וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר וגו'. (שמות כ, טו)
להבין למה היה קול השופר במ"ת?
וכי לכלי שיר היו צריכין?
ועוד, וכי אין כלי זמר משובח ממנו?
הענין, הנה קול השופר הוא קול פשוט, ומטיל אימה, שהוא קול חרדה.
וכמו שכתוב "אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו?!" (עמוס ג, ו).
וכן במתן תורה כתיב, "ויהי קולות וברקים וגו' וקול שופר חזק מאד ויחרד וגו'" (שמות יט, טז).
אך על כל זה נקרא "שופר" על שם, "שפרו מעשיכם", שהוא הממשיך תענוג.
שבו ועל ידו, נמשך למטה להיות התהוות תענוג, כי הוא מבחינת מקור התענוגים.
והמשכה זו, היתה צריכה להיות במתן תורה, מבחינת "כי עמך מקור חיים" (תהילים לו,י), מקור התענוגים:
וביאור ענין זה.
כי הנה צריך להבין ענין מתן תורה, שהרי גם קודם מתן תורה היו צדיקים ונביאים?
כמו אדם הראשון,
עג,ד
חנוך, מתושלח כו'.
ו"אברהם קיים כל התורה גם עד שלא ניתנה".
כמו שכתוב, "וישמר משמרתי" (בראשית כו, ה).
רק שהיה זה ברוחניות כו'.
ואיזו שינוי היה בנתינת התורה בגשמיות?
אך הנה מעלת אברהם היתה, "הלוך ונסוע הנגבה" (בראשית יב, ט).
שנעשה בחינת מרכבה לבחינת "נגבה".
ועד שנעשה מרכבה, היה תמיד בבחינת "הלוך ונסוע".
דהיינו בחינת, "רצוא ושוב".
(רק דגבי חיות המרכבה כתיב, "והחיות רצוא ושוב" (יחזקאל א, יד).
ומדרגת אברהם היתה למעלה מהם, נקרא בשם "הלוך ונסוע")
ומהו ענין רצוא ושוב?
הנה כתיב, "עושה שלום במרומיו" (איוב כה, ב).
שיש אש ומים, ואין המים מכבין את האש.
ולכאורה אינו מובן, איך שייך לומר במרומיו, אש ומים?
ומהו, המים מכבין את האש, עד שהוצרך לעשות שלום?
אך הענין, דאש ומים הן הם בחינת רצוא ושוב.
וכנודע, שיסוד האש בלב, ששם הצמאון בחינת רצוא.
וכמאמר, "אם רץ לבך", לבך דייקא.
והיינו על ידי, "בינה, לבא".
שישים אל לבו, ויתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא, שכשמו כן הוא, אין לו סוף, ואין לותכלית.
רק,"הודו על ארץ, וגומר" (תהילים קמח, ג).
ו"מלכותך מלכות כל עולמים" (תהילים קמה, יג).
שכל עולמים חיותם וקיומם והתהוותם מאין ליש, הוא מבחינת מלכותו יתברך, שהיא בחינת הארה בעלמא, התפשטות לזולתו, שאינו נוגע לעצמותו ומהותו כביכול.
כי הוא קדוש ומובדל מגדר עלמין, לא בבחינת ממלא, ולא בבחינת סובב.
אשר על כן, תכלה ותכסוף נפשו, ליכלל וליבטל במציאות באור אין סוף ברוך הוא ממש, לדבקהבו ממש.
ולכן, "החיות רצוא ושוב".
כי בהיותם משיגים החיות הנמשך להם מקדושת אין סוף ברוך הוא, שאין לו סוף ותחלה כו',הרי הם "בוערים כמראה הלפידים" (יחזקאל א, יג) בבחינת "רצוא", כי "היא מתהלכת בין החיות" (שם).
שהחיות הנמשך להם היא היא מתהלכת תמיד בבחינת רצוא גם כן, להיות "ואל אישךתשוקתך" (בראשית ג, טז).
ליבטל וליכלל באור אין סוף ברוך הוא ממש, כשלהבת העולה מאיליה.
אך אחר כך הם בחינת "שוב".
וכמאמר, "אם רץ לבך, שוב לאחד".
ובחינת שוב הזה, הוא מבחינת יסוד המים שבמוח, בחינת חכמה, כח מ"ה.
"מה פשפשת מה ידעת כו'" (עץ חיים).
וזהו, "שוב לאחד", שהשוב הוא גם כן מבחינת אחד.
והנה בבחינת שוב בבחינת ומדרגה זו, אין המים שבמוח מרוין את הצמאון שמיסוד האש שבלב, להיות מכבין את האש לגמרי, ולהיות נופל על ידי זה ממדרגת הצמאון והתשוקהשבלב.
כי הנה יש בכח הלב, להתגבר עוד בבחינת אש וצמאון, ולהוסיף מדורת אש השלהבת עזה ביתר שאת.
וכמו שכתוב בספר יצירה "אש ממים כו'".
וכמה מיני אש.
אש אוכלת, ואש שותה.
וכך היתה מעלת ומדת אברהם אבינו עליו השלום, הלוך ונסוע תמיד, בבחינת "רצוא ושוב", אש ומים.
אש למעלה ממים, ומים למעלה מאש, עד רום המעלות, עד שנעשה מרכבה:
אךהנה כל זה הוא במעלת ומדרגת רוחניות העולמות, במעלת הצדיקים ההולכים לפני האלהים, ומעלת מלאכי השרת.
אך לא כל אדם זוכה לזה, שיערה עליו רוח ממרום לבא לבחינת ומדרגה זו, להיות תמיד בבחינת הלוך ונסוע.
לזה ניתנה התורה, הן הם המצות גשמיים בעשיה גשמיית, שבהן ועל ידם יוכל כל אדם גם כן להיות בבחינת "הלוך ונסוע".
והענין כי הנה בעשיה גשמית של התורה יש גם כן בחינת אש ומים.
כיהנה התורה היא "מים", שיורדת ממקום גבוה למקום נמוך.
ונקרא,"אל תאמרו מים מים" (חגיגה יד, ב) ב' פעמים מים.
"מיםהעליונים" בחינת ים החכמה, ויו"ד עלאה, שהיאלמעלה מבחינת גילוי התורה עצמה.
ד"אורייתאמחכמה נפקת", שגילויה הוא מחכמה ולמטה.
וירדהממקום גבוה למקום נמוך, יו"ד תתאה. ו"מים תחתונים", בסוףמעשה, קיום המצות גשמיות בפועל ממש, שהם בבחינת "מלכותך מלכות כלעולמים" (תהילים קמה, יג).
אבלעל כל זה, "מלכותך" כתיב (בכינוי ך').
ששרשםהוא מבחינת מים העליונים, בחינת מלכותו של אין סוף ברוך הוא בעצמוובכבודו, כביכול.
רקשנמשך
עד,א
למטה,להיות "מלכות כל העולמים", ומים התחתונים.
ודרךכלל, רמ"ח מצות עשה הם הן בחינת מים, שהם חסדים, לפי שבהם ועל ידםנמשך המשכת אור אין סוף ברוך הוא למטה.
כמאמר,"אשר קדשנו במצותיו".
שעלידי המצות נמשך קדש העליון, דהיינו בחינת קדוש ומובדל כו'.
להיותשורה ומתגלה למטה.
וכלהמשכה היא בחינת חסד ומים כו'.
אךיש בהם גם כן בחינת "אש" גבורות וצמצומים, להיות המצוה דוקאבאופן זה ובענין זה שצוה עלינו, שמצותיו הוא בכך דוקא.
וכמו,"סוכה שהיא גבוה למעלה מעשרים אמה, פסולה".
וכןציצית, להיות החוטין שלמים.
וכיוצאבזה בכל המצות, שפרטיהן ודקדוקיהן הן הם בחינת גבורות וצמצומים, אלא שהםכלולים מחסדים גם כן כו'.
והרינמצא שיש בתורה גם כן בחינת אש ומים בעשיה גשמית גם כן.
ועלידי אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא.
להיותגם כן "הלוך ונסוע".
וכחזה, להיות נמשך אתערותא דלעילא על ידי אתערותא דלתתא, ניתן לישראל במתן תורה.
שזהוענין נתינת התורה, שניתן להיות נקרא שם מצוה על דברים גשמיים, להיות בהן כח זה שעלידם יומשך אור אין סוף ברוך הוא.
אךלהבין מאחר שגם על ידי בחינת התורה יבא ויגיע לבחינת הלוך ונסוע,אם כן למה לא ניתנה התורה לאברהם שקיים כל התורה ברוחניותה, ולמה לא ניתנה לו גםבגשמיותה?:
ולהביןזה, צריך להקדים, באורהטעם, שיש הכח הגדול הזה במצות.
להיות על ידם דוקא, המשכת אור אין סוף ברוך הוא.
והרי כל המצות, נעשים מדומם צומח חי.
כגון קרבן מנחה, סולת, מצומח.
וקרבנות בהמה, ותפלין של קלף מעור בהמה כו', שהיו תחת ממשלת קליפתנוגה.
ואיך יהיו הקרבנות דוקא, "אשה, ריח ניחוח לה'"?
"ריח", היא העלאה ממטה למעלה.
"ניחוח", לשון תרגום, "נחת".
דהיינו ירידה והמשכה מלמעלה למטה.
"להוי"ה". פירוש להיות גלוי הוי"ה, והמשכת אוראין סוף ברוך הוא, בעלמא דאתגלייא.
שעל ידי הקרבנות נמשך גלוי אור אין סוף ברוך הוא למטה?
וכן על ידי מצות תפלין וציצית, ממשיך אור אין סוף ברוך הוא על נפשו?
אך הנה נודע, שהחיות המלובש בדומם צומח חי, שרשו הוא מבחינת"לפני מלך מלך וגו'" (בראשית לו, לא).
וכמו שכתוב "אחור וקדם צרתני" (תהילים קלט, ה).
"אחור" למעשה בראשית.
שמאמר "נעשה אדם" (בראשית א, כו), הוא מאמר אחרון שבכלהמאמרות.
שמאמר, "תוצא הארץ וגו'" ו"נפש חיהוגו'" (בראשית א, כד) קדמו לו.
ולכך המאכל, מחיה את האדם.
הגם דהיינו "מוצא פי הוי"ה" שבמאכל?
וכמו שכתוב "כי על כל מוצא פי הוי"ה יחיה האדם".
מכל מקום, הרי גם באדם יש מוצא פי הוי"ה.
ולמה לא יחיה על מוצא פי הוי"ה שבעצמו?
אלא, דהיינו משום שמוצא פי הוי"ה שבמאכל, גבוה ממוצא פיהוי"ה שבאדם כו', כמו שכתוב במקום אחר.
אך על כל זה, הרי המאכל נפל למטה בשבירת הכלים, וירד תחת ממשלת נוגה.
ולכך נתגשם מאד, ומגשם את האדם האוכלו, שמוריד את נפשו, להמשיךאחר גשמיות העולם.
ואפילו הצדיק ש"אוכל לשובע נפשו כו'", כמו שכתוב, באורענין זה במקום אחר?
מכל מקום, יותר היה יפה לו בלא המאכל.
ולכך משה רבינו עליו השלום, לא אכל בהר כל ארבעים יום.
הגם שמעלתו גבוה מאד, מכל מקום מצד חומריות המאכל, וגסותו, לא אכל.
ואפילו מן שנקרא "לחם אבירים", (תהילים עח, כה) לחם שמלאכיהשרת ניזונים הימנו, לא אכל "איש", זה משה. (לקוטישיחות חלק ד' ע' 1037, שוה"ג להערה 19. נעתק בסוף המאמר)
לפי שרצה לקבל את התורה, שהיא למעלה ממדרגת המלאכים.
שהרי הם בקשו "תנה הודך על השמים כו'" (תהילים ח, ב).
ולכך לא ניתנה תורה עדיין בימי אברהם.
כי בימי אברהם עדיין לא נתברר ונזדכך חומריות העולם, להיות המשכת אוראין סוף ברוך הוא על ידי מעשה המצות גשמיות, שנלקחו מתחת ממשלת קליפת נוגה.
ולא היו יכולין לקבל הארת אין סוף ברוך הוא, להיות נקרא עליהם שםמצות, עד אחר יציאת מצרים.
שמצרים הוא כור הברזל (מלכים א' ח, נא).
כמו "מצרף לכסף וכור לזהב" (משלי יז, ג).
והיינו כדי להיות "הגו סיגים מכסף" (משלי כה, ד).
שהכור הוא המפריד הסיגים.
דהיינו שלא יהיה
עד,ב
תערובת פסולת בכסף וזהב.
וכך הוא מצרים, כור הברזל.
שזיכך את ישראל על ידי קושי השעבוד, בחומר ובלבנים (שמות א, יד).
להיות נפרד הרע מן הטוב, ו"יתפרדו כל פועלי און" (תהיליםצב, י).
שעל ידי שהרע עושה פעולות רעות, הוא כלה ונאבד.
כמו שכתוב "חצי אכלה וגו'" (דברים לב, כג). "חיציכלים כו'".
וכמשל עלוקה, שכאשר מוצצת דם האדם, מיד מתה.
וכאשר נזדככו ישראל, נזדכך גם כן העולם, וגשמיותו וחומריותו.
כי כל העולם תלוי בישראל.
וכמו שכתוב "גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג, יא).
ואזי נתבררו גם כן מצות מעשיות, להיות נקראים בשם מצות.
שבהם ועל ידם תהיינה המשכת אור אין סוף ברוך הוא.
גם באכילת קרבנות, והקרבת מנחה סלת שמצומח, הוא "אשה ריח ניחוחלה'".
(ואף שגם האבות הקריבו גם כן קרבנות?
מכל מקום לא הקריבו אלא עולות, ולא זבחים הנאכלים, ולא מנחות,שמצומח).
ועם כל הנזכר לעיל יובנו כמה קושיות המבוארים בספרים.
כגון, למה נשא יעקב ב' אחיות?
ועמרם נשא דודתו?
וכמו שהיה מצרים כור הברזל, להיות על ידי זה מתן תורה.
כך גלות אדום הוא כור הברזל, להיות על ידי זה ימות המשיח.
שהרי המצות אינן בטלות לימות המשיח לכולי עלמא.
והמצות יזדככו יותר בבחינת פנימיות.
וכמו שכתוב ו"מלאה הארץ דעה" (ישעיה יא, ט).
וכן בפרט כל אדם, היסורים שלו, לזכך מצותיו אשר "יעשה אותםהאדם" (יחזקאל כ, יא).
שיהיו מתוקנים, להיות עולה ונכלל באור אין סוף ברוך הוא:
ונחזור לעניננו,שנתינת התורה בבחינת אש ומים למטה, שעל ידי זה יהיה "הלוך ונסוע",כנזכר לעיל.
אך איך יהיו שני הפכים, אש ומים, ואין המים מכבין כו'?
ועל זה נאמר, "עושה שלום במרומיו".
שהשלום הוא כולל ב' הפכים, והוא המחבר שניהם.
לפי שהוא גדול משניהם, והם בטלים ונכללים בו.
וזהו בחינת "קול השופר".
כי שופר תוקעין אותו מפיו הקצר, והקול יוצא ומתרחב ויוצא בסופובמקום הרחב.
ועל זה נאמר, "מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה" (תהיליםקיח, ה).
פירוש:
"מן המצר", מקום צר, שאינו מושג, ולית מחשבה תפיסא ביה,שהוא למעלה מכל ההשגות.
והוא ענין, "שופר, שפרו מעשיכם" ממשיך תענוג.
אבל בעצמו הוא קול פשוט, מקור התענוגים.
"כי עמך מקור חיים" כתיב (תהילים לו, י).
בחינת "עמך", בטל ונכלל באור אין סוף ברוך הואממש.
ומשם,
"קראתי יה", יו"ד עלאה, בחינת חכמה, וה'עלאה, בינה.
היא רחובות הנהר (בראשית לו, לז). הרחבת הדעת, במה שמתבונן כו'.
(דהיינו שכבר יש בחינת השגה.
מה שאין כן חכמה, היא בחינת ברק, כמו שכתוב במקום אחר).
דהיינו, שמשם התחלת התהוות חכמה, ועדן, ותורה, להיות, "לעבדהולשמרה" (בראשית ב, טו).
ולעשות גן עדן, וגלוי תענוג, והשגת הנשמות.
ועל ידי זה "ענני במרחב יה".
כי כמו שיש י"ה עלאין, כך יש בחינת י"ה תתאין.
יו"ד בחינת בטול, מים התחתונים, חכמה תתאה.
יו"ד בראש ויו"ד בסוף.
וה', הוא בחינת אש וצמאון שבלב.
שכל זה נמשך "מן המצר" הוא קול השופר, הנזכרלעיל.
ודרך כלל הוא בחינת תפלה בלחש.
כי קריאת שמע וברכותיה, "יוצר משרתים, והאופנים ברעשגדול", "בוערת כמראה לפידים".
ועל זה נאמר "ותחת הרקיע כנפיהם ישרות" (יחזקאל א, כג).
ש"כנפיהם" נקרא עפיפתם ברצוא, ממטה למעלה, ברשפי אש שלהבתובוערות.
וכל זה הוא "תחת הרקיע", שהרקיע נטוי על ראשם "כעיןהקרח הנורא" (יחזקאל א, כב).
בחינת קרח הוא בחינת בטול.
אבל כאשר "ויהי קול מעל לרקיע אשר על ראשם" (יחזקאלא, כה), הוא קול השופר, שהוא למעלה מעלה גם מבחינת הרקיע.
והיא בעמדם בתפלה.
ואזי, "תרפינה כנפיהם" (שם).
שבטל ונכלל, גם בחינת הרצוא, גם בחינת השוב,ומיוחדים ביחוד גמור.
ואינו עולה לא בשם רצוא ולא בשם שוב.
ומשם, "ענני במרחב", להיות גלוי הוי"ה גם בהתרחבותהלב.
וזהו, "או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי. שלום יעשה לי"(ישעיה כז, ה).
שלום בפמליא של מעלה ושל מטה.
דהיינו שיהיה מעלה ומטה שוין.
וכמו שהיה במצר כך במרחב כנ"ל:
עד,ג
וזהו, "וכל העםרואים את הקולות ואתהלפידים ואת קול השופר".
"קולות" הם המשכות, כמו קול הגשמי, שהוא ענין המשכת ההבלמהלב, להוציא בפה בדבור.
וכך על דרך משל המשכת אור אין סוף ברוך הוא מההעלם אל הגלוי נקרא בשם"קול".
ו"קולות" לשון רבים, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה,"זוכה לתורה, שניתנה בחמשה קולות".
הם ה' פעמים "מים", כמו שיש ה' פעמים "אור" כו'.[במעשה בראשית, נמצא בכתובחמשה פעמים "מים" וגם חמשה פעמים "אור"]
ומים הם המשכות החסדים, שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך.
דהיינו, גלוי המשכת אור אין סוף ברוך הוא במעשה המצות.
"ואת הלפידים", דהיינו בחינת "אש בוערות, כמראההלפידים" (יחזקאל א, יג) ברצוא ותשוקה ממטה למעלה.
"וכל העם" ראו והשיגו, עין בעין.
"רואים את הנשמע".
והכל היה "מפני קול השופר".
שקול השופר, שהוא מן המצר, הוא מקור התענוגים, וממנו נמשך מים ואש,שהם הפכים כו' כנזכר לעיל:
"ואת ההר עשן"[1].
הנה עשן הוא על ידי שנאחז האור בדבר גשמי, שיש בו יסוד העפר.
וכך על דרך משל, התהפכות נפש הבהמית שמנוגה לסטרא דקדושה, נקרא בשםעשן.
וטבע העשן, שעולה כשמתקרב לאש, מדליק ומאחיז את האש, בדבר שהעשן יוצאממנו.
וכך, על ידי "ההר עשן" נעשה המשכת קולות ולפידים,שהם בחינת רצוא ושוב דסטרא דקדושה כנזכר לעיל.
"וירא העם וינועו" (שם).
הנה "העם" האמור למעלה ברישיה דקרא, "וכל העם רואיםוגו'" קאי על ישראל.
אבל סיפא דקרא, "וירא העם וינועו", קאי על ערב רב.
שלא היו רואים את הקולות, רק "ויעמדו מרחוק".
וביאור ענין זה.
הנה קולות הם המשכות מאור אין סוף ברוך הוא.
דהיינו מה שאור אין סוף ברוך הוא שורה ומתגלה במה שבטל אליו יתברך.
ובטול זה, מפני מה שמתפעל הנפש מקרב איש ולב עמוק.
ולהיות הנפש בחינת נברא ובעל גבול, ותתפעל מאין סוף ברוךהוא שאינו בבחינת גבול, ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, הריזה בחינת קול והמשכה מאין סוף ובלי גבול, לבחינת גבול.
אבל ערב רב לא היה בהם כח והתפעלות זו מהתבוננות בגדולת אין סוף ברוךהוא בעצמו כביכול.
וכמו על דרך משל, שעיקר התפעלות שלהם, הוא שמתפעלים מהליכת הגלגליםוגדלם וגבהם שיעור גדול כל כך.
ואין זה אלא
עד,ד
בחינת יש.
אבל מבחינת אין סוף ברוך הוא, שאין לו סוף וכו', לא נמשך להםהתפעלות כלל.
ולכן אמרו ערב רב, "אלהים אשר ילכו לפנינו" (שמות לב, א)שיראוהו בעין גשמי:
ובזה יובן מהשאמרו רבותינו זכרונםלברכה, על המזיקין, "שאלמלא ניתן רשות לעין כו'".
ואף על פי כן אין עושים כלום מפני מורא שמים.
וכדאיתא בגמרא, "אלמלא מכרזי עלך ברקיע כו'".
ומאחר שיש להם מורא שמים כל כך, עד שלא יוכלו לעבור את פי ה', הריבחינה זו גדולה משל אדם שהוא בעל בחירה, ואם כן למה נקראו מזיקין?
אך הענין, שזהו כלל גדול, שעיקר ההפרש בין סטרא דקדושה ובין קליפהוסטרא אחרא, שהמלאכים ונשמות דסטרא דקדושה יש להם בטול, מהמשכת אור אין סוף ברוךהוא בעצמו ובכבודו כביכול.
ולכן בטול המלאכים גדול עד למאד, ש"תפול עליהם אימתה ופחד"(שמות טו, טז) אשר לא יוכלו שאת.
כי המשכה זו מאור אין סוף ברוך הוא עצמו, היא אצלם בבחינת גילוי.
מה שאין כן הקליפות וסטרא אחרא, יניקתם ואחיזתם מעלמא דפרודא, שאיןהמשכת אור אין סוף ברוך הוא שורה ומתגלה בהם כלל, בבחינת אין סוף, שהרי תופסיםמקום, דקרו ליה, "אלהא דאלהיא".
ועל זה נאמר, "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דורודור".
שכל עולמות עליונים מקבלים מבחינת מלכותו יתברך, שממליכים אותו,ו"מלכותו קבלו עליהם ברצון".
לכך חל עליהם שם מלוכה.
כמו במלך בשר ודם שנקרא "מלך" שכאשר בני המדינה המליכוהועליהם.
מה שאין כן "בכל דור ודור", שהם עלמא דפרודא, לא יחולעליהם שם "מלוכה" אלא "ממשלה", שהוא בעל כרחם.
וזהו, "ומברכים אותך יתברך שמך בפי כל חי".
פירוש, שאנחנו בני ישראל מברכים וממשיכים אותך ממש, דהיינו המשכת אוראין סוף ברוך הוא בעצמו ובכבודו יתברך.
וברכה והמשכה זו, היא בקולות.
דהיינו בתורה שניתנה בה' קולות, ה' המשכות.
הגם שהתורה מלובשת בעניינים גשמיים, וגם אנחנו מלובשים בגוף הגשמי?
הנה לפניו יתברך, כחשכה כאורה.
ו"כל היושב ושונה, הקדוש ברוך הוא, שונה כנגדו כו'".
"ודברי אשר שמתי בפיך" (ישעיה נט, כא).
ו"יתברך שמו בפי כל חי".
ששאר כל חי מברכים, רק "שמך" בלבד: