Enjoying this page?

040a – יוצא דופן – פרק חמישי – נדה, מ ע”א

Tzuras Hadaf - צורת הדף

דף מ,א

משנה

יוצא דופן, אין יושבין עליו ימי טומאה וימי טהרה.

יוצא דופן - על ידי סם, נפתחו מעיה, והוציאו את העובר לחוץ, ונתרפאת:

ואין חייבין עליו קרבן.

ר"ש אומר, הרי זה כילוד.

כל הנשים

כל הנשים - לענין נדה:

מטמאות בבית החיצון.

מטמאות - מכי אתא דם לבית החיצון, אע"ג דהעמידוהו כותלי רחמה:

שנאמר, (ויקרא טו) "דם יהיה זובה בבשרה".

בבשרה - משמע בתוך בשרה:

אבל הזב ובעל קרי, אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ.

לחוץ - בגמרא יליף לה:

היה אוכל בתרומה, והרגיש שנזדעזעו אבריו.

שנזדעזעו אבריו - נעקר שכבת זרע מגופו:

אוחז באמה, ובולע את התרומה.

ומטמאין בכל שהוא.

אפילו כעין החרדל, ובפחות מכן:

גמרא

א"ר מני בר פטיש, מאי טעמייהו דרבנן?

אמר קרא, (ויקרא יב) "אשה כי תזריע וילדה זכר".

עד שתלד במקום שהיא מזרעת.

ור"ש?

ההיא, דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו, טמאה לידה.

אלא כעין שהזריעה - כגון נימוק הולד.

כדאמר בהמפלת, (לעיל כו) "שליא בבית הבית, טמא כו'.

רבי שמעון אומר, הולד נימוק".

ואמר בגמרא, "מודה רבי שמעון שאמו טמאה לידה".

ויליף טעמא מהכא.

אבל רבנן לא צריך להו קרא להכי.

דהא לדידהו, כיון דאמרי הבית טמא, לית להו נימוק, ופשיטא דאמו טמאה לידה:

ור"ש מאי טעמיה?

אמר ר"ל, אמר קרא, "תלד", לרבות יוצא דופן.

תלד - "ואם נקבה תלד", דמצי למכתב "ואם נקבה וטמאה שבועים":

ורבנן?

האי מבעי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס.

דסלקא דעתך אמינא, "זכר ונקבה", כתיב.

זכר ודאי, נקבה ודאית. ולא טומטום ואנדרוגינוס.

קמ"ל.

ורבי שמעון?

נפקא ליה מדתני בר ליואי.

דתני בר ליואי, "לבן", לבן מכל מקום.

"לבת", לבת מ"מ.

ורבנן?

האי מבעי ליה לחייב על כל בן ובן.

לחייב על כל בן ובן - שאם טבלה לאחר י"ד לנקבה, ושמשה ונתעברה, וילדה לאחר שמונים, מביאה שני קרבנות:

ולחייב על כל בת ובת.

ורבי שמעון?

נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת.

(ויקרא יב) "'זאת תורת היולדת', מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה.

תורת היולדת - משמע תורה אחת ליולדת ולדות הרבה:

יכול תביא על לידה ועל זיבה כאחת?

אלא יולדת דאכלה דם, ויולדת דאכלה חלב, בחד קרבן תסגי לה?!

אלא, יכול תביא על לידה שלפני מלאת, ועל לידה שלאחר מלאת, כאחת?

שלפני מלאת - ילדה עכשיו, וילדה לאחר שמונים.

קמא הוי לפני מלאת, ובתרא הוי לאחר מלאת:

ת"ל 'זאת'".

זאת - משמע כמו שמפורש בענין, קרבן אחד לולד אחד:

ורבנן?

אע"ג דכתיב "זאת", איצטריך "לבן או לבת".

סד"א ה"מ

הני מילי - דאין מביאה על שלפני מלאת ולאחר מלאת קרבן אחד:

בתרי עיבורי,

בתרי עיבורי - שילדה, וחזרה ונתעברה בתוך ימי טוהר, וילדה לאחר שמונים:

אבל בחד עבורא, כגון יהודה וחזקיה בני ר' חייא, אימר בחד קרבן סגי לה.

כגון יהודה וחזקיה - דאמרינן בהמפלת, (לעיל כז) "שנשתהא אחרון אחר הראשון ג' חדשים":

קמ"ל.

א"ר יוחנן, ומודה רבי שמעון

מודה ר"ש - ביוצא דופן:

בקדשים, שאינו קדוש.

שאינו קדוש - קדושת הגוף, אלא כשאר קדשים שקדם מומן להקדשן, דלא קדשי אלא כעצים וכאבנים, לדמיהם, ויוצאין לחולין, ליגזוז וליעבד:

מאי טעמא?

גמר לידה לידה מבכור

לידה לידה - כתיב בקדשים, (ויקרא כב) "שור או כשב או עז כי יולד", וכתיב בבכור (דברים טו) "אשר יולד":.

מה התם פטר רחם אף כאן פטר רחם.

ולגמר לידה לידה מאדם, מה התם יוצא דופן, אף כאן יוצא דופן?

מאדם - לענין טומאה וטהרה, דכתיב "וילדה זכר":

מסתברא, מבכור הוה ליה למילף, שכן אמו מאמו.

אמו מאמו - בבכור כתיב (שמות כב) "שבעת ימים יהיה עם אמו", ובקדשים כתיב (ויקרא כב) "והיה שבעת ימים תחת אמו":

אדרבה, מאדם הוה ליה למילף, שכן פשוט מפשוט?

אלא מבכור הוה ליה למילף, שכן, אם, בהמת קדשים, פגול, נותר, וטמא.

שכן אם בהמת קדשים פיגול נותר וטמא - "אם", בתרוייהו כתיב "אמו".

ותרוייהו, "בהמת קדשים".

ופגול ונותר וטמא, נוהג בהם.

לאפוקי אדם, דליתיה בכל הני:

אדרבה?

מאדם הוה ליה למילף?

שכן, פשוט, זכר, קדוש, במתנה?

פשוט - אדם משתעי בין בפשוט בין בבכור.

וכן קדשים הוו פשוטים.

ובין באדם ובין בקדשים, לא משתעו בזכרים לחודייהו טפי מבנקבות,

לאפוקי בכור, דליתיה אלא בזכרים.

ותרוייהו בין אדם בין קדשים, לא הוו קדושין מאליהם.

אבל בכור קדושתו מאליו.

ובין קדשים ובין אדם, לא הוו מתנות כהונה, כגון שלמים לבעלים הן.

לאפוקי בכור, דהוי ממתנות כהונה:

הנך נפישן.

אמר רב חייא בריה דרב הונא משמיה דרבא, תניא דמסייע ליה לר' יוחנן.

דמסייע ליה לרבי יוחנן - דאמר, דמודה ר"ש ביוצא דופן דקדשים:

"ר' יהודה אומר, (ויקרא ו) 'זאת תורת העולה היא העולה', הרי אלו ג' מיעוטין

זאת תורת העולה היא העולה - ומהאי קרא נפקא לן בזבחים, (דף כז) פסולין, שאם עלו לא ירדו.

דכתיב, "על מוקדה", משתעלה תוקד.

וכתב רחמנא, "זאת" דמשמע מיעוטא.

כלומר, זאת אם עלתה לא תרד, אבל אחרת אע"פ שעלתה תרד.

וכתיב, "היא", דמשמע מיעוטא.

וכתיב, "העולה", דמשמע העולה, עולה כשרה, ולא פסולה.

והני תלתא מיעוטי, ממעטי הני תלתא פסולי: