Chapter_001 - איכה פרק א
איכה פרק א
א אֵיכָ֣ה ׀ יָֽשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם[1] הָֽיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֨תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת[2] הָֽיְתָ֖ה לָמַֽס׃ {ס}
(א) איכה ישבה בדד - ירמיה כתב ספר קינות.
היא המגלה אשר שרף יהויקים על האח אשר על האש.
והיו בה שלש אל"ף ביתו"ת.
"איכה ישבה", "איכה יעיב", "איכה יועם".
שוב הוסיף עליו, "אני הגבר", שהוא שלש אל"ף בית"ות.
שנאמר, (ירמיה לו), "ועוד נוסף עליהם דברים רבים כהמה".
שלש כנגד שלש.
בדד - גלמוד מיושביה.
רבתי עם - יו"ד יתירה.
כמו, "רבת עם".
שהיתה עמה רב.
יש מדרשי אגדה הרבה. ואני באתי לפרש לשון המקרא כמשמעו.
היתה כאלמנה - ולא אלמנה ממש.
אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים, ודעתו לחזור אצלה:
ב בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹֽהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֨יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹֽיְבִֽים׃ {ס}
(ב) בכו תבכה - שתי בכיות, על שתי חורבנין.
בלילה - שהמקדש נשרף בלילה.
דאמר מר, "לעת ערב הציתו בו את האור".
דבר אחר.
"בלילה". לילה של בכיית מרגלים, בתשעה באב, גרמה להם.
דבר אחר.
"בלילה". שכל הבוכה בלילה, השומע קולו, בוכה עמו.
ודמעתה על לחיה - מתוך שהיא בוכה תמיד.
כל רעיה - אוהביה:
ג גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֨נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִ֚יא יָֽשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָֽצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹֽדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים׃ {ס}
(ג) גלתה יהודה - מארצה.
מעני - מחמת עוני.
ומרוב עבודה - שהכבידו עליה כשדים.
היא ישבה בגוים - ובמקום שגלתה וישבה שם, "לא מצאה מנוח".
בין המצרים - שיש גובה מכאן ומכאן, ואין מקום לנוס.
המצרים - גבולים של שדה וכרם.
ומדרש אגדה.
בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב:
ד דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כָּל־שְׁעָרֶ֨יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּֽהֲנֶ֖יהָ נֶֽאֱנָחִ֑ים בְּתֽוּלֹתֶ֥יהָ נּוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ׃ {ס}
(ד) באי מועד - עולי רגלים.
נוגות - לשון יגון.
ואין שורש בתיבה אלא הגימ"ל לבדה.
[ברכות כח, א]
ה הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹֽיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי־יְהוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב־פְּשָׁעֶ֑יהָ עֽוֹלָלֶ֛יהָ הָֽלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי־צָֽר׃ {ס}
(ה) שלו - יושבים בשלוה:
הוגה - הדאיבה והוא לשון יגון:
ו וַיֵּצֵ֥א מן בת־ (מִבַּת־) צִיּ֖וֹן כָּל־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹֽא־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּֽלְכ֥וּ בְלֹא־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף׃ {ס}
(ו) כאילים לא מצאו מרעה - כאילים אשר לא מצאו מרעה, שאין להם כח לברוח. שהוחלש כחם ברעב.
לפני רודף - כל רודף שבמקרא חסר, וזה מלא.
שנרדפו רדיפה שלימה.
על כן יסד הפייט, "מלא רודפתי, וחסרה שנת גאולי".
"שנת גאלי באה", חסר כתיב:
ז זָֽכְרָ֣ה יְרֽוּשָׁלִַ֗ם יְמֵ֤י עָנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּ֚ל מַֽחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָֽׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ׃ {ס}
(ז) זכרה ירושלם - בגלותה.
ימי עניה - ימי חורבנה שהביאה לידי עוני.
ומרודיה - הוא לשון צער.
כמו, (שופטים יא) "וירדתי על ההרים".
(,תהלים נה, ג), "אריד בשיחי ואהימה".
כל מחמדיה - וזכרה כל טוב מחמדיה שמימי קדם.
שחקו על משבתיה - שמחו על שביתת משושה חגה חדשה ושבתה.
ומ"א דורשו בלשון אחר.
שהיו שובתין בגולה, בשבתות וימים טובים. ושומטים בשביעיות.
והיו האומות משחקים עליהם ואומרים, "שוטים! בארצכם לא שמרתם, ועכשיו בגולה תשמרון?!":
ח חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֨וּהָ֙ כִּֽי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶֽאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר׃ {ס}
(ח) לנידה - לגולה.
לשון נע ונד. אישמוב"ר בלע"ז.
ערותה - קלונה.
נאנחה - לשון נפעלה שושפי"דר בלע"ז.
גם היא נאנחה - הוא שם דבר שושפורי"דא:
ט טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַֽחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב׃ {ס}
(ט) טומאתה בשוליה - לשון גנאי הוא.
דם נדותה, ניכר בשולי בגדיה.
כלומר, חטאותיה גלויין. הרבה עשאתן בגלוי.
לא זכרה אחריתה - כשהיו חוטאין לא נתנו לב מה תהיה אחריתם.
לפיכך, "ותרד פלאים".
ירידתם, נפלאת פלאים הרבה.
שהכל פליאים, שאירע לה מה שלא אירע לכל עיר:
י יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַֽחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹֽא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ׃ {ס}
(י) ידו פרש צר - עמון ומואב.
על כל מחמדיה -חמדיה - ספרי תורות.
שנאמר בהם, (תהלים יט) "הנחמדים מזהב".
הכל נפנו לבוז כסף וזהב, והם נפנים על ספרי תורות כדי לשורפם.
לפי שכתוב בהם, (דברים כג) "לא יבא עמוני" וגו'.
אשר צוית לא יבאו בקהל לך - אלו עמון ומואב:
יא כָּל־עַמָּ֤הּ נֶֽאֱנָחִים֙ מְבַקְשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָֽתְנ֧וּ מחמודיהם (מַֽחֲמַדֵּיהֶ֛ם) בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זֽוֹלֵלָֽה׃ {ס}
יב ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֔וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י[3] אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ׃ {ס}
(יב) לא אליכם - לא תהא כצרה הזאת עוד לכל עוברי על דת.
אמרו חכמים, מכאן לקובלנא מן התורה.
ראו מה עשה לי! "הביטו וראו" וגומר.
אשר עולל - אשר נעשה לי.
אשר הוגה ה' - אותי ביום חרון אפו גם זה לשון יגון:
יג מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֨נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה׃ {ס}
(יג) וירדנה - וירדה אותה.
וישבר אותה, ע"י רידוי ויסורין.
לכן הנו"ן דגושה. לפותרו בלשון יחידית.
כמו, "יעשנה", "יכרסמנה", "ירענה".
שהעצם לשון נקבה.
כמו דאת אומר, (יחזקאל לו) "העצמות היבשות".
שבר כל אחת ואחת.
ד"א.
"וירדנה". כמו, (שופטים יד) "וירדהו אל כפיו".
הריק את המוח, גורר ורודה המוח מתוכו:
יד נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּ֥רְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹֽא־אוּכַ֥ל קֽוּם׃ {ס}
(יד) נשקד עול פשעי בידו - אין לתיבה זו דמיון במקרא.
ובלשון ארמי של פסיקתא, קורין ל"דרבן", "מסקדא", מלמד הבקר.
ואומר אני "נשקד" פויינט"רינט בלעז.
נקודים, מנומרים ומסומנים היו "פשעי בידו" של הקב"ה, לזכרון, לא נשכח מניינם ותשלומיהם.
ישתרגו - נעשו קליעות קליעות. ו"עלו על צוארי".
לשון משנה, "אין משרגין את המטות":
טו סִלָּ֨ה כָל־אַבִּירַ֤י ׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּֽחוּרָ֑י גַּ֚ת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה׃ {ס}
(טו) סלה - רמס ורפס.
לשון (ישעיה, סב) "סולו סולו המסילה".
קרא עלי מועד - יעידת גייסות לבא עלי.
ורבותינו דרשו מה שדרשו.
תמוז דההוא שתא, מלוי' מליוהו של שנה שנייה לצאתם ממצרים.
לכך אירע חזרתן של מרגלים, ליל תשעה באב, שעליה הוקבעה בכייתן לדורות.
גת דרך - לשון הריגה.
כמו (ישעיה סב) "פורה דרכתי לבדי".
כדורך ענבים להוציא יינם, כך רמס הנשים להוציא דמם:
טז עַל־אֵ֣לֶּה ׀ אֲנִ֣י בֽוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י ׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב׃ {ס}
(טז) עיני עיני - כלומר, תמיד עיני יורדה מים.
כפל הלשון, מלמד שאין הפוגות:
יז פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לְיַֽעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָֽיְתָ֧ה יְרֽוּשָׁלִַ֛ם לְנִדָּ֖ה בֵּֽינֵיהֶֽם׃ {ס}
(יז) פרשה ציון בידיה - כמו, (ישעיה כה) "ופירש ידיו בקרבו".
כאדם המוליך ידיו, מוליכם ומביאם ומצטער בהם.
דבר אחר.
"פרשה ציון", לשון שבירה.
כמו (איכה ד) "ופורש אין להם" לאבל, לנחמו על מתו.
כך חברו מנחם.
ובלשון משנה, פירושו, קיימת.
ומשמעו, כאדם המצטער, שחובק את ידיו ומשברם. תוספת מצאתי.
צוה ה' ליעקב סביביו צריו - צוה על יעקב שיהיו צריו סביביו.
אף כשגלו לבבל ולאשור, הגלה סנחריב את אויביהם, עמון ומואב, והושיבם אצליהם, והם מקנתרים אותם.
כמ"ש במסכת קדושין, "הומניא איכא בבבל, כולה דעמונאי".
לנדה - לריחוק לבוז:
יח צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־עמים (הָֽעַמִּ֗ים) וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתֽוּלֹתַ֥י וּבַֽחוּרַ֖י הָֽלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי׃ {ס}
יט קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּֽהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי־בִקְשׁ֥וּ אֹ֨כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת־נַפְשָֽׁם׃ {ס}
(יט) קראתי למאהבי - לאותם שמראים עצמם כאוהבים.
המה רמוני - כגון בני ישמעאל.
שהיו יוצאים לקראת הגולים, כשהיו השבאים מוליכים אותם דרך עליהם, ומראים את עצמם כאילו מרחמים עליהם, והיו מוציאים להם מיני מלוחים, ונודות נפוחים, כסבורים שהוא יין.
ואוכלים וצמאים, ורוצים לשתות.
וכשמתיר הנוד בשיניו, היתה הרוח נכנסת במעיו, והוא מת.
והוא שאמר הכתוב, (ישעיה כא) "ביער בערב תלינו" וגו'.
(ישעיהו כ"א) "לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד".
וישיבו את נפשם - כדי שישיבו את נפשם:
כ רְאֵ֨ה יְהוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת׃ {ס}
(כ) חמרמרו - כווצו.
ויש בלשון משנה, "נפלה לאור, ונחמרו בני מעיה".
בבית כמות - בתוך הבית היתה אימת שדים ומזיקים ומלאכי מות.
ומחוץ חרב האויב משכלת:
כא שָֽׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶֽאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כָּל־אֹ֨יְבַ֜י שָֽׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֹֽנִי׃ {ס}
(כא) כי אתה עשית - אתה גרמת לי שהם שונאים אותי.
שהבדלתני ממאכלם וממשתיהם ומהתחתן בם.
אם נתחתנתי בהם היו מרחמים עלי ועל בני בנותיהם.
הבאת יום קראת - הלואי והבאת עליהם יום המועד שקראת עלי.
ויהיו כמוני - ברעה:
כב תָּבֹ֨א כָל־רָֽעָתָ֤ם לְפָנֶ֨יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּֽאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י[4] עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי׃ {פ}
(כב) תבא כל רעתם לפניך - יזכו ויפקדו עונותם לפניך.
ועולל למו - ופעול למו.
כמו (משלי כ) "גם במעלליו יתנכר".
(ירמיה כא) "וכפרי מעלליו":