אסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו. כבס ביין לבושו וגו'.
הנה, מקרא זה, נאמר לימות המשיח.
דקאי אדלעיל מניה, "לא יסור שבט מיהודה" וגו' עד "כי יבא שילה ולו יקהת עמים".
ואז יהיה גם, "אסרי לגפן עירה":
וביאור הענין.
הנה אמרז"ל, "אין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד בלבד".
כי ימות המשיח, אינו עוה"ב שלאחר התחיה.
שזהו, מתן שכרן של צדיקים.
אבל ימות המשיח, הוא בבחי', "היום לעשותם", ולא לקבל שכרן.
ועיקר "היום לעשותם", ותכלית השלימות של המעשה, יהיה בימות המשיח.
וכמו שהיה עיקר עבודת האדם בגן עדן, "לעבדה ולשמרה".
"לעבדה", זו מצות עשה. "ולשמרה", זו מצות לא תעשה.
מו,ב
שהי' אז, בחינת "היום לעשותם", בתכלית השלימות.
אלא שאח"כ, "ויגרש את האדם" וגו'.
ואח"כ נכנסו אבותינו לארץ, ג"כ בשביל קיום מעשה המצות.
שכמה מצות, התלוים בארץ דוקא.
כמעט, ארבע הידות.
ואחר כך גלו משם.
ולא נתקיימו בידם, עד ימות המשיח, שיהיה במהרה בימינו.
שאז יהיה בחינת "היום לעשותם" בתכלית השלימות.
והנה אנו אומרים, "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו וכו' כמצות רצונך" כו'.
שעיקר המעשה היא עבודת הקרבנות.
שאין אנו יכולים לקיים בגלות.
אלא שבגלות נתקנה התפלה, כנגד הקרבנות.
ועדיין אין זה, "כמצות רצונך" ממש:
ולהבין זה.
דלכאורה, התפלה במעלה העליונה יותר מהקרבנות?
שהתפלה היא נשיאת נפש האדם.
בספור שבחיו של מקום.
"ברוך שאמר והיה העולם".
וכל, "הללויה" וכו' עד שמגיע, "לואהבת בכל נפשך" כו'.
מה שאין כן הקרבנות, הוא בנפש בהמה.
"וביום השבת שני כבשים".
ולמה יהיו הקרבנות במעלה העליונה כל כך, שיקראו "כמצות רצונך"?
ושזה יהי' תכלית השלימות של ימות המשיח, יותר מהתפלה שבגלות?
הנה כתיב, "גפן ממצרים תסיע".
שכנסת ישראל, נמשלו לגפן, שגדלים בה ענבים.
שמהם יוצא היין, על ידי דריכה בגת.
והנה עיקר היין המשובח יוצא מהענבים הסמוכים לקרקע.
כמו שאמרו לגבי נסכים, "לא היו מביאין מן הדליות, אלא מן הרגליות".
ששם יוצא יין משובח יותר.
והנה היין נתחלק לכמה מינים.
יש יין המשמח.
ויש יין המשכר.
יש יין אדום.
ויש יין לבן.
וכך ככל המשל הזה, נמשלו כנסת ישראל, שיש בהם אהבה מסותרת למקום כו'.
וכדי להוציאה מהעלם אל הגלוי, צריך להיות בבחינת "רגליות".
דהיינו, להיות בחינת, "נפשי כעפר לכל תהיה".
וגם דריכה בגת, להיות לב נשבר ונדכה.
וע"י זה יוצא היין.
הוא בחי' האהבה מסותרת שהיתה בהעלם.
כי על יין אמרו, "נכנס יין יצא סוד".
והיינו, לפי שהיין היה גם כן מתחלה בהעלם בענבים, ואחר כך נתגלה ויצא לחוץ.
והנה באהבה יש ב' בחינות.
יש מתפעל, להיות שמחת ה' בלבו.
היא בחינת יין המשמח, ובחי' יין לבן, מבחי' "חמר חיווריין עתיק" כו'.
ויש מתפעל להיות לו מרירות הלב, מפני היותו ממארי דחושבנא.
מכל מחשבותיו ודבוריו ומעשיו אשר לא לה' המה.
ולצעוק אל ה', ולדבקה בו.
הוא בחי' יין אדום, ויין המשכר וכו'.
והנה אנו אומרים בשבת, "וינוחו בו ישראל מקדשי שמך".
ולכאורה אינו מובן, הלא הוא ית' מאליו קדוש?
וכתיב, "כי קדוש אני".
"וקדושתי למעלה מקדושתכם".
ואיך יהיה תלוי קדושתו ית' בישראל דייקא, שיקראו הם, המקדישים שמו?
אך הענין.
דהנה אנו אומרים, "אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך סלה".
פי' "קדושים בכל יום" כו'.
כמאמר, "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית".
שבכל יום ויום, מתהווה מאין ליש, כל מעשה בראשית.
וכשהם משיגים כל יום, התהוותם וחיותם, מבחינת קדוש ומובדל.
כי עליו ית' נאמר, "אדון הנפלאות".
פי', למעלה מעלה, מבחינת "נפלאות".
כמו שכתוב, "עושה פלא".
שבחינת ה"פלא", הוא כעשיה גשמיות אצלו ית'.
כי ענין הפלא, היא פליאת ההתהוות יש מאין.
וראשית ההתהוות הוא בחכמה.
כמו שכתוב, "והחכמה מאין תמצא".
וכתיב, "כולם בחכמה עשית".
שהחכמה נחשבת אצלו, כעשיה גשמית. שהיא בחינת סוף דרגין, משכל ודבור ומחשבה ומעשה.
וכך החכמה, נחשבת אצלו.
שהוא יתברך למעלה מן החכמה, ומרומם עד אין קץ.
ולכן, הם "יהללוך סלה". תמיד.
בעילוי אחר עילוי, בלי הפסק.
וכל זה בבחינת "ושמך קדוש".
כי, "הודו", של שמו, "על ארץ ושמים".
כמו שכתוב, "כי ביה ה', צור עולמים".
פי' בי"ה, הוא שמו הוי"ה.
כי הו"ה היא ג"כ, י"ה.
שהוי"ו מושך היו"ד כו'.
וביו"ד נברא העוה"ב, כנ"ל.
היינו עלמין סתימין דלא אתגליין.
"עין לא ראתה, אלהים זולתך".
ובה"א נברא עוה"ז.
היינו עלמין דאתגליין.
מה שהוא מושג ונתפס בהשגת
מו,ג
הנבראים.
ואפי' גן עדן העליון נקרא עלמא דאתגלי', לגבי בחי' זו שהוא שם.
שהרי "צדיקים נהנים" כו'.
אלא שלגבי עולם הזה השפל הגשמי, נק' עולם הבא, "גן עדן העליון".
אבל לגבי עולמות עליונים נקרא בשם עולם הזה, ועלמא דאתגליא.
מאחר שיש שם הנאה ותענוג הנשמות.
מה שאין כן בחינת עלמין סתימין, הוא מה שאינו מושג ונתפס כלל.
"עין לא ראתה" וכו'.
וכל בחי' הללו, הם מבחינת, שמו, והודו של שמו כו'.
אבל בא"ס ב"ה עצמו, לא שייך כלל זה.
שהוא קדוש ומובדל מגדר עלמין לגמרי.
ולא שייך אפילו בחי' עלמין סתימין, כו'.
ובחינת עלמין סתימין, הם כעשיות גשמיות אצלו ית'.
וכמאמר, "אדון הנפלאות".
וכמ"ש, "עושה פלא".
ומה, ש"קדושים בכל יום יהללוך סלה", הוא בבחי' ו"שמך קדוש" בלבד.
והיינו כי משם נמשך קדושתם, ומהללים להתכלל ולהבטל במקורם.
אבל ישראל, הם "מקדשי שמך"
כי הנה באתעדל"ת תלוי אתעדל"ע.
להיות התלבשות א"ס ב"ה בחכמה וחסד להחיות ולהוות עלמין סתימין ועלמין דאתגליין.
והיינו אשר קדשנו במצותיו ממש. "הקב"ה מניח תפילין" כו'.
ועל ידי הנחת תפלין למטה, מתעורר קדושה העליונה' שלמעלה להיות שורה ומתלבש בתוך עלמין.
וקדושה זו היא מבחינת אור אין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו, שלמעלה מגדר עלמין.
בחינת "אתה קדוש".
שהוא, "אדון הנפלאות".
למעלה מעלה מבחינת פליאות חכמה, שמאין תמצא.
כי המצות הן הן רצונו ית'.
ובחינת מדרגת הרצון, הוא הגבה למעלה מאד, מבחי' חכמה.
ולכן הם מקדישים ומרוממים שמך.
שבהם ועל ידם נתעלה בחי' שמו, בקדושת אור א"ס ב"ה עצמו.
וזהו, "יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב".
שהם מבחינת שמו ית' בלבד.
אבל על ידי המעשים טובים ממשיכים קדושת אור א"ס ב"ה בעצמו כנ"ל:
והנה מן המצות נעשה לבושים לנפש.
כמ"ש בזוהר על פסוק, "ואברהם זקן בא בימים", "באינון יומין עילאין, דאינון לבושין" כנ"ל.
והיינו, לפי שע"י המצות, ממשיך אור מקיף מבחי' סובב כל עלמין, לכן נעשה לבוש לנשמתו, שתהיה נפשו צרורה בצרור החיים את ה' וכו'.
אך הנה אמרו, "אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון", ומ"מ אין ממשיכין כלום.
אלא הענין הוא, שהמשכת קדושה העליונה הוא ע"י שמחה של מצוה דוקא.
וכדכתיב, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה".
והשמחה היא מצד התבוננות, מזה עצמו.
איך שהמצות הם בחינת אור א"ס ב"ה עצמו.
בחי', "אדון הנפלאות" וכו'.
ולזה ישמח לבו בקיום המצות. "אשר קדשנו במצותיו" ממש.
והוא בחי', "חמר חווריין עתיק".
שהוא בחי' ענג העליון, להתענג על ה' ממש.
אך צריך לעורר מתחלה בנפשו, בחי' יין אדום, ויין המשכר, שהוא בחי' גבורות קדושות.
כדי לאתהפכא חשוכא לנהורא, ומרירו למיתקא.
שאז יתענגו על ה' בתענוג המשכת אוא"ס ב"ה.
כי התענוג הוא שייך אחר מילוי הרצון.
שכשנתמלא רצונו וחפצו, מה שהיה חושק ומתאוה, אז יתענג.
משא"כ אם לא היה לו תשוקה כ"כ, אין התענוג אצלו כ"כ, גם בהיות אצלו הדבר ההוא.
ולכן צריך לעורר תחלה בחינת גבורות, על הירידה אשר רחוק מה' בתכלית.
ובפרט כאשר יהי' ממארי דחושבנא, מן המעשים ודבורים והמחשבות אשר לא לה' המה.
"וישוב אל ה' וירחמהו".
וכמאמר, "אלהי עולם ברחמיך הרבים" כו'.
וכמ"ש במ"א.
ואזי תהיה שמחת הנפש בקיום המצות, ביתר שאת.
כי כל שתגדל התשוקה והצמאון, מחמת ריחוק מקום מצד הגוף.
כך תגדל שמחת הנפש, מצד המשכת אוא"ס ב"ה, בקיום המצות, והתענוג על ה', במילוי רצונה וחפצה.
וזה שכתוב, "זאת נחמתי בעניי, כי אמרתך חייתני".
וכמאמר, "כי הם חיינו ואורך ימינו" כו'.
ואין לערב שמחת הנפש בעצבון הגוף וכו'.
אך כדי להוציא בחי' יין
מו,ד
הנ"ל, צריך לשית עצות בנפשו, להיות בבחינת, "ונפשי כעפר לכל תהיה".
"מן הרגליות" וכו'.
ועל ידי דריכה ברגלים בגת, שהיא בחינת לב נשבר ונדכה כו'.
והנה כנגד ב' בחינות יין הנ"ל, כך נמשך ב' בחינת לבושין.
וזהו, "כבס ביין לבושו".
שיהיו לבושי המצות מכובסים.
על דרך משל, כמו בגד המכובס מן הלכלוך, כך הנה "אפילו פושעי ישראל מלאים מצות" כו'.
ואף על פי כן, "את פושעים נמנה" [1]
שלבושי המצות שלהם, הם מלובשים בלבושים צואים שלהם.
מה שאין כן על ידי בחינת יין, ושמחה של מצוה, נעשה בחינת כבוס לבוש, והתפשטות מלבושי' שבנוגה להתענג על ה' לבדו.
ועל ידי בחינת "דם ענבים", הוא בחינת יין אדום, שהוא ענין התגברות הנפש, לאהפכא חשוכא לנהורא, והמרירות על ריחוקו מאור פני ה'.
ונקרא "דם", לפי שצריך יגיעת הנפש ויגיעת "בשר, בנפשו דמו".
אך מכל מקום, נקרא "דם ענבים", בחינת יין.
שצריך להיות על ידי בחינת שמחה, שהיא בחינת התבוננות, מצד גדולת ה' אין סוף ברוך הוא," וישוב אל ה' וירחמהו".
"וירחמהו", דייקא. דהיינו, על ניצוץ אלהות שבו.
איך ירד פלאים, מטה מטה. כמו שכתוב במקום אחר.
ועל ידי זה נעשה בחינת "סותו".
פירוש "סותו", מלשון, "מסוה".
הוא כסוי הראש והפנים.
שיש ב' בחינות לבושין.
לבוש הגוף, על דרך משל.
ולבוש הראש והפנים על דרך משל.
והנה על ידי בחינת יין המשמח, נמשך בחינת לבוש לבחינת הגוף של הנפש.
שהוא בחינת לבושי מדות הנפש, אהבה ויראה, כו'.
אבל על ידי בחינת "דם ענבים", נמשך לבוש לבחינת הראש והפנים של הנפש.
והוא בחי' ראיה ושמיעה.
וכמו שכתוב, "הביטו אליו ונהרו" וגו'.
וכי אפשר להסתכל בשכינה? כו'
אלא, היינו לאסתכלא ביקרא דמלכא, כו'.
והענין, כמאמר רז"ל, "במקום שבעלי תשובה עומדים" כו'.
כי צדיקים גמורים, על ידי שמחה של מצוה, והתענגם על ה', ממשיכים ענג העליון מלמעלה למטה.
אבל הבעל תשובה על ידי התגברותו על הרע שבנפשו במסירת נפש, היא בבחי' הסתלקות מלמטה למעלה, כדרך הגבורות ורשפי אש כו'.
ולכן נעשה לבוש לנשמתו, גם כן למעלה על בחינת ראש הנ"ל:
והנה זהו כל עבודתנו בקיום המצות בזמן הזה.
להמשיך לנפש, שתתעלה בעילוי אחר עילוי, לאור באור א"ס ב"ה, ותהיה הנפש צרורה כו'.
אבל תכלית השלימות של ימות המשיח, בקיום המצות, ומעשה הקרבנות, שיהיו הקרבנות כבשים ופרים וכו', גם כן נכללים ומתעלים, בעילוי אחר עילוי, באור א"ס ב"ה.
אך בזמן הגלות, אי אפשר לנפש האדם להעלותם, ולקשרם במקורם, מאחר שהיא מקושרת בעצמה למטה.
אבל לימות המשיח, שיקויים, "ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר" וגו'.
שנשמות ישראל יהיו במעלה.
אז יהיה זמן קיום המעשה, והעלאת ניצוצות שנפלו, אפילו הבהמות.
וכמו שהיה בתחלת בריאת העולם.
שקודם שנברא אדם הראשון, נאמר, "ואדם אין לעבד את האדמה" וגו'.
ואחר כך, "נעשה אדם".. "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".
אלא, שאחר כך, "ויגרש את האדם" וגו'.
כלומר, שלא היה בבחינת אדם, והוצרך לילך ולתקן נפשו.
ושלימות בחי' "אדם", הוא בזמן המשיח.
שנאמר עליו, "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד".
"מא"ד", הוא אותיות אד"ם.
וכן ראשי תיבות אד"ם, אד"ם, דו"ד, משי"ח.
שבזמן ימות המשיח, נשלם בחינת אדם.
ואזי הוא זמן, "היום לעשותם".
זמן קיום המצות בשלימות.
שיהיה הקרבת קרבנות, "כמצות רצונך".
מה שאין כן בזמן הגלות, אין עשיית המצות, "כרצונך" ממש, אלא לעילוי הנפש.
שיתקן בחינת "אדם", שלא יהיה, "ואדם אין לעבד".
אבל עיקר העבודה, "לעבדה ולשמרה", הוא בימות המשיח דוקא.
והתפלה שהיא בחי' נשיאת הנפש, הוא, כנגד הקרבנות, אבל אינה בבחינת קרבנות ממש.
כי שם, בחינת עליות כל העולמות בכלל, ואפילו נפש הבהמה היורדת למטה לארץ.
והנה על בחינת גפן ויין הנ"ל, נאמר, "אסרי לגפן עירה".
פירוש, שבימות המשיח, שיושלם בחינת אדם
מז,א
אז יהיו כלל ישראל, מתעלים במעלה העליונה, שיהיה בבחינת גפן, ו"יין המשמח", בשמחה של מצוה.
וגם יהיה "אוסרי".
אוסר יו"ד.
שבחי' יו"ד, היא בחי' חכ' עילאה, הוא אוסר ומקשר לבחי' גפן.
(וענין החכמה, הוא בחי' בטול.
שצריך להיות בהשמחה.
עיין מה שכתוב על פסוק, "ולא נחם אלקים, דרך ארץ פלשתים".
ועל פסוק, "ביום השמיני עצרת").
ועל ידי זה יהיה בבחינת "עירה".
כי הנה "עירה", סובל ב' פירושים.
לשון, "עיר פרא אדם".
ובחינת, "עיר אלהים".
וביאור הדבר.
כי, "עיר פרא אדם יולד" כתי'.
פירוש, "יולד".
היינו, כשהמדות אצלו, כתולדתו, וטבעו.
שלא נהפכו אצלו, לעמוד כנגד טבעו.
כי זהו עבודת האדם, לעמוד נגד טבעו הקשה, מפני אהבת ה' ויראתו.
מה שאין כן, כשהטבע מסייע, אין זו עבודה תמה.
ונקרא, "עיר פרא אדם".
אבל כשהוא מקושר בבחינת, "גפן".
בחינת, יין היוצא מן הגפן.
על ידי דריכה, ומן הרגליות וכו', כנ"ל.
אזי נעשה בחינת, "עירה", עיר ה'.
שהוא בחינת, "עיר אלהינו".
כמו שאמרו רז"ל, "אימתי נקרא גדול, כשהוא בעיר אלהינו" וגו'.
ולשרקה בני אתונו. הנה שורקה היא זמורה רכה, וילדה. שענביה מועטים עדיין, ומעט יין היוצא ממנה, נקרא שורקה.
נקודת שור"ק.
כי הנה גפן הוא בחינת סגו"ל. [2]
וגם כל נקודת גֶפֶן הוא סגו"ל. [3]
וכדכתיב, "גפן ממצרים תסיע וגו' כסו הרים צלה".
פי', "צלה", בחי' צל.
כמו שכתוב, "ה' צלך".
דהיינו, "ישת חשך סתרו".
והוא העולה למעלה, ומכסה על בחי' הרים, שהם האבות.
והנה האבות הם שלשה בחינת סגו"ל.
וזהו בחי' גפן.
אבל "שורקה", הוא בחינת נקודת השורק.
והשור"ק יש בו גם כן ג' נקודות שבסגו"ל.
אלא שהם זה למטה מזה.
כך, הנה שכשהאדם הוא בבחינת התקרבות והתלהבות בכח ג' נקודות, ממטה למעלה, ומלמעלה למטה, והממוצע, וכו' וכמ"ש במ"א, אזי נקרא בחי' סגו"ל.
אבל כשהוא בבחינת ריחוק מקום, אלא שהוא בבחינת הודאה.
כלומר, שיודע שהוא רחוק מה', ונעשה כפוף ומודה, ואין ערב לבו לגשת, מפני ביטולו, נקרא בחינת "שור"ק"
ושלש נקודות זו למטה מזו.
כלומר, שמשפיל עצמו מטה מטה, להיות רחוק בעיניו, להגיע לזה, באומרו, "מי אנכי" וכו'.
ועל ידי זה נעשה, מבחינת, "אתונו", בחינת, "בני".
בחינת בן.
וכמו שכתוב, "בנים אתם" וגו'.
להיות כמו "ברא כרעא דאבוה".
והנה התהפכות בחינות אלו, נעשו על ידי, "כבס ביין" וגו'.
"כבס", לשון עבר.
שתכלית השלימות של ימות המשיח, ושלימות בחינת אדם, להיות בחינת, "עירה", ובחינת, "בן".
הוא על ידי שכבר, "כבס ביין" הגלות.
שעל ידי עבודתנו בזמן הגלות, לעורר את האהבה ושמחה של מצוה, אתהפכא חשוכא לנהורא.
והוא תכלית של ימות המשיח כנ"ל: