דף מא,א
אחר שריבה הכתוב ומיעט.
אחר שריבה הכתוב ומיעט אמרת כו' - הואיל וכתוב אחד ריבה, וכתוב אחד מיעט, מעתה יש לך לילך אחר אומד הדעת:
אמרת, מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש, ומוציא אני את אלו שלא היה פסולן בקדש".
מרבה אני את אלו שהיה פסולן בקדש - שלאחר שבאו לעזרה אירע פסולן:
קתני מיהת, "יוצא דופן", דלא.
מאי לאו, יוצא דופן, דקדשים?
אמר רב הונא בריה דרב נתן, לא.
יוצא דופן, דבכור.
בכור! מ"פטר רחם" נפקא?
מפטר רחם נפקא - דלא קדיש.
וכיון דחולין הוא, למה לי למעוטי?
פשיטא, אם עלה ירד:
אלא, מאי? דקדשים?!
מ"אמו אמו" נפקא?
מאמו אמו נפקא - נמי דלא קדיש, דגמר מבכור:
האי מאי?
אי אמרת בשלמא דקדשים, היינו דאצריכי תרי קראי.
תרי קראי - אמו אמו וזאת:
חד לבהמת חולין, דאוליד דרך דופן, ואקדשה.
חד לבהמה דחולין - ואוליד דרך דופן ואקדשיה.
ושמעינן, מ"אמו אמו", דלא קדיש.
וחד לבהמה דקדשים.
דעל כרחך ולד היוצא ממנה, קדוש מאליו.
ואיצטריך למעוטי, מ"זאת".
דאע"ג דקדיש, אם עלה, ירד.
הואיל ולא היה פסולו בקדש:
וחד לבהמת קדשים, דאוליד דרך דופן.
וקסבר ולדות קדשים, בהוייתן הן קדושים.
וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין - נראה בעיני, דלא גרסי' ליה.
ופירוש משובש הוא.
דכל שכן למאן דאמר משעת יצירה הן קדושים, דהיינו במעי אמו, דאיצטריך למעוטי מ"זאת":
אלא אי אמרת דבכור מ"פטר רחם" נפקא?
הכי נמי מסתברא.
הכי נמי מסתברא - דכל הני פסולין דהכא, בבהמות קדשים קאמר.
ורובע ונרבע, כגון שהקדישן, ולבסוף נרבעו.
ומוקצה ונעבד, נמי בקדשים קלים, ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר ממון בעלים הן, ויכול לאוסרן.
והכי נמי מוקמינן בפרק בתרא דזבחים (דף קיד).
ואתנן ומחיר, כשנתן לה עובר בהמת קדשים קלים, באתנן.
וקסבר בהוייתן הם קדושים, ולא קודם לכן.
לפיכך איסור אתנן ומחיר חל עליהם, וקדושה דממילא, נמי חיילא עלייהו, והרי הם קדושים.
וכלאים וטרפה ויוצא דופן, נמי בולדות קדשים:
מדקתני, "הרובע, והנרבע, והמוקצה, והנעבד, והכלאים".
הכי נמי מסתברא - דבקדשים קאי, ותרי קראי איצטריכא ליה.
כדאמר, מדקתני "הרובע והנרבע", וקא ממעט להו מהאי קרא.
וכי מהכא נפקא, מהתם נפקא:
הני, מהכא נפקא! מהתם נפקא?!
"(ויקרא א) 'מן הבהמה', להוציא הרובע והנרבע.
מן הבהמה - "אדם כי יקריב מכם מן הבהמה", ולא כל בהמה.
להוציא את הרובע והנרבע:
'מן הבקר', להוציא את הנעבד.
'מן הצאן', להוציא את המוקצה.
'ומן הצאן', להוציא את הנוגח"?
נוגח - שהמית את האדם.
והאי רובע ונרבע ונוגח דקתני, כגון על פי עד אחד, או על פי הבעלים, דמודה בקנס פטור.
הלכך, להדיוט שרי, ולגבוה אסור.
אבל ע"פ שני עדים, בסקילה הוא, ולהדיוט נמי אסור:
ותו.
כלאים, מהכא נפקא! מהתם נפקא?!
כלאים - מן העז ומן הכבש:
"(ויקרא כב) 'שור או כשב או עז'.
'שור', פרט לכלאים.
'או עז', פרט לנדמה"?
נדמה - אביו ואמו מן העז, והוא כבש.
וכיון דנפקי מהתם דלא קדש, למה לי למעוטי מהכא דירדו, הא חולין נינהו:
אלא אצטריכו תרי קראי.
חד, לבהמת חולין.
לבהמה דחולין - ואקדשה:
וחד, לבהמת קדשים.
הכא נמי, איצטריך תרי קראי.
ת"ר, "המקשה שלשה ימים,
המקשה ג' ימים - בימי זיבה, וראתה דם כל שלשה דרך רחם:
ויצא ולד דרך דופן.
ויצא ולד דרך דופן הרי זו יולדת בזוב - כלומר, זבה היא.
דכי טיהר רחמנא מזיבה דם הקושי, הני מילי בלידה מעלייתא, אבל דרך דופן, לאו לידה היא:
הרי זו יולדת בזוב.
ורבי שמעון אומר, אין זו יולדת בזוב.
אין זו יולדת בזוב - ור"ש לטעמיה, דאמר יוצא דופן ולד מעליא הוא, ומטהר את קישויו:
ודם היוצא משם, טמא.
ודם היוצא משם - לקמן מפרש מאי קאמר:
ורבי שמעון מטהר".
בשלמא רישא, רבי שמעון לטעמיה, ורבנן לטעמייהו.
ר"ש לטעמיה - דאמר במתניתין, יושבין עליו ימי טומאה, אפילו בלידה יבשתא, וימי טהרה.
אלמא ולד הוא, הלכך לענין קושי נמי ולד הוא, ומטהר את קישויו:
אלא סיפא, במאי פליגי?
אלא סיפא במאי פליגי - הא ליכא למימר דם היוצא עמו דרך דופן יהיה טמא כדם הלידה, דאם כן איפכא מבעי ליה?
רבי שמעון מטמא, דאמר ולד הוא. וחכמים מטהרים.
אלא ודאי, אפי' לרבי שמעון לא הוי אלא כדם המכה.
והא דאמר רבי שמעון במתניתין, "יושבין עליו ימי טומאה", משום ולד קאמר, ולא משום דם:
אמר רבינא, כגון שיצא ולד דרך דופן