ת"ר מצות נר חנוכה כו'.

בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק ח', מכאן ואילך פוחת והולך (כמו בפרי החג).

ובית הלל אומרים, יום ראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך. (מעלין בקודש כו').

להבין מה ענין נר חנוכה לפרי החג?

נקדים מה שכתוב: "נר מצוה ותורה אור".

שהמצות נקראים נר.

וגם כתיב: "נר ה' נשמת אדם", שהנשמה נקרא נר.

ובזוהר מבואר שהמצות נקראים לבושין, אשר הנשמה מתלבשת בהן בגן עדן.

וצריכה הנשמה לקיים תרי"ג מצות, בכדי שיהיה המלבוש בשלימות.

ואם חסר אחת מהמצות, חסר לבושו.

לכן צריכה לבא עוד, לקיים המצוה ההיא שחסרה, בכדי להשלים המלבוש.

ולבאר ענין הלבוש לנשמה בגן עדן.

דהנה בגן עדן הנשמות נהנין מזיו השכינה. וענין הזיו הוא הארה מאור א"ס, ומתענגים הנשמות בג"ע שמשיגים איזה הארה מהזיו. ובחי' הזיו הוא הארה מא"ס בלי גבול.

ולכן אף שבכלל יש רק ב' בחי': גן עדן עליון בבריאה וגן עדן תחתון ביצירה, אבל בפרטיות יש השגות בלי גבול: "צדיקים ילכו מחיל אל חיל", אשר נשמתם נתעלו בעילוי אחר עילוי. כי אין מספר להשגות אור וזיו, אשר היא הארה מאור א"ס ב"ה.

וכל זמן שצריכה הנשמה להתעלות מג"ע לחבירו, צ"ל מקודם בחינת נהר די נור שיבוטלו כל השגות הקודמות. (עיין בד"ה ויהי מקץ) כי השגה הקודמת נגד השגה שלמעלה ממנה אין ערוך כלל, והיא בטלה לגמרי נגדה, אחרי שהשגות הנ"ל הוא להיות משיג הארה מאור א"ס ב"ה א"כ כל השגה יתירה שמשיג מהאור השגה שלמטה בטלה נגדה.

ולבעבור זה כל צדיק נכוה מחופתו של חבירו. היינו מבחינת השגה החופף על חבירו מאחר שאין השגתן א' ויש לכל א' השגה אחרת אשר נהנה מזיו השכינה המאיר עליו.

וזהו "וקדושים בכל יום יהללוך סלה".

"קדושים", היינו נשמות בג"ע נקראו קדושים. "יהללוך סלה": כל מקום שנאמר סלה הוא בחי' בלי גבול, אשר תמיד מתחדשים השגתם מאור א"ס אשר היא בלי גבול.

ולכן ארז"ל: "מוטב דלידייני' וליתי לעלמא דאתי", כי אין כדאי כל הדינים נגד תענוג השגתו הנ"ל. אף שבג"ע התחתון אין ערוך כלל וכו'. וכן ג"ע תחתון נגד ג"ע עליון עד רום המעלות - כי התענוגי' שנמשכו מאוא"ס מקור כל התענוגים הם בלי גבול.

וכמו שרואים בחוש, שאף מה שנפל בשבה"כ תענוגים גשמיים הוא ג"כ אין שיעור. כי יש כמה מיני תענוגים כידוע לאין מספר. אם כן עאכו"כ השרש ומקור לזה תענוג רוחני אף מגעה"ת הוא בלי גבול מא"ס.

ולבעבור זה, הנשמה שהיא בחינת בע"ג א"א לה להשיג גילוי הזיו שהוא מהות אלקות כ"א ע"י לבוש שהוא בחי' מסך וע"י אותו לבוש ומסך יכולה לקבל האור והזיו. וכמו שמבוא' בע"ח שיש בחי' מסך ופרגוד.

וכמו ד"מ אור גדול שאין יכולים להביט בו מחמת רוב בהירותו, וכשיש מסך מבדיל אז יכולים לקבל את האור אחר שנתעלם ההארה קצת ע"י מסך. וכמו דבר חכמה ושכל גדול אין יכולים להסביר לפני קטן בחכמה כ"א ע"י לבוש ומשל אז מבין הדבר כמו"כ נקראים מצות לבושין שהם ג"כ בחי' משל. וכמ"ש משל הקדמוני היינו שיהי' התגלות עצם רצון אור א"ס זה א"א שיכול לבוא לידי גילוי לשום נברא רק ע"י התלבשות רצונו ית' בעשיי' גשמי' מעשה המצוה.

ולכן נק' המצות: לבושין. ושרש המצות גבוה מאד. ששרשם מבחי' כתר עליון, תר"ך עמודי אור. ונשתלשלו ע"י שערות וכו' עד שנשתלשלו למטה בעשייה גשמי': ציצית וסוכה, ובהם דוקא נתגלה רצונו ית' סוף מעשה במחשבה תחלה נעוץ תחלתן בסופן.

דפעם א' נאמר בראשית ברא כו' השמים ואת הארץ שמים תחלה. וכתיב ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ארץ תחלה. כאן במעשה וכאן במחשבה. ודרך כלל שמים הוא בחי' רוחניות. וארץ בחי' גשמיות ובמעשה קדמה שמים כי בדרך השתלשלות הרוחניות מחיה ומהוה בחי' גשמיות אבל במחשבה קדמה בחי' גשמיות סוף מעשה במח"ת כי התגלות האור מסוכ"ע. וגילוי הרצון תר"ך עמודי אור הוא ע"י קיום רצונו בדברים גשמיים ממש אשר שרשם מעולם התהו ובהם דוקא מתלבש רצה"ע. ולכן המצות הם לבושים אשר על ידם תוכל הנשמה להשיג ולהנות התענוג והזיו בג"ע. ולזה המצות הם כמו לבוש שענין הלבוש הוא שאינו בא באדם להיות לו חיות פנימי כמו מזון שנעשה לאחדים ממש עם האדם ומחיה אותו ואעפ"כ צ"ל שיש במלבושין מעלה יתירה ששרשם מבחי' מקיפים. ולבעבור זה הוא מקיף על האדם ומגין עליו ומשמרו כמו"כ מעשה המצות אשר שרשם הם מבחי' מקיפים כתר עליון לכן לא בא התגלותם למטה בבחי' אור פנימי רק בעשייה גשמי' ממש וכידוע שמה שבשרשו יותר גבוה נופל למטה יותר. אכן ע"י מעשה המצות נעשה בחי' מקיף ומסך שע"י המצות תוכל להתענג בתענוג אא"ס וזהו תכלית ירידת הנשמה ירידה צורך עלייה ע"י עשיית המצוה תוכל לקבל האור והתענוג ע"י מסך הנ"ל אשר מתלבשת הנשמה בג"ע בלבושי המצות ומחמת כי המצות שרשם מגולגלתא וכ"ע. לכן ע"י קיום המצות רצונו ית' והיום לעשותן ולמחר לקבל שכרם בג"ע אשר יתגלה אורן אז כשתתלבש הנשמה בלבוש המצות תתענג הנשמה בתענוג אוא"ס בלתי בע"ג ע"י מסך ולבוש המצות כנ"ל. אשר הם בחי' ממוצעי' ששרשם נעלה מכ"ע ונשתלשלו למטה בדברים גשמיי' (ועמש"ל ע"פ ואברהם זקן בא בימים):וזהו ענין מראות הצובאות כי ענין מראה הוא זכוכית שרואין בה. אכן נאמר מראות לשון רבים כי יש ב' מראות. אספקלריא המאירה. היינו זכוכית הבהירה אשר ע"י יכולין לראות מרחוק אור ישר. וזהו ההפרש בין משרע"ה לכל הנביאים שבמשה נאמר ומרא' ולא בחידות ונכתב ומראה בסגו"ל שהוא לשון דכר והוא אספקלריא המאירה אשר על ידה אף דבר הרחוק מהאדם רואין אותו דרך אור ישר. כמו כן מעשה המצוה אשר נתלבשה הנשמה בג"ע בלבוש המצות ע"י לבוש הנ"ל שע"י מעשה מצות הנ"ל יכולה הנשמה ליהנות מזיו השכינה בג"ע. וליהנות מאורו ית' כמו באספקלריא המאירה אור ישר אשר נמשך ונתגלה אוא"ס ממעלה למטה בג"ע. ומשה רבינו ג"כ לא הי' רואה בלי אספקלריא הנ"ל. וכמ"ש ומראה ולא בחידות והיינו באספקלרי' המאירה אשר בלא אספקלריא לא היה יכול להשיג בחי' אא"ס. אכן שאר הנביאים ראו במראה בקמ"ץ אספקלריא דלא נהרא וביד הנביאים אדמה. וענין אספקלריא שאינה מאירה הוא הנק' שפיג"ל דהיינו שיש מסך וכסוי על הזכוכית אבל המסך אינו דבר עב שהוא מסתיר לגמרי ומכסה האור רק דבר דק וקלוש היינו צפוי כסף הידוע. ואז כשרואין בו באספקלריא הנ"ל נמשך ממנו או"ח אבל אין יכולים לראות דרך הזכוכי' באו"י ולכן אין רואין מהות הדבר הנראה ועצמותו כמו ע"י אספקלריא המאירה כי אם רק דמות לבד נראה ע"י אספקלריא שאינה מאירה. אמנם יש באספקלריא שאינה מאירה מעלה א' גבוה במדרגה שיכולין לראות עצמו וגם לראות מאחוריו כידוע מה שאין יכולין לראות באספקלריא המאירה וזהו ארץ קדמה ודו"ק. ועד"ז תירצו בגמ' ביבמות (ספ"ד) דישעיה שאמר ואראה את ה' היינו באספקלריא שאינה מאירה שבה יוכל לראות את ה'. משא"כ באספקלריא המאירה כתיב כי לא יראני כו'. וענין אספקלריא דלא נהרא הוא בחי' בכל מאדך היינו ענין ירידת הנשמה בגוף ירידה צורך עליי' להפך נה"בלג,בוע"י בחי' אתכפיא ואתהפכא בכל מאדך בלי גבול למעלה מן הכלי אז נמשך מלמעלה ג"כ שלא כסדר ודרך השתלשלות מאיר אור עליון. וזהו אספקלריא דלא נהרא דהיינו ע"י דבר מסך ומבדיל שאין מאיר האור דרך ישר היינו שנה"ב הוא מכסה ומסתיר האור. אכן אין הדבר המבדיל מסך עב שהוא מסתיר לגמרי רק יכול לאתכפייא ולאתהפכא אז נעשה מזה בחי' או"ח כמו בזכוכית שע"י המסך המסתיר נוסף עי"ז או"ח חדש שלא היה מקודם שהי' המסך הנ"ל ויכול לראות אח"ז אור חדש היינו שיכול לראו' גם מאחוריו. כמו"כ אחר שנתהפכ' נה"ב אז ע"י בחי' בכל מאדך נתוסף אור המאיר ג"כ יותר מקודם שהיתה הנשמה בגוף ירידה צורך עליי' שע"י אתכפייא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא לעילא ומאיר שלא ע"פ סדר השתלשלות וזה נק' אספקלריא דלא נהרא (ועמש"ל ע"פ אעשה לו עזר כנגדו) וענין גילוי זה י"ל ע"ד שנתבאר במ"א פי' קדושתי למעלה מקדושתכם דמאי קמ"ל פשיטא. אלא דר"ל כי המצות הם מבחי' כתר כמש"ל. וזהו קדושתכ' אשר קדשנו וכו'. ונודע שהכתר כלול מב' פרצופים. היינו בחי' עתיק זהו בחי' תחתונה שבמאציל ובחי' א"א זהו שרש הנאצלים. ועז"א יכול כמוני. היינו בחי' תחתונה שבמאציל שהוא עתיק. ת"ל כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם שהמצות ממשיכים מבחי' א"א משא"כ עתיק נק' עתיק יומין שנעתק ונבדל מבחי' היומין שהם הלבושים הנעשים מהמצות שעז"נ מי האיש כו' אוהב ימים לראות טוב סומוע"ט והיינו בבחי' א"א משא"כ בחי' עתיק יומין הוא בחי' קדושתי למעלה כו' אך ע"י בירור נה"ב בכל מאדך נמשך גילוי מבחי' זו כו' כי זהו ענין במקום שבעלי תשובה עומדים כו' בחילא יתיר בחי' בכל מאדך כו':

ולתוספת ביאור בענין הלבושים לנשמה בג"ע, יובן ע"פ מה שפי' בזוה"ק ס"פ תולדות: שהמלאכים בירידתם לעוה"ז מתלבשים בלבוש, כי להיותם רוחניים לכן כדי שיומשכו בעולם השפל הוא ע"י לבוש כו'.

וכך יובן בהפוך, שכדי שהנשמה תשיג ותהנה מזיו השכינה, צ"ל ג"כ ע"י לבוש רוחני כנ"ל.

אך לכאורה אין המשל דומה, שהרי הנשמה היא עצם רוחני, וא"כ למה צריכה ללבוש בשביל להשיג הזיו כו'?

אך הענין הוא, כי רוחניות וגשמיות שניהם נבראים ומחודשים מאין ליש, משא"כ זיו השכינה שהוא גילוי אלקות ממש. כמ"ש בפ' חיי שרה ע"פ ואברהם זקן. והרי האלקות הוא למעלה מרוחניות כמו שהוא למעלה מגשמיות, שהרי אין ערוך הנבראים לגבי הבורא: וזהו המגביהי כו' המשפילי כו'. לכן כדי שתשיג גילוי זה ממש א"א להיות כ"א ע"י לבוש ממעשה המצות כו'.

והנה ארז"ל: "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו". פי': "נהנין מזיו", הוא גילוי מהות הזיו ממש. וזהו כענין הראיה באספקלריא המאירה, שהוא השגת המהות ממש ע"י הלבושים מהמצות.

אך: "עטרותיהם" הוא בחי' מקיף, והוא בחי' שלמעלה מזיו וההארה המושגת להם. לפיכך אין נמשכת בבחי' גילוי כ"א ע"ד הראי' ע"י אספקלריא שאינה מאירה. שאין מושג המהות של הנראה רק ע"ד: "וביד הנביאים אדמה כו'". ולכן נק' עטרה.

(ועמ"ש לקמן בפסוק צאינה וראינה וגו' בעטרה וגו'. וזה נמשך ע"י בכל מאדך כנ"ל):

וזהו ענין נר מצוה וענין נר אלקים נשמת אדם, היינו ב' בחי' נר.

א' הוא אספקלריא המאירה. והב' אספקלריא שאינה מאירה.

והענין. כי הנה בנר יש שמן ופתילה וב' גווני אור. נהורא אוכמא שעל הפתילה ונהורא חיורא. והנה האור שהוא עיקר הנר הוא נאחז בפתילה דוקא. אבל השמן בלתי אפשר שיאחז בו האור בעצמו כ"א ע"י הפתילה ומ"מ השמן הוא הנכלה בהאור וע"י פתילה א' נכלה שמן הרבה כו'.

וכך הנה מעשה המצות בעוה"ז הם בחי' השמן. כמ"ש בזוהר בינוקא דבלק. והיינו שמן משחת קדש ששרשו בח"ע ורצון העליון. אך שנשתלשלו וירדו בגשמיות בעוה"ז, ע"כ אין דרך שיאחז בהם אוא"ס ב"ה כ"א ע"י הפתילה שהיא הנפש האלקית המקיים המצות, ואז הוא הממשיך בהם גילוי אוא"ס ב"ה.

וכמ"ש: "אשר יעשה אתם האדם", שהאדם הוא העושה אותן למצות, שממשיך בהן אוא"ס ב"ה. משא"כ חסד לאומים.

וזהו: "ותורה שם בישראל". והיינו ע"י שיש בנפש בחי' מס"נ באחד בק"ש, שהוא בחי' בטול לאוא"ס ב"ה. וזהו כמשל הפתילה שבה נאחז האור. והיינו ע"י בטול זה כו'. משא"כ בשמן. כי הנפש היא רוחנית ויש בה בטול זה. משא"כ במעשה המצות עצמן לא שייך לומר כן, ולכן האור נאחז בפתילה דוקא.

אלא שבה ועל ידה נמשך גילוי אוא"ס ב"ה במעשה המצות שמדברים גשמיים. והוא כמשל השמן הנכלה באור. וע"י פתילה א' נכלה שמן הרבה. היינו כי נשמה א' מקיים ועושה מצות רבים לאין שיעור בשני חייו.

והנה מהשמן נמשך הנהורא חיורא שהוא כענין בחי' אספקלריא המאירה היינו בחי' אור ישר. והוא בחי' תר"ך עמודי אור כנ"ל. והנהורא אוכמא נמשך מהפתילה כי נהורא אוכמא היא בחי' אספקלריא שאינה מאירה. והוא ענין אהבת בכל מאדך שנמשך מצד התהפכות נה"ב.

כי הפתילה היא נה"א המלובשת בנה"ב. כי זה שהנשמה נק' פתילה הוא דוקא בהתלבשותה בגוף, שאז נק' היא פתילה לגבי המצות שהם הנק' שמן, לומר שהאור נאחז בפתיל' דוקא. כי אז בירידתן למטה הרי הנפש רוחנית והמצות גשמיות.

משא"כ בעלותן למעלה בג"ע הרי אדרבה, האוא"ס נתגלה לנפש ע"י אמצעות הלבושים הנעשים ממעשה המצות, א"כ אז המצות הם כמו בחי' פתילה והנפש היא השמן הנכלה באוא"ס ב"ה ע"י אמצעות הפתילה הם לבושים מהמצות וכו'.

אבל בעוה"ז נהפוך הוא, שהנשמה נק' פתילה. וכיון שכן שאינו נק' פתילה כ"א בהתלבשותה בנה"ב, לכן נמשך ממנה נהורא אוכמא, היא בחי' בכל מאדך וכו' בחי' או"ח. וממעשה המצות נמשך נהורא חיורא, הוא בחי' שמחה של מצוה.

ושניהם כא' טובים שיש מעלה יתירה בזה כו' ויש וכו', כנ"ל בענין אספקלרי' המאירה ושאינה מאירה.וזהו שהנשמה נק' נר וגם המצות נק' נר. והיינו כי הנשמה היא בחי' הפתילה (בהתלבשותה בנה"ב) והמצות הם בחי' השמן, ועי"ז נמשך ב' בחי' אור. וכמ"ש: "ואהבת" בגימטריא ב"פ אור. הוא בחי' בכל מאדך ושמחה של מצוה.

וכמו שבהדלקת הנר מתחלה נמשך ועולה האור שסביב הפתילה שהוא נהורא אוכמא. ואח"כ נמשך ומתגלה הנהורא חיורא. כן מתחלה צ"ל ההעלאה בבחי' בכל מאדך. ואז רוח אייתי רוח ואמשיך רוח, גילוי אוא"ס ב"ה על ידי מעשה המצות:

 

והנה ענין העלאת הנרות שהיו במקדש ז' נרות הוא כנגד שבעה מדרגות שיש בכללות עובדי ה'. יש שעבודתו בבחי' אהבה. ויש שעיקר עבודתו בבחינת יראה כו'. ונמשכים מבחי' שבעה רועים המפרנסים כללות נש"י.

(דאע"פ שכל אחד מקבל מכל השבעה רועים - מ"מ יש מי שבחי' זו גוברת בו יותר כו'. כמ"ש בזוהר: בנוי דאברהם כו' בנוי דיצחק כו').

וענין שמונה נרות דחנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם. וכמ"ש במיכה: (סימן ה) אשור כי יבא בארצנו וכו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם. ובגמ' דסוכה (דף נב:) פי' שבעה רועים אברהם יעקב משה כו'. ושמונה נסיכי אדם ישי ושאול כו' ומשיח ואליהו.

ולהבין זה שהנרות דחנוכה הם כנגד שמונה נסיכי אדם.

והענין, כי הנה רועה יש בו ב' פירושים. הא' לשון מפרנס לאחרים כמו רוענו זוננו. והב' שהוא רועה את עצמו, ר"ל שמתפרנס, כמו: "והאתונות רועות על ידיהן" וכן בגמ': "רועה בשדות" וכיוצא.

וכן בענין השבעה רועים, יש ב' בחי' אלו כי הן המפרנסים כנ"י. אברהם באהבה, כמ"ש: "אברהם אוהבי", ששרשו מחסד עליון שהוא בחי' אהבה, ומשפיע מבחי' זו לכנס"י. ומרע"ה משפיע בחי' דעת כו'. ונקרא: "רעיא מהימנא", שמפרנס את האמונה על ידי שממשיך דעת ה'. ויעקב משפיע רחמים.

ואמנם, הנה עי"ז שמפרנסים לכנס"י הם מתפרנסים ג"כ. כי מודעת זאת שא"ס ב"ה מרומם ומתנשא לאין קץ מבחי' חכמה ומדות, כמאמר דלאו מכל אינון מדות איהו כלל. וכדי שיומשך גילוי אור א"ס ב"ה במדות עליונות, הוא כפום עובדיהון דב"נ. שע"י אתעדל"ת באהבה, אזי כמים הפנים נמשך למעלה ג"כ גילוי אור א"ס ב"ה במדת אהבה וחסד, להיות אהבתי אתכם כו'.

ונמצא, ע"י שהשבעה רועים משפיעים אהוי"ר לנש"י, עי"ז האהוי"ר שמתעורר בנש"י נמשך תוספת אור וגילוי מא"ס ב"ה בהמדות עליונות, שהם שרש בחינת הרועים. והרי א"כ הם מתפרנסים עי"ז כו'. וזהו: "אכלו רעים", [שיר השירים ה, א] שהם הרועים שהם רעים למקום.

והנה כמו"כ יש למעלה ג"כ, כמאמר: "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים כו'", שפרנסה זו הוא שיומשך אור א"ס להיות בבחינת כמראה אדם. והיינו ע"י התורה. וכמ"ש: "לכו לחמו בלחמי", שהתורה היא ג"כ בחי' לחמי כביכול, דכמו שע"י הלחם יחיה האדם ותתחבר נשמתו עם גופו, כך הוא המשכת אוא"ס ע"י התורה, שהיא בחי' ח"ע, שבה שורה אוא"ס ב"ה, ובה ועל ידה נמשך ומתלבש במדות חסד דרועא ימינא כו'. וגם נמשך מזה מזון לנפש. כמ"ש: "ותורתך בתוך מעי".

והנה בחי' זו של הרועים, היא המשכה בבחי' פנימית, שזהו ענין: "ותורתך בתוך מעי". וכמו השגת התורה שיהיה מושג ונתפס בשכלו פסק הלכה. וכן בהתבוננות שיהיה מושג גדולת הבורא ית', כמ"ש: "וידעת היום כו'", "דע את אלקי אביך כו'", ולפי השכל כך יהיה האהבה כו'. וזהו כמשל הרועה, שמאכיל ומשקה את הצאן, שזהו השפעת החיות בפנימיות.

וכן בכל דור, הם ראשי אלפי ישראל המלמדים אותם תורה. וכמאמר: "משה שפיר קאמרת", שנק' רבא משה, ע"ש שהיה מלמד תורה כו'. וכן מה שהרועים מתפרנסים עי"ז, הוא ג"כ השגה בפנימיות. וכמו ע"ד: "ומתלמידי יותר מכולם". וכן למעלה מעלה, הוא גילוי אוא"ס בח"ע, שזהו ענין: "אכלו רעים כו'".

אך ענין הנסיכי אדם, היינו שאינן בחי' רועים ומלמדים לישראל כמשה והאבות, רק הם צדיקים תמימים. כמו ישי שמת רק בעטיו של נחש. ולא מצינו זה אפילו במשה רעיא מהימנא. ועכ"ז הרי משה הוא רבינו. וכתיב: "זכרו תורת משה", משא"כ בישי שלא היה רועה ע"ד משה כו'. ואעפ"כ נמצא בו מעלה יתירה, שהיה תמים עד שמת רק בעטיו של נחש כו'.

ומהם, נמשך ג"כ כח לנש"י בעבודה בדרך בחי' מקיף, מה שאין כן מהרועים נמשך בבחי' פנימיות, ונק' מזון כנ"ל. אבל מהנסיכים נמשך רק בבחי' מקיף.

וכמו הנסיך, שהוא ענין מלוכה, שהוא בחי' מקיף, ששמו נק' על האנשים שבמדינתו כו'. ואינו השפעה בפנימיות ממש.

(רק הוא עד"מ, כמו אחד מתפעל מתפלת אדם צדיק המתפלל בדו"ר ומס"נ, שעי"ז מתפעל גם הוא. והיא הארה מבחינת המקיף, שהרי לא קבל ממנו בפנימית השכלה וחכמה ע"י דבור שהוא השפעה בפנימית, כ"א שנתפעל מצדקתו, והרי צדקתו ואהוי"ר שלו הוא בבחינת ריחוק ממנו, בחי' מקיף)

אך נודע שהמקיף הוא מבחי' גבוה יותר מהפנימי. כי המקיפים שרשן מסוכ"ע והפנימים מבחי' ממכ"ע. וכעד"ז ארז"ל: "גדולה שמושה יותר מלימודה". הגם שהלימוד הוא השפעה פנימית והשימוש הוא חיצונית - אעפ"כ מקבל עי"ז יותר יראת שמים כו'. והוא כענין המשכה בבחי' מקיף.

(כי מה שיכול להיות נמשך בשכל התלמיד בבחי' פנימיות, אינו רק הארה לבד משכל הרב. ולכן לא קאים אינש אדעתא דרביה כו')

ולכן נאמר: "אשור כי יבא כו' והקמונו עליו שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם", שע"י שמונה נס"א ידחו הרע בבחי' א' יותר מע"י הרועים. כי הרועים שהם המשכה בבחי' פנימיות הנה ברבוי השתלשלות המדרגות יוכל לימשך מזה יניקה לחיצונים, עד"מ מצפורני ידים לא כאברהם שיצא ממנו כו'. וכן בהשגת התורה ארז"ל: "למשמאילים בה כו'". "וכל האומר אין לי אלא תורה כו'". וצ"ל ג"כ המשכה משמונה נס"א בחי' מקיפים שהמקיף מסמא עיני החיצונים כו'.

וזהו ענין תורה וגמ"ח שע"י התורה נמשך בחי' מזון. וזהו בחי' הרועים. וע"י גמ"ח נמשך בחי' לבוש ומקיף, וזהו בחי' ההמשכה שע"י נסיכי אדם, גדולה שמושה כו'.

ויובן יותר ענין ההפרש בין הרועים לנס"א ע"ד שמצינו בר' יוחנן בן זכאי שהיה שר התורה המלמד תורה לישראל ועכ"ז אמר לר' חנינא בן דוסא בקש עלי רחמים, שתפלתו גדולה יותר הרבה משלו, עד שאלמלי הטיח ריב"ז כו'. ומר"ח בן דוסא לא נמצא שהיה מלמד תורה ע"ד ריב"ז ולא נמצא משמו דינים במשנה.

וזהו ע"ד ההפרש שבין הרועים לנס"א כו' כי ריב"ז היה רועה ומפרנס לישראל כמו מרע"ה. ורחב"ד לא היה בו בחי' זו אבל היה צדיק תמים בלי שום דופי עד שארז"ל שלא נברא העוה"ב אלא בשבילו והיו מקבלים ממנו נש"י דרכי העבודה והחסידות ע"ד גדולה שימושה כו' ותפלתו היתה נשמעת יותר מריב"ז וכן נאמר והקימונו עליו שבעה רועים ושמונה נס"א שבחי' נס"א מועיל יותר נגד בחי' אשור כי יבא כו' לפי שממשיכים מבחי' סוכ"ע וכמו תפלת ר"ח ב"ד להפוך הטבע כו' שהוא ע"י המשכה מבחי' סוכ"ע שלמעלה מסדר והדרגת ההשתלשלות כו':

וזהו ענין נרות דחנוכה. שטמאו כל השמנים שבהיכל מצד תגבורת חכמה דקליפה. לכן רצו: "להשכיחם תורתך כו'". וע"כ הוצרך להמשיך מבחי' שלמעלה מהחכמה דקדושה, והוא מבחי' מקיפים עליונים.

וזהו: "פך של שמן שהיה חתום בחותמו של כה"ג" שהוא בחי' ורב חסד כו'.

(ולפי שהוא מבחי' מקיף נמשך ונשפל גם למטה, להדליק גם עתה בדורותינו שאין בהמ"ק קיים. משא"כ בבהמ"ק היה ז' נרות מבחי' ז' רועים, אלא שהיה הגילוי ממש בבחי' פנימית. כמאמר: "עדות היא לבאי עולם כו'".

ועמ"ש לקמן ע"פ: "כי אתה נרי הוי"ה, והוי"ה יגיה חשכי". שם הוי"ה הראשון הוא בבחי' השתלשלות, וממנו נמשך בחי': "אתה נרי". והיינו הנרות דמקדש כו'.

ושם הוי"ה השני: הוא מבחי' סוכ"ע שלמעלה מהשתלשלות, ומזה נמשך בחי': "יגיה חשכי", והן הן נרות דחנוכה.

ועד"ז הוא ענין ההפרש בין בחי' שבעה רועים, לבחי' שמונה נס"א. כי על ידי שבעה רועים נמשך המשכת המזון לכנ"י בחי': "ותורתך בתוך מעי", שהוא מה שיכול להיות נמשך בפנימית, זהו מבחי' שם הוי"ה הנמשך בעולמות אבי"ע.

אבל ע"י נס"א נמשכים בחי' מקיפים, והוא מבחי' שם הוי"ה שלמעלה מגדר ההתלבשות בהעולמות, אלא שמאיר בבחי' מקיף. וכענין תפלת רחב"ד להפוך הטבע כו' כנ"ל.

והוא הנמשך ע"י מעשה המצות, שהן המשכות בחי' מקיפים. כי המצות הן נק' מצות המלך.

ועיין בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש כו'.

