Review
שייך לפסוק ואברהם זקן בא בימים[1]
להבין ענין מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי עולם הבא"[2].
וצריך להבין. והלא תכלית תשובה ומעשים טובים הוא שמהם נעשו לבושין לנשמה, שתוכל ליהנות מזיו השכינה בעולם הבא?
כמאמר הזוהר, על פסוק: "ואברהם זקן בא בימים" - "באינון יומין עילאין כו', ווי ליה לההוא גברא דגרע יומין לעילא, דכד בעיין לאלבשא ליה באינון יומין - יומא דפגם, חסרא ליה מההוא לבושא כנזכר לעיל"[3].
והענין, דהנה ענין "זיו השכינה" בעולם הבא, אינו כמו התפשטות חיות אלקות בתוך העולמות.[4] כמו שכתוב: "ואתה מחיה את כולם" - שהחיות אלקות המתלבש תוך עלמין, אינו מושג ונראה.
כמשל התפשטות החיות של הנשמה תוך הגוף בהתחלקות האברים[5].
ובודאי בהחיות רוחני לא שייך כלל שיהיה בו גם כן התחלקות החיות לחלקים, כי אין ברוחניות שום תמונה וציור. והנה התפעלות החיות באברים ניכר ונראה, אבל מהות ועצמות החיות אינו נראה וניכר כלל.
כמו כן חיות אלקות המחיה כל העולמות בעלי גבול ותכלית, בודאי אין בהחיות הרוחני בחינת גבול ותכלית.
דרך משל: חיות המחיה את עיגול כדור השמים, בודאי לא יתכן לומר שגם החיות הרוחני הוא בתמונת עיגול, כנזכר לעיל. רק שהתפשטות החיות הוא לפי תמונת כלי המקבל החיות. ואף על פי שהחיות מתלבש לתוכו - מכל מקום החיות עצמו אינו בגדר מקום וגבול:
ובזה יובן, דכתיב: "מלא כל הארץ כבודו", ותרגומו: "זיו יקריה", שהוא רק זיו והתפשטות הארה בלבד. וכתיב: "את השמים ואת הארץ אני מלא"?
והענין, ששניהם אמת, כנזכר לעיל.[6]
וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: "במקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענותנותו כו'".
דהיינו, לא כמו שהעולם סוברים, שגדולת הבורא נקרא מה שהוא יתברך מחיה כל העולמות -שאדרבה, זו היא ירידה אצלו יתברך, שמשפיל עצמו ומתלבש תוך כולא עלמין להחיותם ולקיימם.
ומה שכתוב: "ואתה מחיה את כולם" - אינו שבח בבחינת גדולתו יתברך, ש"לגדולתו אין חקר, ולתבונתו אין מספר". אלא השבח הוא בבחינת ענוה שלו, שיוכל להשפיל עצמו וכו'.[7]
אבל ענין עולם הבא, שנהנין מזיו השכינה, הוא השגת מהות ועצמות התפשטות החיות אלקות בבחינת גילוי:
ועתה צריך להבין, איך תוכל הנשמה שהיא בחינת נברא יש ודבר בפני עצמה, להשיג מהות ועצמות אלקות שאינו בבחינת השגה וגבול?
ואף שהנשמה היא חלק אלוה ממעל? - הוא דרך משל כענין טפת הזרע שנמשכה מן המוח. שלא יתכן לומר שגם עודנה במוחו היתה טפת זרע גשמית - שאם כן הי' נחסר מהמוח כו'?
אך שבאמת התחלת המשכתה מן המוח הוא כח רוחני לבד. אלא שאחר כך בהשתלשלות ירידתה דרך חוט השדרה נשתנית ונעשית טפה גשמית.
כן על דרך משל הנשמה - עיקר שרשה מבחינת אלקות ממש, רק שנשתלשלה בירידתה להיות בחינת נברא, יש ודבר בפני עצמה כו'. ואם כן איך תוכל להשיג מהות ועצמות אלקות?
והענין, דהנה כתיב: "ויבא משה בתוך הענן, ויהי שם ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל כו'". והי' גופו הגשמי ניזון ממזון רוחני לבד. כמו שכתוב: "לחם אבירים אכל איש וכו'", ממש כמו המלאכים! ואיך יוכל להיות זה, שגשמי יקבל מזון וחיות מרוחני, שמובדלים זה מזה בתכלית?
אך זהו ענין הענן, שהיה משה עליו השלום מתכסה בו, דהיינו שהיה הענן שרשו ממדרגת אלקות מאד נעלה, אך שנשתלשל ונתגשם להיות לבוש למשה עליו השלום, שעל ידו יוכל להשיג אלקות -, והיה לו למזון. כמשל אדם הרואה ומסתכל באור צח דרך יריעה.
כמו כן תורה ומצות מעשיות, ששרשם מרצון העליון מחכמתו יתברך, שהם מיוחדים בו יתברך. "הוא חכים כו'" - שהם למעלה מזיו השכינה, שהוא רק התפשטות החיות כו'. ונשתלשלו ונתפשטו ונתלבשו בעניני זה העולם הגשמי, כמו קלף של תפלין וצמר של ציצית וצדקה כו'.
כשאדם עוסק בתורה ובמצות, נעשה לנשמתו לבושים שנתלבש בהם בגן עדן העליון, שעל ידה תוכל הנשמה שהיא בחינת נברא להשיג זיו השכינה עצמות אלקות.
וזהו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים", שהם שרשם מרצון העליון ברוך הוא. "מכל חיי עולם הבא" - שהוא רק זיו השכינה, כידוע.
מכל מקום הם נקראים לבושים - שעל ידיהם תוכל להשיג זיו השכינה. ודי למבין:
ועתה צריך להבין ענין אהבה ויראה שהם רק גדפין לבד, להגביה עיקר הדבר, שהם תורה ומעשים טובים?
ולהבין מהות האהבה מה היא?
הנה בקריאת שמע צריך: "שימליכוהו למעלה ולמטה ולד' רוחות העולם". פירוש, דכתיב: "מלא כל הארץ כבודו", ותרגומו "זיו יקריה". שהוא רק זיו והתפשטות והארה בלבד, המתלבשת תוך כל עלמין. וכתיב: "את השמים ואת הארץ אני מלא", בבחינת עצמות אלקות, שאינו נתפס תוך מדה וגבול?
והענין ששניהם אמת כו'. כמשל בטול זיו השמש במקור השמש עצמה. כידוע שבאמת עצמות אלקות מלא כל הארץ, אך מה שהוא מתפשט תוך כלי וגבול - הוא בטל ונכלל במהות ועצמות אלקות כו'.
והנה כשיתבונן אדם היטב בזה בפסוקי דזמרה ובקריאת שמע, איך שבאמת הוא כן, שהעולמות בטלים במקור חיותם. רק מפני שהאדם הוא בכלי גשמי הגוף, שהוא "משכא דחויא" שמתגדל ומתרבה מגשמיות, המסתיר ומעלים שלא יוכל לראות בעיני ראי' חושית - אזי יתעורר בלב תשוקה, שיהיה קשור בהתבוננות זו כל היום, ולא יפרד ממש כלל.
וזהו קבלת מלכות שמים בפסוק ראשון: "ואהבת" שיהיה "הוי' אלקיך" - שיהא תמיד קשור בהתבוננות זו, ביטול העולמות להמחיה ומהווה אותם.
רק מפני היות כי גופו הגשמי לא יוכל לקבל ביטול אמתי הנזכר לעיל - יגמור בדעתו בקריאת שמע ענין לימוד התורה, באמרו: "ודברת בם". דהיינו שנפשו האלקית, בעסקו בתורה, נעשה יחוד אמתי עם התורה: ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד ממש - כי אורייתא מחכמה עילאה נפקת, ונתלבשה בעניני זה העולם.
וכשאדם מלביש נפשו האלקית בעניני לימוד התורה שבזה העולם, אזי גם שרש נפשו למעלה מתלבש גם כן בתורה שלמעלה, עד רום המעלות, ונעשה שם יחוד גמור. וזהו הקדוש ברוך הוא: "יושב ושונה כנגדו" כנזכר לעיל[8]. וזהו: "ה' צלך". פירוש כמו צל.
והנה כתיב: "אני הוי' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". - פירוש שלא יאמר האדם בדרך שפלות, האיך יגיע למדרגת היחוד בתורה ותפלה, מאחר שהוא עדיין אינו סור מרע גמור כו', והוא[9] עדיין בשלימות אצלו?
זאת ישיב אל לבו, שהשם הוא המוציא אותו מארץ מצרים. פירוש, שהוא מבדיל ומפריש בנפשו הטוב מן הרע, הנפש אלקית מנפש הבהמית, כשהוא עדיין לא עשה רע בפועל ממש.
ואפילו רשע גמור, הוא ממשיך בנפשו האלקית בעסקו בתורה, רק שעליו נאמר: "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי" - פי' שאין תועלת לנפשו האלקית, מפני שעליו נאמר: "ותשלך דברי אחריך". שלא יוכל להמשיך בתוך פנימיותו. ודי למבין:
והנה בענין ברכות[10]. "ברוך אתה הוי'". פי': "ברוך" - הוא המשכה ורבוי, שיהיה "הוי'" שהוא בחינת צמצום והתפשטות כו', יהיה בחינת "אתה" - לנוכח, התגלות כו'.
אך להיות כי הגוף הוא המסתיר ומחשיך, רק לעתיד לבא יהיה התגלות אלקות: "וראו כל בשר", ויהיה בבחינת ביטול. אבל עכשיו צריך להראות על כל פנים ענין הביטול בחיצוניות, בכריעה והשתחואה בראש: "הכורע - כורע בברוך".
וענין: רופא חולים, וגואל ישראל, ומברך השנים - הם כלים לבחינת המשכה והתגלות אלקות כו'.
ו"הכורע צריך שיראה איסר כנגד לבו" - פירוש עיקר המשכה יהיה במוח, עד שיתפשט גם כן בלבו אפילו מעט - היינו בחינת איסר. (ועיין מה שכתוב לקמן בפירוש אוסרי לגפן) שהוא בחינת חפץ. כדכתיב: "הודו על ארץ ושמים" - אפילו בבחינת זיו והתפשטות החיות המלובש תוך כל עלמין.
ותכלית הכוונה - להיות לו דירה בתחתונים: וסוף מעשה במחשבה תחלה - נעוץ סופן בתחלתן. ולכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "ארץ נבראת תחלה כו'":