הכף.
הכף - מלמטה הוא, על בית הרחם, כמין תפוח גבוה, כדמפרש לקמן:
וכן היה רבי שמעון אומר, "שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמטה, וכנגדן מלמעלה.
מלמעלה - בדדין:
פגה מלמעלה, בידוע שלא הביאה שתי שערות.
בוחל מלמעלה, בידוע שהביאה שתי שערות.
צמל מלמעלה, בידוע שנתמעך הכף".
מאי כף?
אמר רב הונא, מקום תפוח יש, למעלה מאותו מקום. כיון שמגדלת, מתמעך והולך.
שאלו את רבי, הלכה כדברי מי?
שלח להו, כדברי כולן להחמיר.
להחמיר - איזה מאלו שתביא שוב אין אביה מפר נדריה ,דמחזקינן לה בבוגרת?
נתקשקשו ואע"ג דלא הכסיף.
הכסיף אע"ג דלא התקשקשו.
וכן כולם.
אית דאמרי, "להחמיר", אינה ממאנת משעה שנראה בה אחד מן הסימנין הללו, ואינה חולצת עד שיהו כולם.
ולאו מילתא היא.
דאפילו לא הביאה אחד מהן, גדולה היא ואינה ממאנת, וחולצת.
שהרי כל הסימנים הללו בבגרות נאמרו, ומימי נערות היא גדולה למיאון ולחליצה, שהרי הביאה שתי שערות
ל"א.
"הלכה כדברי כולן להחמיר", הביאה אחד מן הסימנים הללו, ואפילו הקודם שבכולן, ולא הביאה את כולן, בוגרת ואינה בוגרת.
ואם קבל אביה בה קדושין, וקדשה היא את עצמה לאחר, צריכה גט משניהם.
דכיון שהביאה אחד מן הסימנין הללו, יצתה לה במקצת מרשות אביה, דאיכא למימר בוגרת הויא, ואין כח בקדושי אביה להפקיע קדושין שלה.
וגם בה אין כח להפקיע קדושי אביה, עד שתביא את כולם:
רב פפא ורב חיננא בריה דרב איקא.
חד מתני אהא, וחד מתני אחצר צורית.
דתנן, "איזוהי חצר צורית שחייבת במעשר?
שחייבת במעשר - שקובעת תבואה למעשר, דקי"ל "חצר קובעת".
במסכת ביצה (דף לד):
ר"ש אומר, חצר הצורית, שהכלים נשמרים בתוכה".
מאי חצר הצורית?
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, שכן בצור, מושיבין שומר על פתח החצר.
ר"ע אומר, כל שאחד פותח ואחד נועל, פטורה.
שאחד פותח ואחד נועל - שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול, אלא זה פותח וזה נועל, לאו בת שימור היא, ופטורה, דלאו שמה חצר:
ר' נחמיה אומר, כל שאין אדם בוש לאכול בתוכה, חייבת.
רבי יוסי אומר, כל שנכנסים לה ואין אומרים לו מה אתה מבקש? פטורה.
כל שנכנסין לה כו' פטורה - ואע"ג דאין אדם בוש לאכול בתוכה:
ר' יהודה אומר, שתי חצרות זו לפנים מזו, הפנימית חייבת, והחיצונה פטורה.
שאלו את רבי הלכה כדברי מי?
אמר להו, הלכה כדברי כולן להחמיר:
כדברי כולן להחמיר - דאם יש בה אחד מכל אלו, חייבת.
אם יש שם שומר, חייבת כר' ישמעאל, אע"ג דאחד פותח ואחד נועל.
ואי ליכא פותח ונועל, חייבת כר"ע, ואע"ג דליכא שומר.
ואי אין אדם בוש לאכול בתוכה, חייבת, ואע"ג דליכא שומר, ואיכא פותח ונועל.
ואם אמר לו מה אתה מבקש, חייבת, ואפי' לית בה חד מכל הני.
ל"א.
"הלכה כדברי כולן להחמיר", כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה, קובעת למעשר.
שאין אוכלין מפירות הנכנסים לה עד שיתעשרו.
ולהפריש מהן על טבל אחר, אסור עד שיהיה לה שומר קבוע:
משנה
בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות.
תביא ראיה שהיא בת עשרים שנה, והיא איילונית.
לא חולצת ולא מתיבמת.
מתני - לא חולצת ולא מתיבמת, ונשאת לכל שתרצה.
דרחמנא פטרה, דכתיב (דברים כא) "והיה הבכור אשר תלד", פרט לאילונית שאינה יולדת:
בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות.
יביאו ראיה שהוא בן עשרים שנה, והוא סריס.
סריס - לאו בר חליצה הוא.
דכתיב (שם כה) "להקים לאחיו שם בישראל", והאי לאו בר הכי הוא:
ה"ג יביאו ראיה שהוא בן עשרים - קרובי האשה יביאו ראיה:
לא חולץ ולא מיבם.
אלו דברי בית הלל.
בית שמאי אומרים, זה וזה בן שמונה עשרה.
ר' אליעזר אומר, הזכר כדברי בית הלל, והנקבה כדברי בית שמאי, שהאשה ממהרת לבא לפני האיש:
גמרא
ורמינהי, "אחד לי בן תשע שנים ויום אחד, ואחד לי בן עשרים שלא הביא שתי שערות"?
ורמינהי אחד לי בן תשע שנים וכו' - שניהם דין אחד להם, וביאתו כמאמר בגדול, כדאמרינן לעיל.
אלמא קטן הוא, ובעיא אמתוני:
אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב, והוא שנולדו בו סימני סריס.
אמר רב שמואל - מתני' כגון שנולדו בו סימני סריס המפורשים בהערל, "כל שאין בשרו מוציא הבל כשהוא רוחץ, ושערו לקוי, ובשרו מחליק":
אמר רבא, דיקא נמי.
דקתני, "והוא סריס".
ש"מ.
וכי לא נולדו לו סימני סריס עד כמה?
תני ר' חייא עד רוב שנותיו.
כי אתו לקמיה דרבי חייא.
כי אתו לקמיה דר' חייא - בן עשרים שנה שלא הביא:
אי כחיש, אמר להו, אבריוה.
אי בריא, אמר להו, אכחשוה.
דהני סימנים זימנין דאתו מחמת כחישותא, זימנין דאתו מחמת בריאותא.
אמר רב, הלכתא בכולי פרקא מעת לעת.
בכוליה פרקא מעת לעת - חשבינן לה שנה, ולא בתר מנין עולם, שיהא יום אחד של שנת עשרים חשוב שנה.
דאף על גב דלא תנן במתניתין, "בן עשרים שנה ויום אחד", כמאן דתנן יום אחד דמי. וצריך להשלים את כולה:
ועולא אמר, דתנן, תנן. ודלא תנן, לא תנן.
דתנן תנן - היכא דתנן יום אחד, כגון "בת שלשה שנים ויום אחד", וכולהי דמתני', בר מסיפא דקתני "בת עשרים שלא הביאה שתי שערות", דהתם לא בעינן עשרים שלמים, אלא משנכנס יום אחד בשנת עשרים:
בשלמא לעולא, היינו דקתני הכא, "יום אחד", והכא לא קתני.
אלא לרב, ליתני?
ועוד, תני רבי יוסי בן כיפר אומר משום רבי אליעזר "שנת עשרים שיצאו ממנה שלשים יום, הרי היא כשנת עשרים לכל דבריה.
וכן הורה רבי בלוד, שנת שמנה עשרה שיצאו ממנה שלשים יום, הרי היא כשנת שמנה עשרה לכל דבריה".
בשלמא דרבי ודרבי יוסי בן כיפר לא קשיא.
בשלמא דרבי ודר' יוסי בן כיפר לא קשיין - אהדדי למהוי מתני' משבשתא. דמר, כב"ש, ודמר, כב"ה דמתני':
הא כבית שמאי, הא כבית הילל.
אלא לרב קשיא?
תנאי היא.
דתניא, "שנה, האמורה בקדשים.
בקדשים - היכא דכתיב כבש בן שנתו:
שנה, האמורה בבתי ערי חומה.
שתי שנים, שבשדה אחוזה.
שש שנים, שבעבד עברי.
וכן שבבן ושבבת.
שבבן ושבבת - קסבר היינו בן עשרים שנה, ובת עשרים שנה דמתני', אלמא מעת לעת בעינן אליבא דהאי תנא, והנך דלעיל סברי לה כעולא:
כולן מעת לעת".
מעת לעת - מיום ליום, ולא אמרינן למנין עולם שתכלה שנתו ערב ר"ה:
שנה האמורה בקדשים, מנא לן?
אמר רב אחא בר יעקב, אמר קרא (ויקרא יב) "כבש בן שנתו", שנתו שלו, ולא שנה של מנין עולם.
שנה האמורה בבתי ערי חומה, מנלן?
אמר קרא, (ויקרא כה) "עד תום שנת ממכרו", ממכרו שלו, ולא שנת של מנין עולם.
שתי שנים שבשדה אחוזה מנלן?
שתי שנים שבשדה אחוזה - המוכר שדה אחוזה לחבירו, אינו מותר לגואלה בפחות משתי שנים. שיאכלנה לוקח שתי שנים.
כדכתיב (ויקרא כה) "במספר שני תבואות ימכר לך".
ומכאן ואילך, אם בא לגאול גואל.
ומחשב לו פירות של שתי שנים לפי חשבון הדמים שמכרה לו, לפי שנים הבאים עד היובל.
שהלוקח שדה מחבירו יודע שיחזירנו לו ביובל.
ואם היו עד היובל עשר שנים ומכרה לו בעשרה ליטרין, נמצא קונה פירות של כל שנה בליטרא:
אמר קרא (ויקרא כה) "במספר