דף מז,א
חייבת בחלה, ואינה נפסלת בטבול יום.
חייבת בחלה - ולא אמרינן דתרומה פוטרת לה.
ואע"ג דתרומה אינה חייבת בחלה, מדומע חייב בחלה.
מ"ט?
דדימוע דרבנן הוא, דמדאורייתא חד בתרי בטיל.
דכתיב, (שמות כג) "אחרי רבים להטות", ורבנן הוא דאצרוך אחד ומאה.
הלכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה אפילו בזמן הזה, דקסברי ר"מ ורבי יהודה, חלה בזמן הזה דאורייתא:
דברי ר"מ ור' יהודה.
ר' יוסי ור"ש, פוטרין מן החלה".
פוטרין מן החלה - כדמפרש לקמן, דקסברי חלה בזמן הזה דרבנן, ואתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דרבנן.
והיינו דאמרן לעיל, "תני ולא סבר לה", דהא חזינן דלרבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן, וסברוה הנך רבנן דמייתי ראייה מהכא, דכי היכי דקאמר ר' יוסי חלה בזמן הזה דרבנן, הוא הדין לתרומה:
סברוה, מאן דאמר תרומה דאורייתא, חלה דאורייתא.
מאן דאמר תרומה דרבנן, חלה דרבנן.
אי אמרת בשלמא קסבר רבי יוסי חלה בזמן הזה דרבנן, אתי דמוע דרבנן, ומפקע חלה דרבנן.
אלא אי אמרת חלה דאורייתא, אתי דמוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא?!
ודלמא קסבר רבי יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא,
ודלמא - אע"ג דקא חזית מהכא לר' יוסי חלה דרבנן אפ"ה סבירא ליה תרומה דאורייתא, וליכא "הכי נמי מסתברא" דקא בעית לאתויי:
וחלה דרבנן?
וכדאהדר רב הונא בריה דרב יהושע.
דאמר רב הונא בריה דרב יהושע, אשכחתינהו לרבנן דבי רב, דיתבי וקאמרי.
אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דרבנן, חלה דאורייתא.
שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו, נתחייבו בחלה,
נתחייבו בחלה - דכתיב בחלה (במדבר טו) "בבואכם אל הארץ", והרי באו:
ולא נתחייבו במעשר.
ולא נתחייבו במעשר - דבמעשר כתיב (דברים יד) "תבואת זרעך", עד שיביא כל אחד ואחד את שלו:
ואמינא להו אנא, אפילו למ"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן.
דתניא, "אי 'בבואכם', יכול משנכנסו לה שנים ושלשה מרגלים?
ת"ל, 'בבואכם', בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם.
וכי אסקינהו עזרא לא כולהו סלוק:
משנה
משל משלו חכמים באשה.
פגה,
פגה - סמדר, כך באשה עודה תינוקת, קרו לה פגה, כל זמן שאין לה סימן, לא בדדים ולא בשערות:
בוחל,
בוחל - כשהפרי גדל קצת, כדתני בגמרא, "התאנים משיבחלו". כך כשיש לה סימן דדין קצת, בידוע שהביאה שתי שערות, ונערה היא:
וצמל.
צמל - בגמ' מפרש לה לשון נוטריקון, יצתה מלאה. שיש לה סימן מובהק בדדיה. ולקמן מפרש סימנין במתני', והיא בוגרת:
פגה, עודה תנוקת.
בוחל, אלו ימי נעוריה.
בזו ובזו אמרו, אביה זכאי במציאתה, ובמעשה ידיה, ובהפרת נדריה.
בזו ובזו - אפי' כשהיא נערה, אביה זכאי כו'. דכתיב (במדבר ל) "בנעוריה בית אביה", כל שבח נעוריה לאביה:
צמל, כיון שבגרה שוב אין לאביה רשות בה.
איזהו סימנין?
איזו היא סימנין - אצמל קאי:
ר' יוסי הגלילי אומר, משיעלה הקמט תחת הדד.
קמט - פרונצ"ש.
שגדלו דדיה, עד שכפול מעט על החזה, ויראה כקמט:
ר"ע אומר, משיטו הדדים.
משיטו - גדולים יותר:
בן עזאי אומר, משישחיר הפיטומת.
הפיטומת - ראש הדד.
כמו (סוכה דף לד) "ניטלה פיטמתו":
רבי יוסי אומר, כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהא לחזור:
עוקץ - כמו "עוקצי האגסים" (עוקצין פ"א מ"ז).
פוכיצ"ש בלע"ז.
חודו של דד, שהתינוק יונק.
ופיטומת, היינו סביבות עוקץ:
גמרא
"פגה", עודה תנוקת.
כדכתיב (שיר השירים ב) "התאנה חנטה פגיה".
"בוחל", אלו ימי הנעורים.
כדתנן, "התאנים משיבחלו".
משיבחלו - חייבין במעשר:
ואמר רבה בר בר חנה אמר רב, משילבין ראשיהן.
משילבין ראשיהן - שמשתנין כשמגדילין, הכא נמי משישתנה הדד ויראה בו סימן שמגדיל:
ואיבעית אימא מהכא, (זכריה יא) "ותקצר נפשי בהם, וגם נפשם בחלה בי".
בחלה בי - גדלה עלי.
אדם הקץ בדבר, נראה לו כגדול.
אנקיישנ"ץ בלע"ז:
"צמל", כמ"ד יצתה מלאה:
ואיזהו סימנים ר' יוסי הגלילי אומר משיעלה הקמט: אמר שמואל לא משיעלה הקמט ממש, אלא כדי שתחזיר ידיה לאחוריה ונראית כמי שיעלה הקמט תחת הדד.
שמואל בדק באמתיה, ויהב לה ד' זוזי דמי בושתה.
שמואל לטעמיה.
דאמר שמואל, (ויקרא כה) "'לעולם בהם תעבודו' לעבודה נתתים ולא לבושה.
שמואל, מייחד להן.
מייחד להו - שפחותיו מייחד לאנשים עבדיו, ואינו מפקירן משום בושת:
רב נחמן, מחליף להן.
מחליף להן - את של זה בזה ואינו מקפיד על בושתן:
רב ששת, מסר להן לערבי, ואמר להן, אזדהרו מישראל:
לערבי - מפקיר שפחותיו לערביים, ונוהג בהן מנהג הפקר:
רבי יוסי אומר כו': מאי עוקץ?
אמר שמואל, עוקצו של דד.
ת"ר, "אלו הן סימני בגרות, ר"א בר' צדוק אומר, משיתקשקשו הדדין.
משיתקשקשו - כמו (סוטה דף ט) "מקשקשת לפניו כזוג".
בטנ"ט בלע"ז.
כלומר, גדולים הרבה:
ר' יוחנן בן ברוקה אומר, משיכסיף ראש החוטם".
חוטם - ספק:
"משיכסיף", אזקונה לה?!
אלא א"ר אשי, משיפציל ראש החוטם.
משיפציל - ספק:
"ר' יוסי אומר, משתקיף העטרה.
משתקיף עטרה - שגדול העוקץ ועב, ומוקף עטרה.
והיינו שיעורא דא"ר יוסי נמי במתני', שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהא לחזור:
ר"ש אומר, משנתמעך