להבין ביאור ענין האבות הן הן המרכבה.

בשלמא פני אריה פני שור כו' שהם מרכבה לפי שהם משבה"כ שנפלו בבריאה ועיקרם מלפני מלך מלך כו' דהיינו מעולם התהו לכך יש להם כח זה להעלות ולנשאות את הכסא והמה בבחי' מרכבה לפי שהם בטלים כסוס לגבי רוכבו מפני שהם נבראים ובזה נושאים ג"כ וכמשל הסוס שנושא את רוכבו כו'.

אבל האבות עיקרן ושרשן באצי' דאיהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד למה נקראו בבחי' מרכבה.

אך הענין בהקדים להבין ענין מרכבת החיות פני אריה פני שור כו' שהם נושאים הכסא ודמות מראה אדם שעליו מלמעלה.

והענין כי הנה אדם נק' התכללות ג' קווין תמונת א יו"ד בראשו ויו"ד בסופו וקו באמצע. וכללות הג' קווין והתחברותן נק' בשם אדם שהוא שם מ"ה. וצריך להבין הלא שם מ"ה הוא בחי' בטול והתכללות במקורו ואיך יתכן לקרותו בשם אדם בתמונת ג' קווין.

אך באמת הא בהא תליא שלהיות התכללות הג' קווין והתחברותן צ"ל מבחי' בטול. והענין כי חסד דרועא ימינא הוא מלמעלה למטה כמים היורדים ממקום גבוה למקום נמוך. וגבורה הוא ענין הסתלקות האורות ממטה למעלה. וכמו ועבד הלוי הוא. והקו הוא המחברן. ונודע כי להיות דבר מחבר שני הפכים. צ"ל הארה והמשכה מבחי' עליונה ששם בטלים אלו השני הפכים ואין שם דבר והפכו כלל שאין שם שום המשכה ולא שום הסתלקות כי ההמשכה וההסתלקות שייך בחיות המרכבה והחיות רצוא ושוב אבל שם למעלה הכל בבחי' בטול ממש בלי שום הסתלקות ולא שום המשכה ומשם נמשך הארה לבחי' אדם להיות התכללות הג' קווין והתחברותן והיינו ע"י חיות המרכבה. כי כל ענין עבודת החיות הוא כדי להמשיך ולעשות בחי' אדם זה שיהי' בבחי' התכללות ולא יהיו ענפין מתפרדין וע"כ הם נושאים אותו למעלה להמשיך משם בחינת בטול והתכללות. וזהו ודמות פניהם פני אדם כי מלבד שיש בד' חיות פני אדם פרצוף בפ"ע. הנה גם בכללותן נמשך פרצוף אדם שכל או"א כלול מבחי' אדם ג"כ. והיינו לפי שכל עיקר מגמתם ופנימיותם להמשיך בחינת אדם בחינת התחברות הג' קווין והתכללותן:

ומעתה נבא לביאור האבות הן הן המרכבה. שהאבות הם חסד גבו' ת"ת דאצי'. ומה ענין מרכבה שלהם.

אך הנה מבואר באד"ז: או"א ממו"ס נפקו, וז"א בעתיקא אחיד ותליא.

ובאור ענין זה יובן עד"מ מבשרי. כי הנה השכל הוא נולד מן המשכיל שלמעלה מן השכל ששם לא נודע גילוי השכל וטעמו של דבר כלל. אבל מ"מ הוא נק' משכיל מקור השכל. אבל ז"א בעתיקא אחיד ותליא, שהמדות נלקחו ממקום עליון יותר כי הגם שהמדות נולדו ונתגלו מן השכל ולפי שכלו כך תהיינה מדותיו. ובינה נק' אם הבנים. והחכמה אב. מ"מ אין זה אלא שהם גורמים להולדת והתהוות המדות שיצאו מההעלם אל הגילוי. אבל עיקר המדות בשרשן נלקחו ממקום עליון יותר.

וכנודע שיש אהוי"ר טבעיים. ויש אהוי"ר שכליי'. והנה דו"ר טבעיים נק' בשם אהבה רבה. ודו"ר שכליים נק' בשם אהבת עולם. אלא שמפני שהדו"ר טבעיים מתלבשים בזלעו"ז מוכרח להיות המשכת דו"ר שכליים. כי בחכמה אתברירו. אבל כשמתבררים הנה נקרא אהבה רבה כי יפה כח הבן מכח האב. וכנודע שמאו"א נמשכו רק מוחין דז"א אבל המשכת הטפה היא מעצמיות כו'. והטעם שנמשכו להיות טבעיים למטה מן הדעת הגם שמקורן ושרשן הוא למעלה הוא כנודע עד"מ מנפילת החומה שהאבן או הלבינה שיותר גבוהה היא יורדת יותר למטה. וכן האבוקה שאורה גדול מאד מבהקת ומאירה גם למטה במקום החשך. ומכל זה מובן איך שהז"א שהוא בחינת מדותיו ית' הוא בשרשו למעלה מבחי' או"א אלא שנמשך למטה (וע' מ"ש ע"פ שימני כחותם בענין רצועות דתש"ר שע"ז נאמר כחותם על לבך ע"ש) ולכך האבות שהן חג"ת הם בחי' מרכבה להעלות את האדם הוא בחי' חכמה כנודע שיש ב' בחי' אדם. אדם הראשון הוא בחכמה. ואדם תתאה הוא ז"א. וזהו מה שמו ומה שם בנו. מה שמו חכמה. ומה שם בנו ז"א. והנה כשמתעלות המדות נעשה יפה כח הבן ומעלה גם בחי' חכמה להמשיך התלבשות אוא"ס בחכמה להיות גלוי אנת הוא חכים כי א"ס בעצמו לאו דאית ליה מכל מדות אלין כלל. רק המשכת אוא"ס להיות בחכמה תלוי בהמשכת והעלאת נשמות הצדיקים. וכמארז"ל ע"פ ועשיתם אתם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני. וכנודע ביחוד ק"ש שלהיות הוי' אלקינו הוא יחוד או"א מקדימים לומר שמע ישראל כי ישראל הוא המיחד. לפי שאברהם חסד דרועא ימינא הוא קו ימין שמלמעלה למטה. ויצחק קו שמאל ממטה למעל' פחד יצחק. ויעקב הוא י' עקב בחור שבאבות המחברם אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי. ופי' היה לי שנמשך לי למטה. ולכן אמרו יעקב לא מת ששרשו מבחי' בטול הנמשך לחבר ב' הפכים. וכן ישראל הוא ג"כ קו הממוצע. ובו ועל ידו נמשך להיות יחוד או"א עילאין. ומה שאמרו ישראל עלו במחשבה בלבד דהיינו באותיות המחשבה. ונק' איהו וגרמוהי חד. היינו כי הנה המדות הן מקור האותיות של המחשבה כי אותיות מלשון המשכה. ואתה מרבבת קדש. אתא בקר. וההמשכה היא במדות וכן האותיות לא נולדו ונתגלו בשכל והבנה עד שתבאנה לידי גילוי במדות כנודע:

ועתה נבאר ענין זכור ושמור בדבור א' נאמרו. זכור לדכר היא בחי' המשכה. ושמור לנוק' היא בחי' העלאה. וכנודע שיש שבת דמעלי שבתא ושבת דיממא.

שבת דמעלי שבתא היא בחי' העלאה, שזהו ענין מזמור שיר ליום השבת וברכו ומזמור לדוד הכל בבחי' העלאה.

ושבת דיממא היא בחי' המשכה. ולכן בלילה מזמרין אזמר בשבחין. וביום אסדר לסעודתא. וכל אלו העלאות והמשכות נאמרו בדבור א' במ"ת.

וביאור הענין, בהקדים ענין התורה והמצות. מתחלה צריך להבין ענין עוה"ב שהוא ג"ע ותח"ה. ומבואר במפרשים וברמב"ן בשער הגמול, שעיקר השכר עוה"ב הוא בתח"ה. שמעלת תח"ה היא יתירה מג"ע העליון.

והנה בג"ע יושבין נשמות הצדיקים בלא גופות. ובג"ע העליון שם מקום הצדיקים הגדולים וכולם מופשטים מגופם. כי הגוף א"א ליהנות בזיו ותענוג גדול כזה שאינו יכול לקבלו. ותח"ה הוא שיעמדו בגופיהם. ואיך יזכו לתענוג עליון יותר מתענוג הנשמה שבג"ע?

וגם הנה אמרו על אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי הוא ג"ע. שכל יסורי גיהנם כדאי בשביל שתתענג הנשמה בג"ע. וא"א לה לקבל התענוג עד שתתמרק בכמה יסורים. ובתח"ה אמרו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב. דהיינו שיקומו בתח"ה. מלבד אותם שמנו חכמים שלא יקומו:

אך הענין הוא כי נודע שיש ב' בחי' בגילוי אור א"ס ב"ה. הא' בחינת ממכ"ע. והב' בחי' סוכ"ע. והנה ג"ע הוא מבחי' ממכ"ע. ביו"ד נברא העוה"ב שראשיתו מחכמה. וכשנמשך לבינה אזי מתגלה תענוג עוה"ב וג"ע אלא שג"ע העליון הוא מבינה דבינה. וג"ע התחתון הוא מבינה דמלכות לכך אין תענוג זה מתגלה אלא לנשמות.

אבל לע"ל בתח"ה יתגלה בחי' סוכ"ע. ושם הנשמה והגוף הם שוין. וגילוי זה הוא ע"י המצות אשר יעשה האדם. כי תר"ך מצות הם תר"ך עמודי אור שבכתר שהוא סוכ"ע והכתר נעשה ממצות המלובשים בעשייה גשמיית דוקא.

כמו עד"מ כתר מלכות שעושין אותו מאבנים טובות שהן בחי' דומם ונעשה כתר על ראשו למעלה.

ובבחי' זו אפי' פושעי ישראל מלאים מצות כרמון. ולכן כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב בתחית המתים חוץ מאותם שמנו חכמים. ומתן שכרן של צדיקים לנשמות שהוא בג"ע הוא רק לפי שעה עד שיתגלה בחי' סוכ"ע.

ולכן אריכת הגלות בזמן הזה, לפי שכל נפש מישראל צריכה לקיים כל תרי"ג מצות בפו"מ כדי שיתגלה אור הכתר. וזהו ענין מ"ת אנכי הוא הארת הכתר וניתן זה במ"ת שיהיה הכח בידם להמשיך בחי' הכתר על ידי מעשה התחתונים.

כי עם היות ששרש המצות עצמן בכתר אינו יכול להמשיך מי שאינו ראוי לכך, כגון קטן ואשה שפטורים, שכל שאינו מחוייב בדבר אינו ממשיך כלום וכ"ש העכו"ם. וגם בנעשה ונשמע נמשכו ב' כתרים לכאו"א רק שבחטא העגל נטלו מהם. כמ"ש ויתנצלו בני ישראל את עדים. עדים הוא הארת הכתר. וב' כתרים אלו הא' בבחי' העלאה בחינת נשמע שכל מי שרוצה לשמוע איזה דבר הוא מבטל כל חושיו וכל מחשבותיו רק לשמוע. ונמצא שהחושים והמחשבות מתעלים בעילוי הדבר שרוצה לשמוע. והמשכה היא בחינת נעשה כלומר נעשה ונמשיך ממעלה למטה:

וזהו זכור ושמור בדבור א' נאמרו. כי זכור לדכר ושמור לנוקבא. זכור בחי' המשכה ושמור בחי' העלאה כנ"ל. והיינו כמו עד"מ מי שהוא בעל שכל גדול ומוריד ומצמצם שכלו באיזה מעשה כגון ציור או כתיבה הנה כשגומר מלאכתו ושובת ונח הרי השכל חוזר למקורו ואח"כ כשחוזר ורואה בעין שכלו הגדול את כל מעשהו והנה ישר לפניו נעשה בחינת חזרת המשכה.

כך שבת דמעלי שבתא היא בחינת שביתא ונייחא כי ששת ימים עשה ה' וביום השביעי שבת. וכתיב ויכלו השמים. ויכל אלקים. שחזר למקורו ואח"כ ויברך אלקים את יום השביעי. שהיא בחינת חזרת ההמשכה. ולכן נק' סעודתא דע"ק שמתגלה ענג עליון מלמעלה למטה.

וכל זה בזה"ז שיש העלאות והמשכות עליות וירידות. אבל לע"ל דהיינו בתחה"מ יהיה יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים ולא יהיו שוב עליות וירידות כי יתגלה בחי' כתר סוכ"ע שאין שם בחי' מעלה ומטה לכן שם הכל בדבור א'. והראה להם הקב"ה זה במ"ת שע"י המצות יזכו לזה שהתורה והמצות נלקחו ממקום עליון כזה וכח זה ניתן להם כנ"ל:

ועתה נבאר רכב אלקים רבותים אלפי שנאן אדנ"י בם ברפ"ה. והענין כי דגש מורה על התחלה וכאן לא שייך התחלת דבר כי האלפי שנאן הם פני אריה פני שור כו' שהתהוותם הוא מבחי' אדנ"י מל' דאצי' שהם נבראים ואדנ"י בם שנכללה בם מאחר שהם מעלים אותה. נמצא שאין כאן ראש וסוף שנעשה בחי' התכללות. ולכן לא נמצא גלוי שכינה בכל מקום אלא עם המרכבה. וכמ"ש ויעל אלקים מעל אברהם שנסתלקה המרכבה. וכן יעקב מחנה אלקים זה וכן משה וישמע את הקול מבין שני הכרובים הם מט"ט וסנד"ל. וכן ישעיה ויחזקאל ראו את המרכבה כי א"א להיות גילוי שכינה מבלעדי מרכבה שכלולה בהם אלא שלפעמים מתלבשת במרכבה זו ולפעמים במרכבה זו. ומה שארז"ל אלפי שנאן. א"ת שנאן אלא שאינן שהקב"ה רוכב על כרוב קל שלו ושאט בי"ח אלף עולמות. פי' וביאור הענין כי הנה נודע דח"י ברכאן שבשחרית הם ב' טיתי"ן דמט"ט. ט' ממעלה למטה. וט' ממטה למעלה. כי מט"ט נק' עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שכל הנהגת העולמות על ידו בימות החול והם ו"ק דיצי' ונק' כרוב קל. כי ב' כרובים הם מט"ט וסנד"ל שהם יצירה ועשיה. וכרוב קל הוא מט"ט בלבדו שהוא בבחי' קל שעדיין לא נתלבש בבחי' עשיה ועל ידו מתעל' הקב"ה שהוא ז"א דבריאה לי"ח אלף עולמות שהן בבחי' אצי' ששם הוא בחי' ח"י אלף. ט' מלמעלה למטה. וט' ממטה למעלה כי בחי' אדם הוא ט"ס. דטפ"ט הוא פ"א. וג"פ פ"א רמ"ג וה"ח בגי' רמ"ח שהם איברים דאדם. וב"פ ט' הם ח"י ובבחי' אצי' נק' ח"י אלף. וכן ח"י ברכאן דשחרית הן ביצירה. וח"י ברכאן דצלותא הן באצילות. והענין כי צ"ל יחוד מט"ט וסנד"ל ולכן שני הכרובים היו פניהם איש אל אחיו. ובבחי' דבור הגם שהוא ביצירה יש בו יחוד יצי' ועשי' דהרי הרהור לאו כדבור דמי עד שיוציא בשפתיו משום דעקימת שפתיו הוי מעשה לפי שיוצא הדבור דרך ה' מוצאות גשמיים אחה"ע מן הגרון כו' והרי נעשה יחוד אותיות המחשבה עם אותיות הדבור שאותיות המחשבה הם עצמם יוצאים לידי גילוי באותיות הדבור והמחברן הוא הקול שהוא רוחניות ולכן מט"ט שהוא כרוב קל שלו הוא המעלה על ידי בחינת הדבור כי בבחי' הדבור נעשה יחוד מט"ט וסנד"ל: