לשון אדמו"ר נ"ע בעצמו^[1]

[במ"מ וציונים^[2]: "ראה לעיל בציונים לכ"ק אדמו"ר זי"ע. בלקו"ש חכ"א ע' 429 העיר בענין שינוי סגנון ותוכן כאן לסגנון התניא.

לקמן במפתח ענינים לכ"ק אדמו"ר זי"ע ערך "לבוש" - ע"י תומ"צ, תפלה, ענינם ע"פ קבלה". באג"ק לכ"ק אדמו"ר זי"ע כרך ב' ע' קב מציין שמאמר זה תוכנו "קבלה".

להבין מה שנתבאר כאן - ראה מאמר כ"ק הצ"צ נדפס לקמן קלט, ג."

והתעקתי מאמר הנ"ל לאחר כל קטע בכדי שיובן  . וזה לשון תחלת המאמר שנדפס: (צבע הכחול הוא דברי אדמו"ר הצ"צ)

ביאור על פ' חיי שרה מכי"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בעצמו שבתו"א מכ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק"]

[הפיענוח נעשה במהירות, בלי להבין טוב את הנאמר בה, ולהשתדל ללמוד ולהבין עכ"פ מקצת מן המקצת]

עיין עץ חיים שער מ"ט פרק ה': "נמצא אלו לבושים הנזכרים פרשת ויחי^[3], אין פירושו שנעשו מחדש על ידי תורה ומצות^[4], אמנם מתבררים כו'"^[5].

[(ויש להעיר ממ"ש באגרת הקדש ע"פ אשת חיל עטרת בעלה: שמבחי' אור זה עצמו (דבחי' נועם ה', וצחצחות, ובחי' שער רישי' כעמר נקא, שהם בחי' המשכות מעתיק יומין) נשתלשל ונמשך ממנו איזה הארה מועטת כו' שיברא ממנה לבוש א' כו' להלביש הנפש כו' - הרי שהלבושים נמשכים מהכתר, והיינו על ידי תורה ומצות. וזה לכאורה סותר למ"ש כאן: "אין פירושו שנעשו מחדש כו'". ועיין התירוץ לקמן סוף אות ג'

והנה רבינו ז"ל קיצר בלשונו הזהב כמנהגו. וכדי שיובן קצת צריך להעתיק לשונות הזהר וע"ח, במ"ש בענין לבושים אלו.

ז"ל הזהר פ' ויחי דרכ"ד ע"א - דתניא: אינון יומין דבר נש^[6] כד אתברי^[7] בההוא יומא דנפיק לעלמא^[8] כולהו קיימין בקיומייהו כו'^[9] נחתין ואזהרין לבר נש כל יומא ויומא בלחודוי כו'^[10] תא חזי^[11] כד קריבו אינון יומין קמי' מלכא קדישא^[12] - אי הוא זכאה האי בר נש ^[13]דנפיק מעלמא^[14] סליק ועאל באינון יומין, ואינון לבושי יקר דמלבשא בהו נשמתי' כו'^[15].

וז"ל המקדש מלך שם - ז"ל: הרב בסי' ק"י: דע כי אדם הראשון היו לו נפש, רוח, נשמה דאצילות. ולבוש הנשמה - מחשמל דבריאה, ולבוש הרוח - מחשמל דיצירה, ולבוש הנפש - מחשמל דעשי'.

(אמר המעתיק: כ"ז מבואר בע"ח שמ"ט פ"ד. וצ"ע. כיון שהנר"ן של אדה"ר היו דאצילות, איך הלבושים היו מבי"ע? ואולי י"ל, דהיינו בי"ע דאצי'. וע"ש הלשון: לבושי הנפש דאצי' כו'^[16]. וכן משמע במבוא שערים שער הקליפות פ"ג במ"ש: וכשמסתלקת אימא מעל בנין אז זה החשמל נסתלק ונשאר זו"ן ערומים - אדם ואשתו כו'. וכ"ה בז"ה^[17] כאן: דהלבושים הן מנה"י דאימא, וא"כ הם מחשמל דאצילות, חיצוני' בינה. ולפי"ז מ"ש בי"ע - צ"ל בי"ע דאצי').

וכשחטא^[18] נסתלקו ממנו נשמה ורוח שבהם^[19] זיהרא עילאה^[20] והלבושים לקחתם קליפת נוגה^[21], ונשאר בו נפש.

ואעפ"י שגם לבושי הנפש דאצי' לקחו החיצונים^[22] - חזר השי"ת ועשה לו מלבוש מחשמל דעשי' כו'. ואח"כ עשה לו ג"כ מלבוש אחר מקליפת נוגה^[23]. והם כתנות עור הראשון הוא כתנות אור כו'^[24].

והנה זה בא באמיתות חטא אדה"ר בעץ הדעת טוב ורע, כי המלבושים שלו שהם מן החשמל לקחתם הקליפה בגלות, ע"י קליפת נוגה, ואז נתלבש בק"ן שהוא טוב ורע משכא דחויא כו'. נמצא א"כ כי אחר חטא אדה"ר נאבדו כל המלבושים שלו, שבו כלולים כל המלבושים של כל בני אדם דישראל ושבעולם כו', ואחר שהיו מבוררים חזרו להתערב טוב ברע כו'. נמצא שהמלבוש של כל האנשים הנקרא גופא דילהון, הוא טו"ר עכ"ל הע"ח שמ"ט פ"ד.

ושם פ"ה - כ': והנה לא נתן הקב"ה תורה ומצות לישראל אלא לברר הלבושים, לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מהכסף, שהם לבושים של האדם והנשמה, וע"י כוונת האדם בתורה ומצות - נגמר לבוש נשמה כנזכר פ' ויחי רכ"ז.

(אמר המעתיק. נ"ל שצ"ל רכ"ו ב': לבוש יקר לעילא. ע' מק"מ שם).

וע"י התורה מזדכך לבוש הרוח, ועל ידי המצות מעשיות לבוש הנפש. נמצא אלו לבושים הנזכרים פ' ויחי אין פי' שנעשו מחדש ע"י תומ"צ אמנם מתבררים מהרע שנתערבו ע"י חטא אדה"ר ונעשים חדשים ממש. והבן עכ"ל הע"ח ומק"מ.

נמצא המתבאר מזה, שמתחלת בריאת נשמת אד"ר, שהי' לו נר"ן דאצילות - ניתן לבושי' לנר"ן שלו מחשמל, והוא מבחי' חיצונית בינה, לכן שרש הלבוש למעלה מהנר"ן שלו, שהוא דז"א. כדלקמן. וע"י חטא אדה"ר נפלו החשמלים והלבושים הנ"ל בקליפת נוגה. וע"י תורה ומצות מתבררים הלבושים. וגם בכל אחד מישראל שנכלל בנשמת אדם הראשון)

ב ועיין שער כ"ו סוף פרק א': "רק להמשיך אור לתקנם כו' דוגמת גלות השכינה כו'"^[25][26].

[(אמר המעתיק, בע"ח דפוס דובראוונע הוא שער כ"ה ספ"א. ופרק ההוא מתחיל ביאור ענין הצלם באמיתות. ואומר: הנה באדם העליון יש בו ה' בחי' צורות, זו בתוך זו הם: נר"ן ח"י^[27]. ויש להם חומר המלבישם, ונק': גוף (והיינו: צורות הם האורות, והגוף הם הכלים) ואמנם א"א לצורה להלבש בתוך חומר אם לא ע"י אמצעי, הם בחי' הצלם, וגם הוא נחלק לה' בחי' כו'.

והנה עד"ז הוא באדם התחתון כו', כי הצורה הוא יחנר"ן^[28] והצלם גם הוא נחלק לה' בחי' כו', והוא לבוש הצורה כו'. והצלם הזה הוא יצ"ט ויצה"ר כו'.

ואמנם ידעת ג"כ, כי כל המצות אינם אלא לצרף ולברר הצלם והחומר, אך הצורה אינה צריכה תיקון כלל. ולא הוצרכה להתלבש בצלם וחומר רק להמשיך בהם אור לתקנם. והבן זה מאד, כי זה סוד ירידת הנשמה בעוה"ז לתקן ולברר, דוגמת גלות השכינה לברר ניצוצים שנפלו כנודע עכ"ל הע"ח שם.

וע"ש ג"כ פ"ב: צלם פנימי המפסיק בין הכלים להעצמות, והוא הנ"ל, וצלם מקיף בסוד חשמל כו'.

(אולי זהו^[29] השייך לח"י שהם מקיפים. אך לא משמע כן בע"ח במ"ש: שחיצונית נה"י דתבונה לא נכנס בפני' רק מקיף לזו"ן, והוא החשמל).

נמצא מבואר מזה, שהנשמה עצמה בחי' נר"ן אינה צריכה תיקון, ולא ירדה רק לברר הלבושים, וזה דוגמת ירידת שכינה לברר ניצוצים.

וע"ז הקשה רבינו ז"ל לנפשי' באמרו

ומה שכתוב בשער ל"ט: "שנפש רוח נשמה, מתבררים על ידי התפלות?"^[30]

[(אמר המעתיק אצלינו שער ל"ח, ושם פ"א נתבאר ענין המלכים שנפלו ונתבררו' רק מ"ן דנוק' לא נברר, וע"י תפלותינו אנו מבררים המ"ן הנ"ל, והוא בחי' הנשמות שנפלו כו'.

ונמצא קשה דהא הנשמות ג"כ צריכים בירור, וגם שהבירור הוא ע"י התפלה, וקשיא דלעיל אמר: שרק הלבושים צריכים בירור, והבירור הוא ע"י תורה ומצות ולא תפלה לבדה כו'.

וע"ז מתרץ)]

היינו בעלייתן מן הקליפות^[31], להיות מים נוקבין^[32], בנוקבא דזעיר אנפין. 

אבל ירידתן^[33] משם לעולם הזה בגוף החומרי, לקיים תורה ומצוות מעשיות, ולא תפלה לבדה דרבנן - היא דוגמת גלות השכינה, ואינו אלא לברר ולתקן הלבושים שלהם בעצמם.

[(ופי' התירוץ, היינו אין הכי נמי שיש נשמות שצריכים בירור עדיין מחמת שנפלו ג"כ בקליפות ע"י חטא אדה"ר, אבל מ"מ הם מתבררים קודם בואם לעוה"ז. וזהו ע"י התפלה של התחתונים, באופן שכל נשמה הבאה לעוה"ז, כבר ניתקנה קודם בואה לעוה"ז. וירידתה עוה"ז הוא כמו גלות השכינה - לברר לבושים. ובירור הלבושים הוא דוקא ע"י תורה ומצות מעשיות, ולא ע"י תפלה דרבנן לבדה.

ונ"ל ליתן טוב טעם למה הלבושים בירורם דוקא ע"י תומ"צ מעשיות, והעלאת הנשמות מק"ן, דוקא ע"י התפלה?

והענין כי עצם הנשמה כלולה מע"ס, שהן שכל ומדות. ובחינה זו היא בתפלה, שעיקר שכל ואהוי"ר בגדולת ה', ע"כ ע"י תפלה דוקא מתבררים עצם הנשמות. אמנם הלבושים שאינן כמו עצם כח השכל והמדות, רק לבושים להם, והוא כמו בחינת מחדו"מ שהן לבושי השכל כו', כמו חשמל המלביש לזו"ן כו'. ולכן מתבררים דוקא ע"י תומ"צ, שהן בחי' מחדו"מ, עי' לקוטי אמרים ח"א פי"ג-ד והבן)]

ומשום הכי הוא חיוב יותר על הנפש רוח נשמה, לברר ולתקן לבושיהם - שאי אפשר על ידי אחרים.

(מה שאין כן להעלות הנפש רוח נשמה מהקליפות, למים נוקבין דזעיר אנפין, שנעשה על ידי אחרים)

כמו שכתוב בגלגולים פרק א' עיין שם: "וכפי גודל אותה המצוה או זריזות כו' ומעלה אותה עד הנקבה העליונה כו'". 

וכן כתב בעץ חיים שער ל"ט [(אצלנו שער לח)] דרוש י"א סימן ז': "או המצוה כו'".

[(וז"ל שם: מ"ן הם מן המלכים דמיתו שבעשי', והם נתונים תוך הק"ן כו'. והנה יש שם ב"ן הוא המברר בירורי המלכים דעשי'. וזהו ע"י שיתוף נפש מצדיק דעשי', ויורדים עד המלכים, ומוציאין אותו משם ומעלין אותן עד היצירה, ושם הרוח של הצדיקים יורד עד מלכי' שיבצירה, ומוציאם משם ומברר משם מה שיכול, כפי גודל התפלה או המצוה ההיא עכ"ל לעיניננו)]

וכן כתב בפרי עץ חיים שער א' פרק ו': "כי על ידי המצות ותפלות כו'".

[(וז"ל שם פ"ז: דע כי אין לך דבר שאין מבחינת אותן המלכים הז' שמתו כו' ונעשה מהם בחי' הקליפות, וע"כ צריך שיתקנו ויתבררו כו'. ועל ידי התפלה והמצות כולם של ב"א התחתונים, נעשה הבירור הזה, וע"י סיוע הי"ס עלינות דאצילות כו' עכ"ל)].

ומה שכתב שם: "ובפרט מן התפלות, כי הם עיקר ושרש כו'". 

[(וז"ל שם: והענין כי ע"י מצות של אדם בעוה"ז ובפרט מן תפלות התחתונים בעוה"ז, שהם עיקר ושרש לכל זה, ואין לך דבר גדול יותר לענין זה כמו התפלות. ולכן קראו רז"ל אל התפלות: דברים העומדים ברומו של עולם, וע"י התפלות גורם אדם זיווג עליון, ואז מתבררים מלכים הנ"ל ועולים למעלה בבחי' מ"ן, ושם הם מתתקנים ומתבררים לגמרי. עכ"ל)]

והיינו כמו שכתוב בעץ חיים שער מ' [(שער ל"ט)] דרוש ג': "שהתפלה בפנימית והמצוה בחיצוניות, אע"פ שיש בהן בחי' מוחין כו'". ע"ש.

[(ר"ל, שם נת' דבחיצוניות העולמות יש גם כן מוחין, ושמות הוי' - כמו בפנימיות. רק שהן בחי' חיצוניות. וע"י מצות מעשיות נעשה בחיצונית, וכל דיבור ותפלה הוא בבחי' פנימיות)]

והלכך זיוג ז"א ונוקבא, הנעשה על ידי מים נוקבין מהמצות, כמו שכתוב בטעמי המצות בסוף ההקדמה [(ע"ש ד"ה סוד מציאות המצות כולם כו': כשהאדם מקיים מ"ע גורם זיווג דזו"נ)] - הוא בחיצוניות, במצות מעשיות.

[(ור"ל דלהכי כ' הפע"ח ש"א פ"ז: שהתפלות הן עיקר ושרש לבירור המלכים יותר מהמצות - לפי שע"י התפלות נעשה יחוד וזיווג בפנימיות, וא"כ מסתמא הבירור ג"כ מפנימיות, משא"כ מצות מעשיות שהוא בחיצוניות כו'. ומ"מ המצות הן חובה יותר מהתפלה, שהרי התפלה רק דרבנן ומצות דאורייתא, אף שע"י תפלה הבירור בפנימיות כו'- אלא משום דע"י רמ"ח מ"ע הוא תיקון ובירור הלבושים השייכים לנשמה של זה האדם ממש המקיים המצוה. ותיקון זה מוטל עליו דוקא. משא"כ ע"י התפלה הוא בירור והעלאה כללות המלכים שנפלו כו', שבירור זה יכול להעשות ע"י אחרים)]

ומה שכתוב בעץ חיים שער ל"ט, [(כבר אמרנו שבדפוס דובראוונע הוא שער ל"ח)] דרוש א' וב': "על ידי תפלה דוקא"?

[(היינו מש"ש דרוש א': אנו מעלים על ידי תפילתנו - ניצוצים כו'. וע"ש בסוף דרוש הנ"ל דאחר כך הוצרך להיות י' הרוגי מלוכה, שהי' בלתי אפשר להעלות מ"ן דנוק' רק על ידי זה. ועכשיו מכח וכח^[34] התפלות מבררין המ"ן כו'. ודרוש ב:' כ': כל תפילותינו כו' אמנם בכל תפלה ותפלה, כפי כוונת האומרה, וכפי זכות הזמן אשר אז נאמרה התפלה ההיא- כך מתבררין שיעור קצוב מהרפ"ח ניצוצין עכ"ל. דמוכח מכאן דהבירור הוא על ידי התפלה דוקא. ולעיל נת' שגם בירור נר"נ עצמן שנפלו בקליפות הוא גם כן על ידי מצות מעשיות ג"כ - רק שהוא בחיצוניות כו'. ולמה כאן משמע דהבירור רק על ידי תפלה. ועל זה מתרץ)]

היינו מים נוקבין עצמן, דנוקבא, שנפלו לקליפות בחטא אדם הראשון, ולא הנשמות שהיו כבר באדם הראשון, אלא אותן שלא נכללו בו. והן בחינת בריאה יצירה עשייה שלפני החטא, כמו שכתוב בגלגולים פ"ז. 

אבל אותן שנכללו בו - מהם ממשיכים רוב בני אדם, כמעט כולם, כמו שכתוב פרק י"ד. והיינו על ידי הזיוג שהוא מצות פריה ורביה, כמו שכתב שם פרק ב'.

[(ופי' העולה מכל זה, שיש ג' בחי'. הא' - מ"ן עצמן דנוק', הן נשמות שלא נכללו באדה"ר ונפלו ג"כ לקליפות, בירור זה הוא דוקא על ידי התפלה. ולכן על ידי התפלה יכול להמשיך בחי' נשמה זו לבנו. ב' - בירור נר"ן שנכללו באדם הראשון ונפלו בקליפות, אלו מתבררים ע"י תפלות וגם ע"י שאר מצות, רק שתפלה הוא בפנימיות כו'. ג' - בחי' לבושים של נר"ן של כל אדם שנפלו בקליפות - אלו מתבררים דוקא ע"י תורה ומצות. ולכן התורה ומצות חובה יותר מהתפלה אף שע"י התפלה בירור בפנימי' כו', אלא משום שזה חובה ממש על נר"ן של כל אחד לתקן לבושיו. וזה הי' תכלית ירידתו. ובחסרון הלבוש א"א לו להתעלות כו'. ולכן צ"ל תיקון לבושיו דלא סגי בלא"ה).]

ג ועיין שם אחר סוף פרק ל"ה, בקשר החברים: שכל נשמה בעלייתה מהקליפות, צריך להיות לפחות מ' יום במלכות. והיינו, שעולה שם למים נוקבין על ידי מצות הזיוג.

ואף מי שאינו מתכוין למצוה, יוכל להמשיך חיות מלמעלה, כמו שכתוב בלקוטי תורה על פסוק: "כי לא על הלחם לבדו יחיה כו'". כמו שהלחם מחיה גם כשאוכל בלא ברכה כו', עיין שם.

[(וז"ל פ' עקב: כשאוכל בלי ברכה שלא נתברר החיות שבו, וכן אכילת עכו"ם שהיא בלי ברכה - גם היא תזון חלק הנפש שלו, אלא שלא יהי' התועלת שעשה אל הנפש בלא ברכה, כמו התועלת שיה' לו עם הברכה. וכן הענין במצוה עצמה כי אף שתהי' בלא כוונה תועיל לאדם לעולם הבא גם כן, אלא שאינו בהשוואה גמורה אל מי שיעשה בכוונה עכ"ל. המכוון מזה להביא ראי' דגם על ידי מצות יש בירור נר"נ גם כן, ואפילו במצוה שלא בכוונה כמו הזיווג שאינו מכוון לשם מצוה - דמ"מ מברר ומעלה מנר"ן. רק שעיקר ענין המצות הוא תקון לבושים לנר"נ שלו כנ"ל).]

[ו]הנה תקון וברור - הוא על ידי מים דוכרין דוקא. כי בהדכר לבדו יש בו כח לברר. כמו שכתוב בפרי עץ חיים שער א' פרק ו'. 

[(והוא פ"ז. וז"ל: וזה הטעם שירדו זו"ן דאצילות ומתלבשת למטה בששת ימי המעשה ימי החול, כדי לברר בירורין הנ"ל, ע"י זיווגם, שהם מזדווגים שם בהיותם למטה במקומן. והנה אין כח בזה רק בז"א בלבד לפי שהוא הזכר ויש בו כח לברר הבירור הנ"ל על ידי זיווגם. ולכן הן וי"ו ימי החול בלבד, כי הו"ק דז"א מתלבשים בהם, והם המבררים בלבד. עכ"ל. הרי שהבירור על ידי זיווג, ועיקר הבירור על ידי הזכר, אם כן הוא על ידי מ"ד, כדפי' רבינו ז"ל. ומ"ש במ"א שהמל' יורדת לברר בסוד: ותתן טרף כו' - צ"ל שזה בירור הוא בכח הז"א המתלבש בה. ועיין ע"פ ואשה כי תדור כו'. וע"פ הזהר וישב קפ"ו: אך אל הפרוכת כו').]

וכן בירור הלבושים על ידי המצות - הוא במים דכורין דזעיר אנפין.

[(צ"ע אם כן איך הנשים מקיימים המצות, וי"ל היינו כמו שהמל': ותתן טרף כו'. אולי מה"ט נשים פטורות ממ"ע שהז"ג - כי הזמן הוא בחי' אחרונה. ועיקר הזמן למטה בעשי', וצריך בירור. והם אין בהם כח לברר. אך הרי כל המצות גם כן מבחי' יומין, שהלבושים נעשים מהמצוה בצירוף בירור היום. במקום אחר נת' הטעם בע"א: דבחי' נוק' הוא זמן ומקום, והמצוה התלוי' בזמן היינו להמשיך מלמעלה דהזמן בזמן, ובבחי' נוק' אין כח זה כו' - כיון שעיקרה מבחי' זמן. וע' בטעמי מצות התירוץ בע"א. ונת' זה בפ' בא תקע"ב)]

והיינו המשכת האור דלעילא,

[(ר"ל מ"ש בע"ח שכ"ו פ"א: להמשיך האור לתקנם. כמש"ל אות ב')]

והן הם ה' חסדים דזעיר אנפין, שכל רמ"ח מצות עשה תלויים בהם, כמו שכתוב בטעמי מצות שם.

[(עיין בזה באגה"ק ד"ה מ"ש בפע"ח: דבזה"ז, דמקור הח"ח הוא מבחי' לבנונית דא"א כו'.

והנה בזה יש ליישב מה שהקשיתי לעיל אות א', בענין מש"ש: שהלבושים אין פי' שנעשו מחדש על ידי תורה ומצות רק מתבררים כו'. ובאגה"ק א"ח עטרת בעלה משמע: דנבראים ע"י תורה ומצות - היינו שהמצוה ששרשה בכתר משם נמשך בחי' לברוא הלבוש כו'. וסתרי אהדדי?

ולפמ"ש כאן אתי שפיר, דעם היות שהלבושים כבר ישנם רק שצריכים בירור מק"נ - מ"מ בירור זה הוא ע"י אור הנמשך על ידי מצוה הנ"ל שנמשך מהכתר, ונמשך ממנו בחי' לברר הלבוש כו'. וזהו"ע בריאת הלבוש כו'. ועיין מ"ש ע"פ הללו כו' ואמת ה' לעולם - ליישב הא דבמ"א אמר: שהתורה ומצות הן המשכות מכתר וחכ', ובמ"א אמר שהם לברר ק"נ? ומשם יתיישב גם כן התירוץ כנ"ל. ואפ"ל גם כן דשרש הלבושים שנפלו, י"ל קודם נפילתן שרשם גם כן מחיצונית' הכתר, הגם דלקמן ית' ששרשם מחשמ"ל שהוא חיצוני' בינה - הרי ידוע דבינה נק' עתיק לפעמים.

העולה מזה שבמצות יש גם כן בירור נר"ן. רק עיקר ענין המצות הוא בירור הלבושים, ובירור זה על ידי ההמשכ' מ"ד שנמשך מלמעלה על ידי קיום המצוה).] 

ועיין עץ חיים שער כ"ו [(בעץ חיים דפוס שקלאוו, שער כ"ה)] פרק א' ופרק ג', "שלבושים אלו הם צלם דאימא פנימי, המלביש לנפש רוח נשמה".

וגם המקיף הנקרא חשמל, נתברר ונתקן מקליפת נוגה להסמוכה לו.

וכמו שכתב שער מ"ט, סוף פרק ב': "הטוב שלו נזדכך כו' ונתחבר עם החשמל הפנימי כו'", ע"ש.

ועיין שם שער מ"ב, פרק ד', "וזאת הבחי' נקרא חשמל שהוא צלם הבל דגרמי שבעור כו'", ע"ש.

ומה שכתב בשער כ"ו, פ"א, "שצלם הפנימי הוא הבל דגרמי, והוא חותם ולבוש נצח הוד יסוד, דאב ואם, כמו שכתב בפרק ב' שם"? שניהם אור א' הם, זה פנימי וזה מקיף, כמו שכתב בפרק ב' שם.

ועיין שער ל"ט דרוש י"ב: "וזה לבוש הנק' כו' וכן כו' ולבוש זה כו' העלאת מים נוקבין כו' גדול כו'".

ועיין שער החשמל פרק א': "ונקרא קליפת נוגה, ונק' חשמל כו'".

ורצונו לומר כמו שכתב שם בסוף פרק כל החשמלים: "הוא בחי' טוב שבקליפת נוגה כו'"?

ועיין מקדש מלך בראשית (דף ק"ב סוף ע"ב), "שג' חשמלים נפלו בנגה על ידי חטא אדם הראשון".

ועיין שער החשמל פרק א': "כפי כניסת הכלים דתבונה בפנים, כן בחינת האור שלה מלובש מבחוץ כו'".

עיין שם, שכל התקון הוא לדחות החיצונים על ידי אור הבינה מבפנים, ומבחוץ.

(וקרוב לומר, שמבפנים הוא על ידי מצות שבדבור, ומבחוץ על ידי מצות מעשיות.

שהחיצונית נקרא מקיף לגבי פנימית כמו שכתוב בעץ חיים סוף פרק ג' גבי חיי שרה).

והשתא אתי שפיר, הא דשכר המצות הוא לבוש לנשמה, מאחר שנמשך מאימא, שהוא עולם הבא. וכמו הלחם שעליו יחיה האדם, אף שגם בו מלובש מוצא פי הוי'.

אלא שבלחם ושארי מזונות, נמשך מחיצוניות אימא שלמעלה מזעיר אנפין, הנקרא "אדם", כמו שכתוב בכוונות ערב יום הכפורים.

אך באמת הלבוש אינו העולם הבא, אלא שעל ידי זה יוכל לסבול וליהנות מאור אימא, שהוא עולם הבא, מאחר שמלובש בלבוש נצח הוד יסוד שלה

(פנימי ומקיף, אור פנימי למזון, ומקיף ללבוש)

דכמו שהעליונים כהמלאכים אינם יכולים לירד למטה לעולם הזה בלי לבוש תחתון, כך אין התחתונים יכולים לעלות למעלה בלי לבוש עליון, כמו שכתוב בזוהר פקודי (דף רכ"ט ע"א וע"ב).

וכן כתב בהדיא בויקהל (דף ר"י סוף ע"ב) "ואלמלי ההוא לבושא לא יכלי למסבל כו'".

ומשום הכי, מי שלבושיו חסרים, לפי שלא תקן כל הרע על ידי המצות, צריך להיות בגיהנם לתקן הרע תחלה, כמו שכתוב בזוהר ויחי (דף רכ"ד).

ובלאו הכי אי אפשר להיות כלל בעולם הבא בלבוש חסר, כמו שאי אפשר למלאך לירד לעולם הזה בלי לבוש שלם.

ומה שכתב הסבא (דף צ"ח ע"ב) ענין התלבשות בנפש, וכן התלבשות הנשמה ברוח, (דף צ"ט ע"ב)?

היינו לירד למטה ממדריגותם, כמו שכתב בזוהר הרקיע שם (דף פ"ג ע"א) בשם הרב חיים וויטאל זכרונו לברכה.

והנה גן עדן העליון הוא מבריאה.

ואתי שפיר הא דתנן, "יפה שעה א' כו'", מפני שהזיוג זעיר אנפין ונוקבא הוא באצילות, והמצות ממשיכות מים דכורין דאצילות, ושרשן ממוחא סתימאה דאריך אנפין המאיר י"ג חיוורתא דגלגלתא, שרש תרי"ג מצות.

ואף מי שאין לו אלא נפש דעשיה, הרי זה מעלה מים נוקבין למלכות דיצירה במצותיו.

ושם הרוחות של הצדיקים, מעלים המים נוקבין שלו ושלהם, עד מלכות דבריאה.

ושם הנשמות של כל הצדיקים, מעלים כל המים נוקבין עד מלכות דאצילות.

כמו שכתוב בעץ חיים שער ל"ט דרוש י"א פרק ז'.

כי אין שום בירור אלא באצילות, כי היא בחינת חכמה דכללות, ו"בחכמה אתברירו".

והבירור הוא על ידי זיווג, ואין זיווג להוליד נשמות בבריא יצירה עשייה, כמו שכתוב בשער מ"ד פרק ד' ופרק ה'.

ואף שממצות מעשיות לא נעשה לבוש אלא לנפש דעשיה?

מכל מקום הזיווג הוא באצילות, כי לכן יורדים בחול כלים דזעיר אנפין ונוקבא דאצילות, בזעיר אנפין ונוקבא דבריאה יצירה עשייה, כדי לברר בירורים למטה, כל ו' ימי המעשה.

(יורדת כלי זעיר אנפין ונוקבא דאצילות לעשייה, הוא ליתן כח לנפש דעשייה להעלות מהקליפות. כמו שכתוב "אשר שלט האדם באדם כו'".

רק שבסיוע התחתונים במצות, שהיא אלקות שבנוגה.

וזה עולה שלא על ידי נפש רוח נשמה דאדם, אלא, על ידי בחינת אצילות ממש, שבבריאה יצירה עשייה, מעלים עד נוקבא דאצילות העליון.

ולכן ירדה אצילות בבריאה יצירה עשייה, בימי החול.

וגם ליתן כח לנפש רוח נשמה דאדם, להעלות מקליפות)

כמו שכתוב בעץ חיים שער א' פרק י', "ובשבת צ"ע בעליות העולמות

(ואפשר דרצונו לומר, בבריאה יורדין יעקב ורחל בחול)

ואפילו אור אין סוף ברוך הוא נמשך שם", כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ז פרק ג' עיין שם.

(ובגלגולים פ"ב, שבחינת נפש דאצילות שבעשייה, גדולה לאין קץ מנשמה דבריאה שבבריאה)

וכן מה שכתוב דציצית ביצירה ותפלין של יד בבריאה, היינו שהתקון נעשה לדחות החצונים מג' תחתונות דיצירה וג' תחתונות דבריאה על ידי המשכת האור דאצילות.

וכמו שבקריאת שמע נעשה זיוג אב ואם דאצילות ונמשך בבריאה, ולכך היא בישיבה, מה שאין כן בתפלת י"ח.

ותדע מנטילת ידים, שמתקנים ג' תחתונות דעשייה אף שהידים הם חסד גבורה תפארת.

וכן הציצית להתעטף הראש עד החזה.

ותפלין של יד היא בחינת מוחין מקיפים, וכולם מתקנים ג' תחתונות לבד, דבריאה יצירה עשייה. 

ואף שהם מצות מעשיות?

מכל מקום ממשיכים מבחינת עשייה שבאצילות שהיא חיצוניות. כמו שכתוב בעץ חיים שער מ', דרוש ב'. וציצית קטן, הוא בחינת עבור של חיצוניות. והטלית יניקה. ותפילין של יד, מוחין דגדלות.

ועוד תדע מכוונות השמות בברכות המצות שהן בתפארת דאצילות ולא דבריאה יצירה עשייה.

וכן במקרא, שהוא בעשייה, והכוונה הוא בג' שמות תפארת דזעיר אנפין דאצילות.

ולתורה ולנביאים, בנצח הוד, דזעיר אנפין דאצילות.

ולכתובים, ליסוד דזעיר אנפין דאצילות.

ולמשנה, שהיא ביצירה.

והכונה, היא בשמות דכלים אמצעים דו' קצוות דנוקבא דזעיר אנפין דאצילות

ולתלמוד, הכונה בשמות דכלים חיצונים דו' קצוות דנוקבא דזעיר אנפין דאצילות, אף שהתלמוד בבריאה.

והטעם מובן מה שכתוב בפרי עץ חיים, דאיך אפשר דתורה שבכתב בעשיייה למטה משל בעל פה?

אלא כולם הם באצילות, רק שהמקרא יורדת עד העשייה ומתלבשת שם.

והמשנה עד היצירה לבדה.

והתלמוד עד הבריאה לבדה.

והקבלה עד האצילות לבדה בלי לבוש.

דהיינו למי שיודע להפשיטה מלבושיה, עד בחינת אצילות.

אי נמי, היא בחינת אצילות ממש שבעשייה.

אך מאחר כי הכוונה בשם מ"ה, שהוא שם כלי פנימי דתפארת דזעיר אנפין דאצילות, והם אינם מלובשים בעשייה כלל, מכלל שהן באצילות העליון ממש, רק שהמקרא מלובשת בעשייה, וקבלה אינה מלובשת כלל.

וכן המשנה והתלמוד הם באצילות העליון, ומלובשים בבריאה ויצירה עליונה.

כי האדם כלול מכל העולמות.

ואף שהכוונה בעסק התורה היא בבריאה, והתורה עצמה ביצירה?

וכן המצוה בלי כוונה בעשייה?

מכל מקום התלמוד עצמו הוא ביצירה, שהוא בחינת רוח שבבריאה.

והמשנה עצמה בלי כוונה ביצירה שביצירה.

והכוונה נשמה לשתיהן.

כמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ט פרק ה'.

עיין שם היטב הדק, דמוכח התם גם כן כמו שכתבתי, שהתלמוד היא בבריאה עליונה.

אלא דהיינו דוקא כל מי שנשמתו בבריאה, אבל לנפש דעשייה, אפשר היא בריאה ממש שבעשייה.

וצריך עיון.

אך זה אינו, שאין לחלק בין נפש לנשמה, אלא בכוונה.

שהנשמה, כוונתה עולה למעלה יותר.

אבל לא בלימוד הפשוט עצמו, בפשט התלמוד לבד: