מדרבנן.
מדרבנן - דלמא ארגשה ולאו אדעתה:
רב אשי אמר, שמואל הוא דאמר כר' נחמיה.
רב אשי אמר - טעמא דשמואל דאמר לעיל, "בדקה קרקע עולם" כו', לאו משום הרגשה, אלא כרבי נחמיה ס"ל, דאמר, לא הזכירו חכמים גזרת כתם אלא על דבר המקבל טומאה.
הלכך כל הנך תיובתא, לאו קושיא נינהו, דשמואל לא איירי בהרגשה כלל:
דתנן, "ר' נחמיה אומר, כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים".
בשלמא לרב אשי, היינו דקאמר "קרקע".
אלא לרב ירמיה, מאי איריא קרקע, אפילו גלימא נמי?
אלא רב ירמיה מדפתי - דקבלה לתיובתא דלעיל, ושני "מודה שמואל" כו'.
ומדקבלה לתיובתא, מכלל דטעמא דשמואל משום הרגשה, ואי משום הרגשה, מאי איריא קרקע אפילו גלימא נמי?
בדקה בטלית וישבה עליה ואחר כך מצאה דם, טהורה, שלא הרגישה:
לא מיבעיא קאמר.
לא מיבעיא גלימא, דלא מבדק שפיר, ואיכא למימר מעלמא אתא.
אלא אפילו קרקע, דמבדק שפיר, דאיכא למימר מגופה אתיא, טהור:
על עקבה ועל ראש גודלה טמאה וכו': בשלמא עקבה, עביד דנגע באותו מקום.
אלא ראש גודלה, מאי טעמא?
וכי תימא זימנין דנגע בעקבה.
ומי מחזקינן טומאה ממקום למקום?
והתניא, "היתה לה מכה בצוארה שתוכל לתלות, תולה.
בצוארה - אם נמצא דם כנגד תורפה, יכולה לתלות במכה של צוארה.
שפעמים שמטה את צוארה לפניה, ונופל דם המכה על תחתית חלוקה:
על כתפה שאינה יכולה לתלות, אינה תולה".
על כתפה - שאינה יכולה לתלות, שאין דם בא מכתפה ונופל לפניה, אין תולה:
ואין אומרים שמא בידה נטלתו והביאתו לשם?
ואין אומרים בידה נטלתו - ממכה שבכתפה והביאתו לפניה:
אלא שאני ראש גודלה, דבהדי דפסעה עביד דמתרמי.
עביד דמתרמי - תחת אותו מקום, ודם נוטף עליו:
ולא מחזקינן טומאה ממקום למקום?!
והתניא, "נמצאת על קשרי אצבעותיה, טמאה.
על קשרי אצבעותיה - היינו גב היד.
והא גב היד אפילו בשעת בדיקה לא נגעה, מ"ט טמאה?:
מפני שידים עסקניות הן".
מאי טעמא, לאו משום דאמרינן בדקה בחד ידא, ונגעה באידך ידא?
לאו משום דאמרינן - בדקה באידך ידא, ונגעה יד שבדקה על גב חבירתה:
לא.
שאני ידה, דכולה עבידא דנגעה:
על שוקה ועל פרסותיה מבפנים וכו': מבפנים עד היכא?
עד היכא - קרוי פנים מעובי השוק, ולא אמרינן צדדין נינהו:
אמרי דבי רבי ינאי, עד מקום חבק.
עד מקום חבק - ספק. וכמדומה לי, שהוא קפץ הירך והשוק, שקורין יירי"ט.
וקאמר עד מקום שהוא מתחיל קרוי פנים.
וחבק היא מתיחת הגידין שחובקין הירך והשוק יחד, סמוך לאותו קפץ.
כמו (שבת דף סד) "את הקילקי ואת החבק":
איבעיא להו, מקום חבק כלפנים או כלחוץ?
ת"ש, דתני רב קטינא, "עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים".
רב חייא בריה דרב אויא מתני לה בהדיא.
אמרי דבי רבי ינאי, עד מקום חבק, וחבק עצמו כלפנים.
בעי רבי ירמיה, כשיר
כשיר - רצועה בעיגול כצמיד:
מהו?
מהו - מי מספקינן בדם הנדה או לאו:
כשורה מהו?
טיפין טיפין מהו?
לרוחב ירכה מהו?
ת"ש, "על בשרה, ספק טמא ספק טהור, טמא".
על בשרה, מאי לאו כי האי גוונא?
לא.
דלמא דעביד כרצועה.
כרצועה - לאורך הירך, דהיינו אורחיה, כשנופל ושותת נעשה כרצועה:
ההיא איתתא דאשתכח לה דמא במשתיתא.
במשתיתא - "עם המסכת" דשמשון (שופטים טז) מתרגמינן, "עם משתיתא".
שהיתה מסכת טווי לאריג, ונמצא דם על השתי:
אתאי לקמיה דרבי ינאי.
אמר לה, תיזיל ותיתי.
תיזיל ותיתי - כדרך שעשתה עד עכשיו, שהלכה ושבה.
אי מתרמי שהטווי, המוסך שקורין אורדי"ר, בא בין רגליה כנגד אותו מקום, טמאה:
והתניא, "אין שונין בטהרות"?
והתניא אין שונין בטהרות - גבי מתעטף בטליתו וטהרות וטמאות בצדו, בפ"ק (לעיל דף ה), ספק נגע ספק לא נגע, טהור.
ואם אי אפשר אא"כ נגע, טמא.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אע"פ דלא אפשר לא מטמינן ליה, אלא אומרים לו שנה, ואי לא נגע מטהרינן ליה.
אמרו לו, אין שונין בטהרות.
דאף על גב דהשתא לא מיתרמי, דלמא מעיקרא לא הוה הכי:
כי אמרינן אין שונין לקולא, אבל לחומרא שונין:
כי אמרינן אין שונין לקולא - כגון בההיא דא"א לו אא"כ נגע וטמא, ואנן ניקו ונימא ליה שנה להקל?!
אבל הכא חומרא הוא, דמסתמא טהורה, דהא לא על בשרה ולא על חלוקה אשתכח. והאי דאמר "תיזיל ותיתי", ואי מתרמי מטמינן לה, חומרא היא:
היתה פושטתו וכו': תניא, "אר"א בר' יוסי, דבר זה הוריתי בעיר רומי לאיסור.
וכשבאתי אצל חכמים שבדרום, אמרו לי יפה הוריתה".
ת"ר, "ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה.
חלוקה של קצרה - ולא בדקתו קודם לבישה, ואחר כך נמצא עליו דם:
וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה.
אם מגיע
אם מגיע - כתם:
כנגד בית התורפה של ארוכה, שתיהן טמאות.
כנגד בית התורפה - של ארוכה, טמאה אף ארוכה, וכ"ש קצרה:
ואם לאו, ארוכה טהורה וקצרה טמאה".
ואם לאו טהורה - הארוכה.
אבל קצרה טמאה, שהרי כנגד בית התורפה שלה הוא מגיע:
תניא אידך, "בדקה חלוקה והשאילתו לחבירתה, היא טהורה, וחבירתה תולה בה".
היא טהורה - הראשונה:
אמר רב ששת, ולענין דינא תנן.
ולענין דינא - דכבוס הכתם מן החלוק תנן דחבירתה תולה בה, דאמרה אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתיה:
אבל לענין טומאה, היא טהורה וחבירתה טמאה.