דף סב,ב
אמר ליה רבי אבא לרב אשי, מידי בקפידא תליא מילתא?!
מידי בקפידא תליא מילתא - בתמיה?
כיון דטהרות שבינתיים טהורות, אלמא לאו דם הוא, אחרונות משום קפידא אמאי טמאות?:
א"ל, אין.
דתניא, "רבי חייא אומר, דם הנדה ודאי,
דם הנדה ודאי - כגון נדה שקנחה בסדין דם, אף על גב דודאי דם הוא:
מעביר עליו ז' סמנין, ומבטלו".
מעביר עליו ז' סממנין ומבטלו - ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור הוא, הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנין, מדאזל לה חזותא:
ואמאי?
הא דם נדה הוא?!
אלמא בקפידא תליא מילתא.
ה"נ, בקפידא תליא מילתא.
תנן התם, "חרסין שנשתמש בהן זב, שבלעו משקין.
חרסין - כגון עביט של מי רגלים של זב ושל זבה:
ונפלו לאויר התנור, והוסק התנור.
התנור טמא.
שסוף משקה לצאת".
שסוף משקה לצאת - כלומר דרך משקה לצאת ע"י ליבון החרס, וכיון שהיו חרסין אלו בתנור בשעת היסקו, יצאו המשקין ונטמא תנור מאוירו:
אמר ר"ל, לא שנו אלא משקין קלים,
לא שנו - הא דקתני הוסק אין לא הוסק לא, דכל זמן שהן נבלעין בחרסין אין מטמאין את אויר התנור, אלא משקין קלין, שאינן אב הטומאה.
כגון דמעת עינו, ודם מגפתו, או מי רגלים, דטמא מת או טמא שרץ.
דאפילו כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור, לא טמאוהו אלא מדרבנן.
דאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה:
אבל משקין חמורין,
אבל משקין חמורין - כגון מי רגלים של זב ושל זבה, שריבה בהן הכתוב מעיינות, לטמא אדם וכלים:
טמא אע"פ שלא הוסק התנור.
טמא - התנור אפילו לא הוסק, כיון דיכולין לצאת ע"י היסק לאו טומאה בלועה היא, ומטמאה:
רבי יוחנן אמר, אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין, אם הוסק התנור, אין. אי לא, לא.
אי לא לא - דהוה ליה טומאה בלועה בחרסין, וטומאה בלועה לא מטמיא. כדאמר בבהמה המקשה (חולין עא):
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש.
"הטבילו ועשה על גביו טהרות, והעביר עליו ז' סמנין ולא עבר, הרי זה צבע וטהרותיו טהורות, ואין צריך להטביל"?
טהרותיו טהורות - אי אמרת בשלמא בלוע שאינו יכול לצאת אלא ע"י הדחק טהור, משום הכי תלינן לקולא, ואמרינן צבע הוא וטהור.
משום דאי נמי דם הוא, כיון דנבלע כל כך דאין הסממנין יכולין להעבירו, ואף פי שיכול לצאת על ידי צפון, טהור.
אלא לדידך דאמרת הואיל ויכולין לצאת על ידי היסק, כי לא יצאו נמי טמאין, הכא היכי תלינן לקולא, לאכול תרומה תלויה, דדלמא דם הוא:
אמר ליה, הנח לכתמים דרבנן.
אמר ליה הנח לכתמים - דעיקר תחילת גזרתן אינה אלא מדרבנן, הילכך מקילינן, דמדאורייתא עד שתראה בבשרה:
והתני רבי חייא, "דם הנדה ודאי, מעביר עליו ז' סמנין ומבטלו"?
מעביר עליו כו' - והא הכא דודאי דם הוא מטהרינן ליה משום דנבלע כל כך, ואע"פ שיכול לצאת ע"י צפון:
אמר ליה, רבי לא שנה,
אמר לו זו אינה משנה - ומשובשת היא.
הואיל ורבי, לא שנאה במשנתינו, שסידר את המשנה:
רבי חייא מנא ליה?!
ר' חייא - תלמידו מנין לו:
איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש.
"רביעית דם שנבלע בבית,
רביעית דם - של מת מטמא באהל:
הבית טמא.
הבית טמא - כלי הבית טמאין באהל:
ואמרי לה, הבית טהור.
ולא פליגי.
הא בכלים דמעיקרא,
בכלים דמעיקרא - שהיו שם קודם שנבלעה טמאים שנטמאו באהל:
הא בכלים דבסוף.
והא בכלים דלבסוף - שבאו לבית לאחר שנבלע הדם בקרקע טהורים, דתו לא מטמיא:
נבלעה בכסות, אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם, טמאה. ואם לאו, טהורה"?
ואם לאו טהורה - ואע"ג דרביעית שלמה נבלעת בו.
אלמא, בלוע שאינו יכול לצאת להדיא אלא ע"י הדחק, כי הכא דע"י צפון נפקא כולה, וקתני טהורה:
אמר רב כהנא, מקולי רביעיות שנו כאן.
שאני דם תבוסה דרבנן.
דם תבוסה - האי רביעית דמקילין בה לא בבאה ממש מן המת אלא ברביעית דם תבוסה, שהוא ספק. ואפי' לא נבלעה אין לה טומאה ודאית.
כדתניא בפ' בתרא (לקמן דף עא) איזהו דם תבוסה?
הרוג שיצא ממנו רביעית דם בחייו ובמותו, ספק יצא רובו מחיים ספק יצא רובו לאחר מיתה, וטמא:
איתיביה ר"ל לרבי יוחנן.
"כל הבלוע שאינו יכול לצאת, טהור".
הא יכול לצאת, טמא, ואף ע"ג דלא נפיק?
א"ר פפא, כל היכא דאין יכול לצאת ולא הקפיד עליו, דברי הכל טהור.
יכול לצאת והקפיד עליו, דברי הכל טמא.
כי פליגי, דיכול לצאת ולא הקפיד עליו.
מר סבר, כיון דיכול לצאת, אף על גב דלא הקפיד עליו.
כיון דיכול לצאת כו' - והנך חרסין, אע"ג דלא קפיד בהו להוציא כל מה שבתוכן, טמאין כל זמן שלא יצא, הואיל ויכול לצאת על ידי היסק:
ומר סבר, אע"ג דיכול לצאת