דף לט,ב
ואמר רב יהודה אמר שמואל, ל"ש אלא ט"ו לטבילתה, שהן כ"ב לראייתה, ושינתה ליום כ"ז, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתי, קיימא לה בתוך ימי זיבתה.
ואמר רב יהודה - דהאי ט"ו, היינו לטבילה, שהוא כ"ב לראייתה, ושינתה לכ"ז.
וקתני, דכי מטי יום כ"ב, אסורה לשמש.
וקס"ד דהאי כ"ב, לאו לראיית הדילוג קאמר, אלא כ"ב לאותו יום שהיתה ראויה לראות בו, ודילגתו, דהוי יום י"ז לראייתה, ובתוך ימי זיבה היא לראיית כ"ז:
וקתני, "זה וזה אסורין", אלמא דחיישינן לה, וקסבר רב פפא, עשרין ותרתין, מעשרין ותרתין מנינן,
וקתני אסורה - דכי הדר אתו כ"ב, לחשבון יום שהיתה ראויה לראות בו כשדילגה בה, קיימא לה בימי זיבה לחשבון ראייתה, כדפרישית.
וקסבר רב פפא, יום עשרין ותרתין דאסרינן עלה, מיום כ"ב מנינן. כלומר לאו כ"ב לראיית דילוגה, שהיה בכ"ז, אלא כ"ב מיום שהיתה ראויה לראות לימודה.
ומדקרי להו רב פפא "ימי זיבה", קסבר, נדה, ופתחה ימי נדותה וזובה, מעשרין וז' מנינן, דהיינו מיום ראיית דילוגה.
ומיום ראיית כ"ז עד השתא לא הוו (לה) י"ז
דאי ליום שראויה לראות כשדילגה מנינן ימי נדות וזוב, לא הוה קרי להו "ימי זובה", דהא חלפו להו כ"ב מההוא יומא:
נדה ופתחה, מעשרין וז' מנינן.
פתחה - קרי חשבון הנדה לימי הנדה וזוב:
א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא, ממאי?
ממאי - דהאי יום כ"ב דאסרינן ליה, מנינן מיום כ"ב שהיתה ראויה לראות כשדילגה, דמטי ליה בימי זיבה לחשבון ראייה שראתה בכ"ז:
דלמא עשרין ותרתין נמי מעשרין וז' מנינן, דכי הדרי ואתו עשרין ותרתין, קיימא לה בתוך ימי נדותה.
דלמא - האי יום כ"ב דאסרינן עלה, מנינן מיום ראייתה, שכבר שלמו ימי זוב, כי הדרי אתו הנך כ"ב וקיימא לה ד' ימים, בימים הראוים לנדות:
וה"נ מסתברא.
והכי מסתברא - דהא משום דחיישינן שמא תחזור לקדמותה לראות מכ"ב לכ"ב אסרינן לה, דהשתא הוי כ"ב לראייה.
אבל ליום כ"ב לחשבון יום שהיתה ראויה לראות, לא מצי אסרינן משום הא חששא.
דאפי' חוזרת לקדמותה, לא תראה היום שהוא י"ז לראייתה, דההיא לא היתה למודה לראות, אלא לכ"ב לראייה.
ואי משום שהוא כ"ב ליום הראוי לה, אין זה דרך החוזרת לוסתה, לקצר ימי טהרתה ולמהר ימי ראייתה, כדי שיבא לפי חשבון של תחלה.
אלא חוזרת וקובעת כ"כ ליום שראתה:
דאי לא תימא הכי, האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא, ורמיא יומא וכבשה יומא, וכבשה תרי יומי, ורמיא חד יומא.
דאלת"ה האי תרנגולתא דרמיא יומא וכבשה יומא ורמיא יומא וכבשה יומא וכבשה תרי יומי ורמיא יומא כי הדרה נקטה כדלקמן נקטה כו' - כלומר תרנגולת הרגילה להטיל ביצה היום, ולעמוד למחר, ולהטיל יום ג', ולעמוד יום ד'.
ושינתה וסתה, ועמדה מלדת יום ה' עם יום ד', דהוו להו תרי יומי, ורמיא יום ששי.
כי הדרה נקטה, אם היא חוזרת למנהגה להטיל יום ולעמוד יום:
כי הדרה נקטה, כדלקמיה נקטה, או כדמעיקרא נקטה?
או כדמעיקרא נקטה - לפי חשבון שהיתה ראויה להטיל מתחלה, שהיתה ראויה לילד בה' ולעמוד בו', ולהטיל בז' ולעמוד בח', השתא מטילה יום ז' עם ו' כנגד ב' ימים שעמדה, כדי שתעמוד ביום ח' כפי שהיתה ראויה לחשבון הראשון:
על כרחך כדלקמיה נקטה.
על כרחך כדלקמיה נקטה - והא אשה נמי, כשחוזרת לוסתה לראות ליום כ"ב, לאו לפי חשבון הראשון, אלא ליום כ"ב לראייתה.
הלכך האי יומא הוא דאסרינן:
א"ל רב פפא, אלא הא דאמר ר"ל, "אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, ואין אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה.
א"ל רב פפא אלא הא דאמר כו' אין אשה קובעת לה וסת תוך ימי נדותה - בימים שהיא נדה.
כדבעינן לפרושי מילתא דרבי יוחנן.
דחזאי ריש ירחא וה' בירחא, וריש ירחא וה' בירחא, והשתא חזאי בה' בירחא. דהוו להו ג' זימני בה' בירחא. ומעכשיו יהיה לה וסת בה' בחדש.
לריש לקיש לא הוה וסת. דהא תרי זימני קמאי דה' בירחא הוי תוך ימי נדותה ממש. דהא נדה הויא מריש ירחא. ופעם ג', הוה ימי נדה לפי חשבון הראוי, שהיתה ראויה לראות ריש ירחא.
ומדקרי לפעם ג' "תוך ימי נדה" אלמא לפי חשבון הראוי מנינן:
ורבי יוחנן אמר, אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה".
ה"ד?
לאו כגון דחזאי ריש ירחא, וחמשא בירחא, וריש ירחא, וחמשא בירחא.
והשתא חזאי בחמשא בירחא, ובריש ירחא לא חזאי.
וקאמר, "אשה קובעת לה וסת בתוך ימי נדותה".
אלמא מריש ירחא מנינא?
א"ל, לא.
הכי א"ר יוחנן.
א"ל לא אלא הכי א"ר יוחנן - כגון דחזיא תרי זימני בריש ירחא, ופעם שלישית בכ"ה, ורביעית בר"ח.
דה"ל הך ראייתה בתרייתא, שהיא שלישית לראייה של ר"ח, בתוך ימי נדותה ממש. שהיא נדה מיום כ"ה.
ומש"ה קרי להו "תוך ימי נדותה" דהא נדה היא.
וטעמא מאי הוי קביעות, הא אורחה בהכי, שנפתח מעיינה?
משום דאמר, הך ראייה דראש חדש ראיית וסתה היא, והיום זמנה, והאי דאקדים וחזאי בכ"ה, דמים יתירי איתוספו בה:
"כגון דחזאי ריש ירחא, וריש ירחא, ועשרין וחמשה בירחא, וריש ירחא.
דאמרינן, דמי יתירי הוא דאתוספו בה".
וכן כי אתא רבין, וכל נחותי ימא, אמרוה
אמרוה - להא דרבי יוחנן:
כרב הונא בריה דרב יהושע:
כרב הונא - וכדמתרצינן: