צריכות מחשבה, לכשיתלשו".
צריכות מחשבה - לאכילה, ושוב תטמא טומאת אוכלין, שיחשב עליהן לאחר תלישתן לאוכלן.
ואע"ג דכבר חשב בחבורן, שהרי נמלך עליהן לאדם:
קסבר, מחשבת חבור לא שמה מחשבה.
אמר רבא, אף אנן נמי תנינא.
"י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור, וזה אחד מהן.
צריכה מחשבה.
צריכות מחשבה - לאכילה, ושוב תטמא מאיליה ותחזור ותטמא אוכלין במגע, דהא מאיליה קודם מחשבה אין לה טומאה אלא בבית הבליעה:
ואינה צריכה הכשר".
ואינה צריכה הכשר - כדיליף לקמן בשמעתין, "כל שסופו לטמא טומאה חמורה, אין צריך הכשר".
לא שום הכשר ירידת טומאה. לא הכשר מים, ולא הכשר שרץ, אלא מאיליה, בלא שום נגיעה:
אלמא מחשבת חיים, לא שמה מחשבה.
אלמא מחשבת חיים - דהא מחיים סתמא לאכילה, ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה, דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה, ומחיים לאו בר קבולי טומאה הוא:
הכא נמי, מחשבת חבור, לא שמה מחשבה.
הכא נמי מחשבת חבור - הואיל ומחובר לאו בר קבולי טומאה, לא שמה מחשבה:
רבי זירא אמר, הכא בגוזל שנפל מן הרום עסקינן, דלא הוה קמן דלחשוב עליה.
מן הרום - עוף הבר פורח באויר, דלא הוה קמן מחיים דליחשביה:
א"ל אביי, "תרנגולת שביבנה" מאי איכא למימר?
תרנגולת שביבנה - דאמרינן לקמן, כותים היו שם, וחשבו עליה.
והא תרנגולת עוף מזומן הוה, והויא קמן מחיים, ואפילו הכי בעי מחשבה לטומאת מגע:
א"ל, תרנגול ברא הוה.
אחיכו עליה.
תרנגול ברא עוף טמא הוא, ועוף טמא מי קמטמא?!
עוף טמא מי מטמא בבית הבליעה - והא קיימא לן (חולין דף ק) "מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה, יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טמא, לא".
ותרנגולת שביבנה מטמיא בבית הבליעה הואי.
מדקא מייתי לה רבי יוחנן בן נורי לקמן סייעתא למילתיה, דפליג בגוזל שנפלה בגת, אלמא דומיא דגוזל הוא:
אמר להו אביי, גברא רבה אמר מילתא, לא תחיכו עליה.
בתרנגולת שמרדה,
שמרדה - שברחה, ונעשית מדברית לאדוניה, ושם גדלה אפרוחין, ומהן נפל אחד כאן, דלא היתה בו מחשבה מעולם:
ומאי "ברא"
ומאי ברא - דקאמר לכו:
דאיבראי ממרה.
דאיבראי ממרה - הנעשה מדברית לאדוניה:
רב פפא אמר, תרנגולתא דאגמא הואי.
תרנגולתא - נקבה דאגמא הואי, דההוא עוף טהור הוא אליבא דרב פפא:
רב פפא לטעמיה, דאמר רב פפא, "תרנגול דאגמא אסור, תרנגולתא דאגמא שריא.
וסימניך, 'עמוני ולא עמונית'".
דרש מרימר תרנגולתא דאגמא אסירא.
חזיוה רבנן, דדרסה ואכלה.
חזיוה רבנן דדרסה - מקבלת ברגליה מה שאוכלת.
ואני אומר שדורסת על מאכלה ברגליה, לאחוז שלא יבא כולו לפיה, ואין עוף טהור עושה כן:
והיינו גירותא.
והיינו גירותא - דקיימא לן, "גירותא, עוף טמא הוא".
דאמר בפרק כל הבשר (חולין דף קט) "כל מה דאסר לן רחמנא שרא לן לקבליה.
אסר לן דמא, שרא לן כבדא.
אסר לן גירותא, שרא לן לישנא דכוורא":
ת"ר, "גוזל
גוזל - טהור:
שנפל לגת,
שנפל לגת - ומת:
וחשב עליו להעלותו.
וחשב עליו - להעלותו לכותים להאכילו:
לכותי, טמא.
טמא - טומאת אוכלין, ומטמא אוכלין אחרים במגע, דמעצמו באה עליו טומאה, משחשב עליו.
כדיליף לקמן, הואיל וסופו מטמא אדם, כגון האוכלו מטמא בגדים בבית הבליעה, לענין טומאה קלה נמי לא בעי הכשר מים, ולא הכשר נגיעת שרץ.
הכשר, היינו דבר שמכשירו לטומאה כגון שרץ ומים:
לכלב, טהור.
ר' יוחנן בן נורי אומר, אף לכלב טמא.
אף לכלב טמא - טומאת אוכלין.
ולאו משום דאכילת כלב מחשבה היא, אלא לר' יוחנן בן נורי לא בעי מחשבה:
א"ר יוחנן בן נורי, ק"ו, אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה,
טומאה חמורה - כגון האוכלה, מטמא בגדים בבית הבליעה, ואפילו לא חשב עליו, כגון שלא ידע שזה הוא:
לא יטמא טומאה קלה שלא במחשבה?!
טומאה קלה - אוכלין ומשקין:
אמרו לו, לא אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך,
אינה יורדת לכך - אינה יורדת לדין מחשבה, ולקמן מפרש מה היא:
תאמר בטומאה קלה שכן יורדת לכך?!
אמר להן, תרנגולת שביבנה תוכיח,
תרנגולת שביבנה תוכיח - שמתה תרנגולת ביבנה, ובא מעשה לפני חכמים, וטמאוה שלא במחשבה.
ואף על פי "שיורדת לכך", כלומר דלטומאה קלה טמאוה שלא במחשבה, ובטומאה קלה אמרת יורדת לכך:
שיורדת לכך וטמאוה שלא במחשבה.
אמרו לו, משם ראיה?!
כותים היו שם, וחשבו עליה לאכילה".
במאי עסקינן?
אילימא בכרכים, למה לה מחשבה?
והתנן, "נבלת בהמה טהורה, בכל מקום,
בכל מקום - ואפילו בכפרים דליכא אוכלין מרובין, סתמא לאכילה:
ונבלת עוף טהור והחלב בכרכים, אין צריכין לא מחשבה ולא הכשר".
ונבלת עוף טהור בכרכים - דאיכא עם רב, ואוכלין הכל.
וכן חלב בהמה דכרכים אין צריכין מחשבה.
אבל בכפרים בעי מחשבה:
אלא בכפרים.
ומי איכא למ"ד דלא בעיא מחשבה?
והתנן, "נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת עוף טהור בכפרים, צריכה מחשבה,
נבלת בהמה טמאה בכל מקום - סתמא לאו לאכילה, הלכך בעיא מחשבה.
ונהי דאי איכא כזית בלא מחשבה מטמיא אפילו אדם וכלים, וכל שכן אוכלין ומשקין.
אלא להכי מהניא מחשבתה, דאי איכא פחות מכביצה שאר אוכלין ופחות מכזית נבלה, משלים לכביצה, אי חשיב ליה, מצטרפא בהדייהו ומקבלת טומאה במגע שרץ, ואי לא, לא:
ואינה צריכה הכשר"?
ואינה צריכה הכשר - דסופה לטמא טומאה חמורה:
א"ר זעירא בר חנינא, לעולם בכרך, וגתו מאסתו ועשאתו ככפר.
לעולם בכרך - והיינו טעמא דלרבנן בעיא מחשבה, דגת שנפל לתוכה מאסתו ואינו הגון לאכילה כל כך:
"א"ר יוחנן בן נורי, קל וחומר, אם מטמאה טומאה חמורה שלא במחשבה, לא תטמא טומאה קלה שלא במחשבה.
אמרו לו לא אם אמרת בטומאה חמורה, שכן אינה יורדת לכך".
מאי, "אינה יורדת לכך"?
אמר רבא, הכי קאמרי ליה.
לא אם אמרת