ולכן בחי' משיח הוא ג"כ מנס"א, כי במשיח נאמר: "והריחו". "מורח ודאין". וריח הוא בחי' מקיף: "ריחא דלבושייכו", משא"כ הרועים הוא בחי' מזון כו'. ולקמן יבואר דבמשיח יש ב' הבחי'):

ובזה יובן הגמ': "בש"א יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך". וטעמא דב"ש דיליף מפרי החג, שיום ראשון מקריב י"ג, מכאן ואילך פוחת והולך כו'.

"ובה"א: יום ראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך כו'".

כי הנה ענין פרי החג הוא ג"כ המשכת מקיפים עליונים, כי סכות הוא התגלות המקיפים. כמ"ש: "כי גבר עלינו חסדו". וע"י המשכה זו מתבררים ג"כ הע' שרים, ונהפכים ליבטל באור זה.

וזהו: "הללו את ה' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו". ולכן מתחיל בי"ג פרים, כנגד י"ג מדה"ר, שהם מקיפים כנודע.

ואח"כ הולכין ומתמעטין, כי כיון שכבר נבררו כמה בחי' ע"י המשכה שביום ראשון, ע"כ א"צ עוד להארה גדולה כ"כ כיום ראשון כו'.

והנה בחנוכה ממשיכים ג"כ בחי' מקיפים הנ"ל, שעי"ז יהיו נדחים הקליפות. אך בחנוכה הוא בבחי' מלחמה. וכמ"ש: "סבוני כו' בשם ה' כי אמילם כו'", והיינו ג"כ ע"י המקיפים דוקא. וזהו: "טוב לחסות בהוי"ה מבטוח כו'" כמ"ש במ"א. ובסכות להיותו מדאורייתא אינו ע"י מלחמה, אלא שנעשו נכנעים ממילא ע"י גילוי זה כו'.

וכיון ששני הענינים הוא המשכת בחי' מקיפים, ע"כ למדים ב"ש לנרות דחנוכה מפרי החג, שמתחלה צ"ל גילוי גדול יותר. ואח"כ יהיה מתמעט והולך, מטעם הנ"ל בפרי החג.

וב"ה סברי: מעלין בקודש כו'. פי', דלא דמי ללמוד זה מפרי החג. כי חג הסכות הוא דאורייתא. ואורייתא מח"ע נפקת מלמעלה למטה. ואם כן בא ונמשך הגילוי מצד עצמו מלמעלה למטה. ולכן גם ההארה היותר גבוה' יוכל לבא ולימשך בתחלה, כי מי מעכב ומי מונע לה' ית"ש. והיד ה' תקצר.

משא"כ בחנוכה שהוא מדרבנן, שהם המשיכו להיות גילוי זה, וא"כ כיון שממשיכים זה מלמטה, א"א להגיע ולהמשיך הגילוי הגדול בתחלה כ"א מעט מעט. שמתחלה ממשיכים נר א'. ואח"כ מעלין בקודש כו' והולך ומוסיף אור כו'.

(ודוגמא לדבר מפסח וספה"ע, כי בפסח היה הגילוי באתעדל"ע מצד עצמו, שנגלה עליהם ממ"ה כו'. ואח"כ צ"ל: "וספרתם לכם" להפוך המדות ע"י שממשיכים היום יום א' לעומר לנה"ב כו'. ולמחר היום שני ימים.

ואין אומרים: "יום שני" אלא "שני ימים". כלומר היום נמשך בחי' עליונה יותר הכוללת שני ימים, ואח"כ מוסיף והולך אור כו'.

נמצא בספירת העומר שהיא אתערותא דלעילא ע"י אתערותא דלתתא, הוא ממשיך מעט מעט והולך ואור כו', ב' ימים ג' ימים כו'. וזהו כמו בחנוכה, תחלה נר א' ואח"כ מוסיף והולך כו'.

אבל בפסח שהיה הגילוי מעצמו, הרי כללות האור הנמשך אח"כ בכל ימי העומר, היה גילוי זה כולו בעצמו בתחלה כו' מטעם הנ"ל.

וגם מזה יובן מ"ש בפע"ח: בספה"ע ממשיכים מקיפים דאימא, אבל הפנימיים אין בנו כח להמשיך רק בזמן בהמ"ק.

והוא כמ"ש בענין שבעה רועים, דהם בחי' פנימיים, וזה היה במנורה שבבהמ"ק ז' קנים. משא"כ עכשיו ממשיכים מבחי' המקיפים, שהם ח' נס"א:

ובכל הנ"ל יובן ענין קבלת עומ"ש שקדמה לעול מצות. היינו שהוא בחי' בכל מאדך, בירור נה"ב: "נר ה' נשמת אדם".

ואע"פ שזהו בחי' אספקלריא שא"מ - הוא קודם לעול מצות, עם היות נר מצוה בחי' אספקלריא המאירה.

אך משום שעי"ז, יש גילוי בחי' עליונה יותר, כנ"ל.

ועוד שהוא כמו הפתילה ושמן, שאין דרך להיות נתלה האור בשמן שהוא נר מצוה. כ"א ע"י שנאחז תחלה בפתילה, היא בחי': "נר הוי"ה נשמת אדם כנ"ל".

(ועמ"ש ע"פ ראיתי והנה מנורת זהב כו')

ולכן ג"כ ספה"ע, שהוא זיכוך נה"ב אספקלריא שא"מ, קדמה למ"ת דשבועות שהוא נר מצוה.

וזהו: "וספרתם לכם ממחרת השבת". כי השבת הוא בחי' נר מצוה. אבל בחי': "קדושתי שלמעלה מקדושתכם" נק': "ממחרת השבת", כלומר למעלה מבחי' השבת.

וזהו ענין קבלת עומ"ש, דבור: "אנכי ולא יהיה לך" שלפני מצות שבת.

והוא ענין: "וספרתם לכם" ספירת העומר, זיכוך הנפש כנודע, ותקון המדות לאהפכא חשוכא לנהורא):

ולהבין ביאור הדברים הנ"ל בענין שמונה נסיכי אדם. דודאי הרועים הם יותר נעלים מהם במה שהם משפיעים מבחי' פנימיות. משא"כ בנס"א. והיינו לפי שהרועים נשמתם מבחי' פנימיות. והנסיכים מבחי' חיצוניות.

(ולכן משה הוא מהרועים. ואליהו מהנסיכים. ונודע דמשה הוא מבחי' פנימיות ואליהו מבחי' חיצוניות)

אמנם בזאת יתרון מעלת נס"א שנשמתם הם מבחי' עולם העליון יותר מנשמות הרועים, אלא שהם מבחי' חיצוניות של העליון. והרועים הם מבחי' פנימית של התחתון.

והוא כמו עד"מ, שהעלים של מיני פירות החשובים ויקרים מאד, יש בהם יתרון מעלה משאר פירות, אע"פ שהעלים הם חיצוניות, ואין בהם טעם אפי' כבמיני פירות הפשוטים - מ"מ הם ממין וסוג אחר החשוב הרבה יותר ממין פירות הגרועים.

ונגד זה, יש מעלה בפירות על העלין, במה שמ"מ הם מין פרי ויש בהם טעם, משא"כ בעלין כו'.

והנה עד"ז יש ב' מיני נשמות, שיש נשמות יראים ושלימים כמו עולה תמימה. ואעפ"כ אינם יכולים ללמד לזולתם תורת ה'.

ויש נשמות בעלי תורה, ואינן שלימים בתכלית כ"כ בלי שום דופי, כמו נשמות הנ"ל.

והיינו שהיראים ותמימים נלקח נשמתם מעלמא דאתכסיא, וע"כ אינם פרנסי הדור, לפי שהם מעלמא דאתכסיא בבחי' הסתר והעלם, והוא המשומר ממגע וכו', ומ"מ אינם בעלי תורה כ"כ, להיותם רק בחי' חיצוניות עליון.

ובעלי תורה הם מבחי' פנימית, רק שהם מבחי' פנימית תחתון, עלמא דאתגליא, לכן הם בהתגלות ללמד כו'.

ועד"ז הוא ענין שמונה נסיכי אדם, ששרשם משמונה תקונים הראשונים שבי"ג ת"ד דא"א, שהם בחי' מקיפים. כי תקון לאלפים הוא בחי' או"פ, כי לאלפים היינו אאלפך חכמה אאלפך בינה, שאו"א יונקים מב' מזלות דא"א, ויניקה זו היא בחי' או"פ, והוא כמו בחי' רועים ישראל מפרנסים כו': "אכלו ריעים" או"א כו' וזהו נוצר חסד לאלפים.

ולכן האל"ף תמונתו יו"ד למעלה ויו"ד למטה וי"ו באמצע. כי ההמשכה בפנימית צ"ל ע"י צמצום כו'.

אבל ח' מזלות הראשונים שקודם בחי' לאלפים, הם בחי' מקיפים, ומשם שרש ח' נס"א, והרי הם למעלה ממקור בחי' הרועים, ששרשם מבחי' חו"ב שהם בחי' לאלפים הנ"ל.

אך מ"מ, הרועים הם מבחי' פנימית והנס"א מבחי' חיצוניות, רק שהם חיצוניות עליון כו'.

ובחנוכה שטמאו כל השמנים שבהיכל, שהוא בחי' הפגם המגיע בחו"ב, ע"כ הוצרכו לתקן ע"י מקיפים דוקא שלמעלה משרש החכמה.

ובסכות ממשיכים ג"כ י"ג ת"ד, וזהו ענין י"ג פרים כו'. רק שבסכות נכנעים עי"ז ממילא הע' שרים כו' משא"כ בחנוכה כו' וכנ"ל.

וע"ז נחלקו ב"ש וב"ה בענין הדלקת נ"ח וכמש"ל.

עוד יש פי' בענין ז' רועים וח' נס"א. כי בז"ת הי' שבירה, ובינה רקיעא תמינאה, נק' עלמא דחירו, יין המשומר.

והנה ז' רועים נמשכים מז"ת, ושמונה נס"א מבחי' רקיעא תמינאה, לכן הם מועילים יותר לדחות בחי' אשור.

ועמ"ש ע"פ למנצח על השמינית כו':