שני תבואות ימכר לך", פעמים שאתה מוכר שלשה תבואות בשתי שנים.
שני תבואות - מיעוט "שני" שנים.
וכתיב "תבואות", ומשמע כל תבואות של שתי שנים.
להביא תבואה שלישית.
ושלש תבואות לא משכחת לה בשתי שנים אלא מעת לעת.
כגון מכרה לו באלול מלאה פירות, נמצא אוכלן.
ואוכל תבואה עד שיחזור ויקצור קודם אלול הבא, הרי שתי תבואות בשנה אחת.
ועוד יאכל תבואה השנית שהיא שנה השלישית לפי מנין העולם:
שש שנה שבעבד עברי מנלן?
אמר קרא, (שמות כא) "שש שנים יעבוד ובשביעית". ובשביעית נמי יעבוד.
בשביעית נמי יעבוד - כגון נמכר בניסן, וכשיגיע תשרי של שביעית עברו שש למנין עולם, והוא יעבוד עד ניסן:
שבבן ושבבת למאי הלכתא?
אמר רב גידל אמר רב, לענין ערכין.
לערכין - דהיכא דכתיב (ויקרא כז) "מבן ששים שנה ומעלה", פשיטא לן דשנת ששים כלמטה, דהא "ומעלה" כתיב.
אבל בן חמש שנים דלא כתיב (שם) אלא "מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה", ולא כתיב מבן חמש שנים ומעלה.
אי לא אשמועינן הכא מעת לעת, הוה אמינא שנת חמש כלמעלה, להכי אשמועינן הכא דבעינן ה' שנים מלאים בכלל ערך הראשון שהוא מועט:
ורב יוסף אמר, לפרקין דיוצא דופן.
לפרקין דיוצא דופן - להיכא דלא תנן "ויום אחד", כגון בן עשרים ובת עשרים:
א"ל אביי, מי פליגת?
א"ל, לא.
הוא אמר חדא, ואנא אמינא חדא, ולא פליגינן.
והכי נמי מסתברא.
דאי ס"ד פליגי, מאן דאמר לערכין, לא אמר ליוצא דופן.
והאמר רב, "הלכתא בכולה פרקין מעת לעת"?
אלא למ"ד לערכין מ"ט לא אמר ליוצא דופן?
מ"ט לא אמר ליוצא דופן - הואיל וס"ל נמי בהנך מעת לעת:
דומיא דהנך.
דומיא דהנך - כלומר אף על גב דבהנך דיוצא דופן הוי נמי מעת לעת, מיהו האי שבבן ושבבת דמתניתין לא איירי בהן כלל.
דהא דומיא דקדשים וערי חומה ועבד עברי קתני, דכתיבן, הלכך ערכין נמי כתיבן.
אבל שנת עשרים לענין שערות לא כתיבי באורייתא, אלא הלכתא היא:
מה הנך דכתיבן, אף הני נמי דכתיבן.
ואידך?
האי "שבבן ושבבת", "שבזכר ושבנקבה" מבעי ליה.
שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה - לישנא דקרא. דכתיב (שם) "ולנקבה עשרת שקלים", אלא "בן ובת" לישנא דמתניתין היא, "בן עשרים ובת עשרים":
אמר רב יצחק בר נחמני א"ר אלעזר, הלכה כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר' אליעזר.
א"ר זירא, אזכה ואיסק,
אזכה ואיסק - לארעא דישראל, לאתריה דרבי אלעזר בן פדת:
ואגמר לשמעתא
ואגמר שמעתא - דרבי יצחק בר נחמני:
מפומיה דמרא.
מפומיה דמרא - רבי אלעזר:
כי סליק, אשכחיה לר' אלעזר.
אמר ליה, אמרת הלכה כרבי יוסי בן כיפר?
אמר ליה, מסתברא אמרי.
מדכוליה פירקין תני "יום אחד", והכא לא קתני, שמע מינה מסתברא כותיה:
מסכת נידה פרק ו
משנה
בא סימן התחתון
בא סימן התחתון - שתי שערות, סימן נערות:
עד שלא בא העליון.
העליון - בוחל:
או חולצת או מתיבמת.
או חולצת - גדולה היא. שהשערות סימן מובהק, ועליהן סמכינן.
ולקמן מפרש טעמא:
בא העליון עד שלא בא התחתון, אף על פי שאי אפשר.
אע"פ שאי אפשר - פרכינן בגמרא והלא בא:
ר' מאיר אומר, לא חולצת ולא מתיבמת.
וחכ"א, או חולצת או מתיבמת.
מפני שאמרו, אפשר לתחתון לבא עד שלא בא העליון, אבל אי אפשר לעליון לבא עד שלא בא התחתון:
אבל אי אפשר כו' - דהא ודאי מדאתא עליון, תחתון נמי אתא, אלא שנשרו:
גמרא
"אע"פ שאי אפשר"
והלא בא?!
"בא" לר' מאיר.
בא לר"מ - דכיון דאמר ר"מ, "לא חולצת" דקטנה היא, מכלל דס"ל אפשר לעליון לבא קודם לתחתון:
"אע"פ שאי אפשר", לרבנן.
ולתני "בא העליון, ר"מ אומר לא חולצת ולא מתיבמת, וחכ"א או חולצת או מתיבמת", ואנא ידענא משום דאי אפשר הוא?
וליתני בא העליון - עד שלא יבא התחתון, ולא ליתני אע"פ שאי אפשר:
אי לא תנא, "אע"פ שאי אפשר", הוה אמינא, רוב נשים תחתון אתי ברישא, ומיעוט עליון אתי ברישא.
רוב נשים תחתון אתי ברישא ומיעוט עליון - והאי דקאמר ר"מ קטנה היא, משום דחייש למיעוטא, שהעליון בא בקטנותה. ורבנן אזלו בתר רובא, הלכך מכי אתא עליון לא בעיא בדיקה, דמסתמא תחתון אתא.
וכיון דטעמייהו דרבנן משום רובא הוא, ה"מ בסתמא היכא דלא בדקו:
ורבי מאיר לטעמיה דחייש למיעוטא. ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוטא.
והני מילי בסתמא.
אבל היכא דבדקן ולא אשכחן,
אבל היכא דבדקו ולא אשכחו - תחתון:
אימר מודו ליה רבנן לר"מ, דעליון קדים.
אימא מודו - דקטנה היא, וממעוטא היא, קמ"ל כו':
קמ"ל, דאי אפשר.
ודאי אתי, ומנתר הוא דנתר.
בשלמא לר"מ, היינו דכתיב (יחזקאל טז,ז) "שדים נכונו ושערך צמח".
שדים נכונו - והדר, "ושערך צמח", אלמא עליון זימנין דקדים:
אלא לרבנן, איפכא מבעי ליה?
ה"ק, כיון ששדים נכונו, בידוע ששערך צמח.
בשלמא לר"מ, היינו דכתיב (יחזקאל כג,כא) "בעשות ממצרים דדיך,
בעשות ממצרים דדיך - שהיו מצרים משחקים ביך, וממעכין דדיך:
למען שדי נעוריך".
למען שדי נעוריך - כדי להתאנף ולזנות ביך כשתהיה ראויה לאשה, ותבואי לימי נערות.
"שדי" לשון השלכה. כלומר עדיין היו שערות נעוריך עומדים להשתלח ולצאת, אלמא דדים קדמי:
אלא לרבנן, איפכא מבעי ליה?
ה"ק, כיון שבאו דדיך, בידוע שבאו נעוריך.
ואיבעית אימא, מאי "שדי"?
ומאי שדי - דמשמע דעדיין היו לצאת:
כולה בדדי כתיב.
כולה בדדי כתיב - והאי "שדי" לשון שדים:
וה"ק הקב"ה לישראל