דף לט,א משנה ישבה לה ולא בדקה.

ישבה לה ולא בדקה - אכל נשים קאי, ולאו לעיל מהדר:

שגגה, נאנסה, הזידה, ולא בדקה.

טהורה.

הגיע שעת וסתה, ולא בדקה.

הרי זו טמאה.

טמאה - דאורח בזמנו בא:

ר"מ אומר, אם היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה, הרי זו טהורה.

במחבא - מחמת ליסטין או כרכום:

מפני שחרדה מסלקת את הדמים.

אבל ימי הזב,

ימי הזב - ימי ספירו:

והזבה,

ושומרת יום כנגד יום,

ושומרת יום - כיון שנפתח מעיינה וראתה היום, אע"ג דבתוך י"א היא, הויא למחר בחזקת טמאה:

הרי אלו בחזקת טומאה:

גמרא

למאי הלכתא?

אמר רב יהודה, לומר שאינה צריכה בדיקה.

לומר שאינה צריכה בדיקה - שחרית וערבית, ומשעברו צריכה לבדוק, כדאיתא בפ"ק (לעיל דף יא):

והא מדקתני, סיפא "ישבה ולא בדקה", מכלל דלכתחלה בעיא בדיקה?

והא מדקתני סיפא ישבה - דמשמע דיעבד, מכלל כו'.

והאי דפריך כן?

דס"ד דהאי שישבה, אתוך י"א קאי:

סיפא אתאן לימי נדה.

לימי נדה - לימים שראויין לנדה, כגון אחר י"א שבין נדה לנדה:

וה"ק, כל י"א בחזקת טהרה, ולא בעיא בדיקה,

בחזקת טהרה - שנסתלקו דמיה בנדותה ויצאו:

אבל בימי נדתה,

בימי נדה - לאחר שעברו י"א, וראויים לבא ימי נדה:

בעיא בדיקה.

בעיא בדיקה - לכתחלה, אבל ישבה ולא בדקה, דיעבד טהורה.

ואם הגיע וסת הקבוע לה ולא בדקה, ההיא ודאי טמאה:

ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה, ולא בדקה, טהורה.

רב חסדא אמר, לא צריכא אלא לר"מ, דאמר אשה שאין לה וסת, אסורה לשמש.

לא נצרכא - הא דקתני כל י"א בחזקת טהרה אלא לר"מ, בסוף פרק ראשון, בגמרא:

ה"מ בימי נדתה, אבל בימי זיבתה, בחזקת טהרה קיימא.

א"ה, אמאי א"ר מאיר, "יוציא ולא יחזיר עולמית"?

אמאי יוציא - תשמש כל י"א:

דלמא אתיא לקלקולא בימי נדה.

דלמא אתיא לקלקולא בימי נדה - בימים הראויים לנדה אסורה לשמש שמא תקלקלנו:

הא מדקתני סיפא, "הגיע שעת וסתה ולא בדקה", מכלל דבאשה שיש לה וסת עסקינן?

חסורי מחסרא.

והכי קתני, "כל י"א בחזקת טהרה, ושריא לבעלה.

ובימי נדה אסורה.

בד"א, באשה שאין לה וסת, אבל יש לה וסת, מותרת, וצריכה בדיקה.

ישבה ולא בדקה, שגגה, נאנסה, הזידה, ולא בדקה, טהורה.

הגיע שעת וסתה, ולא בדקה, טמאה.

הא מדסיפא ר"מ, רישא לאו ר"מ?

כולה ר"מ היא.

וה"ק, אם לא היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, טמאה.

שר"מ אומר, אם היתה במחבא, והגיע שעת וסתה ולא בדקה, טהורה. שחרדה מסלקת את הדמים.

רבא אמר,

רבא אמר - מתני' דקתני כל י"א בחזקת טהרה:

לומר שאינה מטמאה מעת לעת.

לומר - שאם תראה בהם אינה מטמאה מעת לעת, לפי שמסולקין דמיה:

מיתיבי, "הנדה,

הנדה - כלומר, אשה שרואה דם, מטמאה מעת לעת בראיית תחלת נדותה:

והזבה, והשומרת יום כנגד יום,

והזבה ושומרת יום - כלומר, והרואה בתוך י"א, בין שרואה ג' ימים דהויא זבה, בין שרואה יום אחד דהויא שומרת יום, מטמא מעת לעת בראייה ראשונה:

והיולדת,

היולדת - שיצא דם בפתיחת הקבר, מטמאה מעת לעת בראייה ראשונה:

כולן מטמאות מעת לעת"?

תיובתא.

רב הונא בר חייא אמר שמואל,

חייא בר רב הונא - פי' אמתני' מהדר:

לומר שאינה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה.

בתוך ימי זיבתה - כגון ראתה ג' פעמים מט"ו לט"ו, אין זה וסת לענין דיה שעתה, או לענין שאם לא בדקה תהיה טמאה.

דמט"ו לט"ו הוו ימי זיבה, וכן כל הימים מששלמו ז' ימי נדות עד י"ח, דשלמי ימי זיבה בהדי נדות:

אמר רב יוסף, לא שמיע לי הא שמעתתא.

לא שמיע לי הא שמעתתא - דרב יוסף, תלמידו דרב יהודה, שהוא תלמיד של רב ושמואל.

וחלה רב יוסף, ונעקר תלמודו.

וכשהיה שומע מימרא דרב ושמואל, ואינו נזכר לאותה שמועה, מתמיה, "ולאו תלמידו של רב יהודה אני?! ולא אמר לי שמועה זו!"

ואביי תלמידו מזכירו (נדרים דף מא):

א"ל אביי, את אמרת ניהלן,

את אמרת ניהלן - קודם חולייך:

ואהא אמרת לן.

ה"ג ואהא אמרת ניהלן - על משנה זו אמרת לנו משמיה, דאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבה:

"היתה למודה

למודה - רגילה:

להיות רואה יום ט"ו,

יום ט"ו - לקמן מפרש, ליום ט"ו לטבילתה:

ושינתה ליום כ',

ושינתה לה וסת - ליום כ' פעם אחת:

זה וזה אסורין לשמש.

זה וזה אסורין - אין צ"ל ט"ו שעבר, שאסור, שהרי כל היום המתינה שמא תראה, דקי"ל, דחייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לוסתה.

ואין צ"ל יום כ' שראתה בו, שהרי נדה היא.

אלא ה"ק, כשיחזור ויגיע ט"ו, אסורה לשמש, שהרי יום וסתה הוא, ועדיין לא דילגתו אלא פעם אחת.

ואין וסת נעקר בפחות מג"פ.

וכשיגיע יום כ' לראייה של כ', אסורה לשמש, שמא תקבע וסת מכ' לכ', שהרי שינתה פעם אחת ליום כ'.

וכן פעמים ליום כ', זה וזה אסורין, יום ט"ו ויום כ' הבא.

אבל ג' פעמים ליום כ', הותר יום ט"ו ונאסר יום כ':

שינתה פעמים ליום כ', זה וזה אסורין".

ואמרת לן עלה.

אמר רב יהודה אמר שמואל, ל"ש

לא שנו - דליום ט"ו הוי וסת קבוע, דליבעי תלתא זימני למיעקריה:

אלא ט"ו לטבילתה שהן כ"ב לראיתה, דהתם בימי נדתה קאי לה.

אלא שהיתה רגילה לראות יום ט"ו לטבילתה - לסוף ז' ימי נדה, ורואה ליום ט"ו שהוא יום כ"ב לראייתה.

דכבר שלמו ימי זוב לסוף י"ח, והרי ד' ימים, שהגיעו ימים שראויה להיות בהם נדה:

אבל ט"ו לראיתה, דבימי זיבתה קאי, לא קבעה.

אמר רב פפא, אמריתא לשמעתא קמיה רב יהודה מדסקרתא, מקבע לא קבעה,

מקבע לא קבעה - בתוך ימי זיבה, דתבעי ג' זימני למיעקריה.

דבחדא זימנא הוא דעקר לה, ואם ישבה ולא בדקה, טהורה:

מיחש, מהו דניחוש לה?

מיחש מהו דניחוש לה - אם היתה רגילה מט"ו לט"ו, דהיינו תוך ימי זוב, מי בעיא למיחש, ולא תשמש ליום ט"ו קודם ראייה, שמא תראה:

אישתיק, ולא א"ל ולא מידי.

אמר רב פפא, נחזי אנן.

"היתה למודה להיות רואה ליום ט"ו, ושינתה ליום כ', זה וזה אסורין".