואל סבירי להו:
אמר מר זוטרא, מאי טעמייהו דחסידים הראשונים?
דכתיב, (רות ד) "ויתן [ה'] לה הריון".
הריון בגימטריא, מאתן ושבעים וחד הוו.
אמר מר זוטרא, אפי' למ"ד יולדת לתשעה, אינה יולדת למקוטעים, יולדת לשבעה, יולדת למקוטעים[1].
שנאמר, (שמואל א א) "ויהי לתקופות הימים, ותהר חנה, ותלד בן".
לתקופות הימים - כתיב:
מיעוט תקופות שנים, מיעוט ימים שנים:
מיעוט ימים שנים - דכל מקום שנאמר "ימים" ולא נאמר כמה, תפוס המועט בידך, ולא המרובה.
שאם אתה אומר ימים שלשה או ארבעה, אני אומר עשרה או ק'.
כך שנו חכמים (סוכה דף ה) "כל ששמועו מרובה ושמועו מועטת, תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת".
הלכך כאן שנאמר "ימים" מכיון שנכנסו שני ימים בחדש שביעי, ילדה:
רבי יוסי ור"ש אומרים אין קושי יותר מב' שבתות: אמר שמואל, מאי טעמייהו דרבנן?
דכתיב, (ויקרא יב) "וטמאה שבועים כנדתה", "כנדתה ולא כזיבתה".
מכלל, דזיבתה טהורה.
מכלל דזיבתה טהורה - ומהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה:
וכמה?
שבועים.
ת"ר, "יש מקשה עשרים וחמשה יום, ואין זיבה עולה בהן.
יש מקשה - שרואה כ"ה יום בין קושי ובין שופי:
כיצד?
שנים, בלא עת.
שנים בלא עת וז' דנדה וב' לאחר נדה - בלא קושי:
ושבעה, נדה.
וב', שלאחר נדה.
וארבעה עשר, שהולד מטהר.
וי"ד בקושי - לרבי יוסי ולר"ש.
והכא לא חשיב אלא קודם לידה, ואי אפשר למקשה כ"ו יום, שלא תהא זבה.
שהולד אינו מטהר אלא י"ד יום הסמוכים ללידה.
ופשו להו ג' בין נדות לקושי, ובהנהו שלשה הויא זיבה:
ואי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום בלא ולד, ולא תהא יולדת בזוב".
"בלא ולד", בתלתא נמי סגי?!
בלא ולד - לקמן פריך, משמע שאין שם ולד, א"כ לאו קושי הוא, ולמה לי כ"ו, בתלתא לאחר הנדה סגי?:
אמר רב ששת, אימא, במקום שיש ולד.
אמר ליה רבא, והא "בלא ולד" קתני?
אלא אמר רבא, הכי קאמר.
"אי אפשר שתתקשה עשרים וששה יום במקום שיש ולד, ולא תהא יולדת בזוב.
ובמקום שאין ולד אלא נפל, בתלתא נמי הויא זבה.
מ"ט?
אין קושי לנפלים":
משנה
המקשה בתוך שמונים של נקבה.
המקשה תוך שמונים - שנתעברה בימי טוהר, או שנשתהה ולד אחר חבירו, ב' חדשים וחצי.
אחד נגמרה צורתו באמצע שביעי, ואחד נגמרה צורתו לסוף תשיעי.
כמעשה דיהודה וחזקיה בני ר' חייא (לעיל דף כז):
כל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד.
טהורין - דכל תוך מלאת הוי דם טוהר:
ורבי אליעזר מטמא.
ורבי אליעזר מטמא - נדה. דכיון דבקושי בא, לאו דם טוהר הוא, אלא מחמת ולד שבמעיה.
ומזיבה הוא דטהור, אבל בימי נדה, נדה:
אמרו לו לרבי אליעזר, ומה במקום שהחמיר בדם השופי,
שהחמיר בדם השופי - כגון שאר יולדת שרואה ג' בשופי וילדה, הרי זו יולדת בזוב:
היקל בדם הקושי.
היקל בדם הקושי - לטהרה מזובה:
מקום שהיקל בדם השופי,
מקום שהיקל בדם השופי - לטהרה מכל טומאה, כגון תוך מלאת:
אינו דין שנקל בדם הקושי!
אינו דין שנקל בדם הקושי - לטהרה מכל טומאה, ואפי' מנדות:
אמר להן, דיו לבא מן הדין,
דיו לבא מן הדין - כגון קושי של תוך מלאת, שאתם למדין מקושי דעלמא:
להיות כנדון.
להיות כנדון - כקושי דעלמא:
ממה היקל עליה, מטומאת זיבה.
אבל טמאה טומאת נדה:
גמרא
תנו רבנן, "'תשב' לרבות המקשה בתוך שמונים של נקבה.
תשב - על דמי טהרה:
שכל דמים שהיא רואה טהורין, עד שיצא הולד.
עד שיצא הולד - יצא הולד טמאה לידה:
ור"א מטמא.
אמרו לו לר"א, ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד, היקל בשופי שלאחר הולד.
מקום שהיקל בקושי שלפני הולד, אינו דין שנקל בקושי שלאחר הולד!
אמר להם, דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
ממה היקל עליה, מטומאת זיבה.
אבל מטמאה טומאת נדה.
אמרו לו, הרי אנו משיבין לך לשון אחר.
הרי אנו משיבין אותך לשון אחר - שלא נלמד קושי שלאחר, מקושי שלפני.
כדאמרי' לעיל, מקום שהיקל בקושי שלפני הולד, אינו דין שנקל בקושי שלאחריו.
דהכא הוא דאיכא למימר, דיו לקושי שלאחריו, להיות כקושי שלפניו, שהרי ממנו אנו למדים.
אלא הכי גמרינן, מקום שהיקל בשופי שלאחריו, אינו דין שנקל בקושי שעמו, שעם השופי?!
דהשתא יליף קושי של אחריו דטהור לגמרי, וליכא למימר ממה היקל מטומאת זיבה, כדקאמר:
ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד, היקל בקושי שעמו.
מקום שהיקל בשופי שלאחר הולד, אינו דין שנקל בקושי שעמו!
אמר להם, אפילו אתם משיבין כל היום כולו, "דיו לבא מן הדין, להיות כנדון".
דיו לבא כו' - שהרי ק"ו אינו נידון אלא מכח קושי שלפניו, כדקתני, "ומה במקום שהחמיר בשופי שלפני הולד היקל בקושי שעמו":
ממה היקל עליה, מטומאת זיבה.
אבל מטמאה טומאת נדה".
אמר רבא, בהא זכינהו ר"א לרבנן.
זכינהו - תשובה נצחת יכול להשיבן:
לאו אמריתו, "דמה", דמה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד!
ה"נ, (ויקרא יב) "וטהרה ממקור דמיה", דמיה מחמת עצמה, ולא מחמת ולד.
אימא, בימי נדה, נדה. בימי זיבה, טהורה?
אימא בימי נדה נדה - לר"א פריך.
כיון דאית ליה דיו, לודי מיהא דבימי זיבה טהורה כקושי שלפניו.
כגון ראתה בקושי שבעה ימים ראשונים, תהא טמאה.
ואם ראתה יותר, יהא הדם טהור, ותטבול לאחר שבעה ראשונים של קושי:
אמר קרא, "תשב" ישיבה אחת לכולן:
ישיבה אחת לכולן - או כולן טהורין או כולן טמאין:
משנה
כל אחד עשר יום בחזקת טהרה
כל אחד עשר יום - אחר הנדות, אשה עומדת בחזקת טהרה. ובגמרא מפרש למאי הלכתא: