וטעמא, דלאחר זמן הוא, דגמר' לה למילתיה, הא תוך זמן, כלפני זמן?
וטעמא - דחשיבי להו שערות, דלאחר זמן הוא דגמרו למלתיה, בין בשערות בין בשנים, הא תוך הזמן, חשבינן להו שומא, דקטן הוא, ולא מצית לרבויי מ"איש":
ועוד מתיב רבי זירא, (במדבר ו) "'איש כי יפליא לנדור נדר' מה ת"ל 'איש'?
לרבות בן י"ג שנה ויום אחד, שאע"פ שאינו יודע להפליא, נדריו קיימין".
ה"ד?
אי דלא אייתי שתי שערות, קטן הוא.
אלא לאו דאייתי שתי שערות.
וטעמא דבן י"ג ויום אחד הוא דהוה ליה איש, הא תוך זמן, כלפני זמן?
תיובתא.
אמר ר"נ, כתנאי.
"בן ט' שנים שהביא ב' שערות, שומא.
בן ט' שנים שהביא שערות שומא - ואפי' לר' יוסי ברבי יהודה, ומבן ט' ועד בן י"ב ויום אחד, פלוגתא:
מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד, שומא.
שומא - ורוא"ה בלע"ז.
ודרכה ליגדל שער בה:
רבי יוסי ברבי יהודה אומר, סימן.
בן י"ג שנה ויום אחד, דברי הכל סימן".
הא י"ג גופיה סימן - ואפי' לרבנן, והדר תני כו':
הא גופא קשיא.
אמרת, "מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד שומא".
הא י"ג שנה גופא, סימן.
והדר תני, "בן י"ג שנה ויום אחד סימן".
הא י"ג שנה גופא, שומא?
מאי לאו, תנאי היא.
מאי לאו תנאי היא - ואליבא דרבנן, י"ג הוי תוך זמן לתינוק, כדקתני במתני':
דמר סבר, תוך זמן כלאחר זמן, ומר סבר, תוך זמן כלפני זמן.
לא.
דכ"ע תוך זמן כלפני זמן, ואידי ואידי בתינוקת.
ורישא
ורישא - דמשוית י"ג סימן:
רבי,
רבי היא - דאמר בתנוקת הויא י"ג לאחר זמן:
וסיפא
וסיפא - דמשמע שומא:
ר"ש בן אלעזר.
ר"ש בן אלעזר - דאמר י"ג בתינוקת הוי תוך זמן.
בכל הנך תירוצי מוקמינן תוך זמן כלפני זמן:
ואיבעית אימא.
הא והא בתינוק, ורישא ר"ש בן אלעזר, וסיפא רבי.
ואיבעית אימא.
הא והא רבי, הא בתינוק, הא בתינוקת.
ואב"א.
הא והא ר"ש בן אלעזר, הא בתינוק, הא בתינוקת.
"רבי יוסי ברבי יהודה אומר סימן".
א"ר כרוספדאי בריה דרבי שבתאי, והוא שעודן בו.
והוא שעודן בו - כשהגדיל.
אבל נשרו בינתיים, איגלאי מילתא דשומא הוי:
תניא נמי הכי, "בן ט' שנים ויום אחד שהביא ב' שערות, שומא.
מבן ט' ועד י"ב שנה ויום אחד ועודן בו, שומא.
ר' יוסי בר' יהודה אומר, סימן.
אמר רבא, הילכתא תוך זמן כלפני זמן.
רב שמואל בר זוטרא מתני לה לשמעתא דרבא בהאי לישנא.
מתני לשמעתא דרבא בהאי לישנא - דשמעת מיניה נמי, תוך זמן כלפני זמן:
אמר רבא, קטנה כל י"ב שנה ממאנת והולכת.
ממאנת והולכת - ואין חוששין שמא הביאה ב' שערות, דאפילו הביאה שומא נינהו, והיינו תוך זמן כלפני זמן:
מכאן ואילך, אינה ממאנת, ואינה חולצת.
אינה ממאנת - שמא הביאה ועכשיו הוי סימן, דהא לאחר זמן הוא, ואם יבמה היא לא חשבינן לה גדולה לענין חליצה, ואינה חולצת:
הא גופא קשיא.
אמרת אינה ממאנת, אלמא גדולה היא.
גדולה היא - אם הביאה:
אי גדולה היא, תחלוץ?
וכי תימא מספקא ליה.
וכי תימא מספקא ליה - אם הביאה אם לא הביאה.
הלכך מיאון לא, דלמא הביאה.
וחליצה נמי לא, שמא לא הביאה:
ומי מספקא ליה?
והאמר רבא, קטנה שהגיעה לכלל שנותיה, אינה צריכה בדיקה, חזקה הביאה סימנין.
והא מיפשט פשיטא ליה לרבא - דכיון דהגיעה לכלל שנותיה, דודאי הביאה:
ה"מ בסתמא, אבל הכא דבדקו ולא אשכחו, לא.
אי הכי, תמאן?
חוששין, שמא נשרו.
הניחא למ"ד חוששין, אלא למ"ד אין חוששין, מאי איכא למימר?
דאיתמר רב פפא אמר, אין חוששין שמא נשרו.
רב פפי אמר, חוששין?
הני מילי לענין חליצה,
ה"מ לענין - דאי אתיא למיחלץ לאחר זמן ובדקנו ולא אשכחן (ליה), חיישינן למימר גדולה היא ותחלוץ, שהסימנין נשרו:
אבל לענין מיאון חוששין.
אבל לענין מיאון חיישינן - שמא נשרו לחומרא, וקנאה בביאה ובעיא גט:
מכלל דמ"ד חוששין, חולצת.
והא חוששין בעלמא קאמר?
והא חיישינן קאמר - ולא ודאי נשרו, "וחיישינן", לחומרא משמע:
אלא לעולם דלא בדקה, ולענין חליצה חיישינן.
אלא לעולם - אינה ממאנת דרבא, בדלא בדקנוה, הלכך מסתמא אמרינן כיון שהגיעה לכלל שנותיה ודאי אית לה, ואינה צריכה בדיקה ובעיא גט:
וכי קאמר רבא חזקה, למיאון, אבל לחליצה בעיא בדיקה.
ולענין חליצה חיישינן - גרסינן.
כלומר ולענין חליצה משום הכי אינה חולצת, דחיישינן שמא לא הביאה סימנין, ודקשיא לך האמר רבא חזקה הביאה סימנין, ל"ק.
כי אמר רבא חזקה, למיאון, דלא ממאנת מסתמא, אבל לחליצה בעיא בדיקה:
אמר רב דימי מנהרדעא, הלכתא, חוששין שמא נשרו.
חוששין שמא נשרו - ואם הגיעה לכלל שנותיה ובדקו ולא אשכחו, לא ממאנת:
והני מילי, היכא דקדשה בתוך זמן,
דקדשה תוך זמן - יתומה מדעת אמה ואחיה לדעתה:
ובעל לאחר זמן, דאיכא ספיקא דאורייתא,
ובעל אחר זמן - דאיכא ספיקא דאשת איש דאורייתא, דבשעת בעילה דלאחר זמן, שמא הביאה והויא לה ביאה זו קדושין גמורין, דהא גדלה, ושוב אינה יוצאה במיאון:
אבל מעיקרא, לא.
אבל מעיקרא - דמכי עברה שתא דתרתי סרי ולא בעל, לא חיישינן שמא נשרו, דהא לא הוו בה קדושין גמורין, דאין מעשה קטנה כלום, אא"כ קבל אביה קדושין. הלכך מספיקא לא מחמרינן עלה, היכא דלא אשכחן.
אבל הביאה ודאי סימנין, אע"ג דקדושי קמאי לא הוו קדושין אלא מדרבנן, לא תקנו רבנן מיאון בגדולה, דלמא אתיא למאן הנבעלת לאחר שגדלה, דההיא הויא אשת איש, דביאה שבא עליה משגדלה, מקדשה לה:
אמר רב הונא, הקדיש
הקדיש - תוך הזמן, תינוק היודע להפליא:
ואכל,
ואכל - את הקדשו:
לוקה.
לוקה - ואע"ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא:
שנאמר, (במדבר ו) "איש כי יפליא לנדור".
כי יפליא - מיניה מרבינן מופלא סמוך לאיש.
מופלא יודע לפרש לשם מי נדר.
סמוך לאיש, שהוא סמוך לבא לכלל גדול.
דהיינו שנה אחת קודם זמן שהוא ראוי להביא שערות.
והיינו בתינוקת כל י"ב, ובתינוק כל י"ג:
(במדבר ל) "ולא יחל דברו".
ולא יחל - אע"ג דבהאי קרא לא כתיב כי יפליא?
מ"מ, כיון דנפקא לן מיניה דיודע להפלות הוי נדרו נדר קאי בבל יחל, דהא כתיב "איש כי ידור נדר" וגו' ומופלא סמוך לאיש בכלל איש, וסמיך ליה "ולא יחל דברו":
כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל, וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל.
מתיב רב הונא בר יהודה לסיועי לרב הונא