כב וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָֽעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃

(כב) כל העדה - כולם שלמים ועומדים להיכנס לארץ. שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם. שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) "חיים כולכם היום":

הר ההר - הר על גבי הר. כתפוח קטן על גבי תפוח גדול. ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים? שלושה נשארו בהן. הר סיני לתורה. והר נבו לקבורת משה. והר ההר לקבורת אהרן:

[טבלא מב מסעות] [לברר] [בענין כלו מתי מדבר] [עי' לקו"ש חי"ח ע' 255 ביאור למה מקדים רש"י הר נבו להר ההר]

כג וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃

(כג) על גבול ארץ אדום - מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם, וחסרו הצדיק הזה. וכן הנביא אומר ליהושפט, (ד"ה ב' כ, לז) "בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך":

כד יֵֽאָסֵ֤ף אַֽהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃

כה קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃

(כה) קח את אהרן - בדברי ניחומים. אמור לו: אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך:

כו וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַֽהֲרֹ֥ן יֵֽאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃

(כו) את בגדיו - את בגדי כהונה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו. אמר לו: הכנס למערה, ונכנס. ראה מטה מוצעת ונר דלוק. אמר לו: עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. קמוץ פיך, וקמץ. עצום עיניך, ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה. וזהו שנאמר לו, (דברים לב, נ) "כאשר מת אהרן אחיך", מיתה שנתאווית לה:

כז וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָֽעֵדָֽה׃

(כז) ויעש משה - אף על פי שהדבר קשה לו לא עכב:

כח וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַֽהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃

כט וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃ {ס}

(כט) ויראו כל העדה וגו' - כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד. אמרו: היכן הוא אהרן? אמר להם מת. אמרו לו: אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות?! מיד בקש משה רחמים, והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה. ראו והאמינו:

כל בית ישראל - האנשים והנשים. לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה, ובין איש לאשתו:

כי גוע - אומר אני שהמתרגם, "דהא מית", טועה הוא. אלא אם כן מתרגם "ויראו", "ואתחזיאו". שלא אמרו רבותינו ז"ל:  'כי' זה, משמש בלשון דהא", אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד. וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג א): דא"ר אבהו: אל תקרי "ויראו" אלא "וייראו". ועל לשון זה נופל לשון דהא. לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו. למה וייראו? לפי, שהרי מת אהרן. אבל על תרגום "וחזו כל כנישתא", אין לשון "דהא" נופל, אלא לשון "אשר", שהוא מגזרת שימוש אי. שמצינו "אם" משמש בלשון "אשר". כמו: (איוב כא ד) "ואם מדוע לא תקצר רוחי". והרבה מפורשים כזה הלשון (שם יד, ה) "אם חרוצים ימיו". 

[רש"י דברים לד, ח] 

במדבר פרק כא

א וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַֽעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָֽאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֨חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃

(א) וישמע הכנעני - שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו'. כדאיתא בר"ה (דף ג א). ועמלק, מעולם רצועת מרדות לישראל. מזומן בכל עת לפורענות:

יושב הנגב - זה עמלק.  שנאמר, (במדבר יג, כט) "עמלק יושב בארץ הנגב". ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען. כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם, והם אינם כנענים. ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, ולשונם לשון כנען. אמרו, נתפלל סתם. שנאמר, "אם נתון תתן את העם הזה בידי":

דרך האתרים - דרך הנגב שהלכו בה המרגלים. שנאמר, (במדבר יג, כב) "ויעלו בנגב". דבר אחר: "דרך האתרים" - דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם. שנאמר, (במדבר י, לג) "דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה":

וישב ממנו שבי - אינה אלא שפחה אחת:

ב וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָֽרֵיהֶֽם׃

(ב) והחרמתי - אקדיש שללם לגבוה:

ג וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּֽחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָֽרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה׃ {פ}

(ג) ויחרם אתהם - בהריגה:

ואת עריהם - חרמי גבוה:

ד וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃

(ד) דרך ים סוף - כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו, חזרו לאחוריהם, "דרך ים סוף" [היינו שנסעו ממזרח למערב, בדרך ים סוף, וסבבו את ארץ אדום, והוא כיון ההפכי שנסעו עד עכשיו שהוא ממערב למזרח]. הוא הדרך [דרך ים סוף], שחזרו להם, כשנגזר עליהם גזירת מרגלים. [נראה ש"דרך ים סוף" הוא הדרך שהולך על שפת הים סוף, ובדרך זה נסעו בנ"י ממערב למזרח, [שמות יג, יח] היינו שבדרום הי' הים סוף, ולצפונה (משמאל כשהולכים ממערב למזרח) של הים סוף הי' דרך ים סוף, ולצפונה של הדרך ים סוף הי' המדבר, ולצפונה של המדבר הי' הר שעיר, ולצפונה של הר שעיר הי' ארץ ישראל. בעת גזירת המרגלים הי' העם על גבול ארץ אדום, היינו, שנסעו ממצרים במדבר ממערב למזרח, וגבול ארץ אדום הי' משמאל שלהם, (ולהגיע לצד השמאל עברו במדבר מדרום לצפון עד שעמדו ליד גבול הר שעיר). ועכשיו כשעמדו ליד גבול הר שעיר, בכדי להגיע ל"דרך ים סוף" היו צריכים לחזור מצפון לדרום בהמדבר, ולכן כותב רש"י "שחזרו להם"] שנאמר, (דברים א, מ) "ויסעו המדברה [לכאורה הכוונה שנסעו במדבר מגבול הר שעיר מצפון לדרום בכדי להגיע ל]דרך ים סוף". [או שה"ויסעו" אינו קאי על נסיעתם מהר שעיר, אלא על המשך נסיעתם ממערב בהמדבר בדרך ים סוף] וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות. [היינו שנסעו ממזרח למערב, בכיוון ההפכי שעד עכשיו, וסבבו את ארץ אדום, ונסעו שבע מסעות בכיוון ההפכי, והפסוק כאן מתאר הנסיעה הראשונה לאחור, היינו מהר ההר. והמסע השביעי לאחור הי' כשנסעו מבארות בני יעקן מוסרה, כדלקמן]  שנאמר, (שם י, ו) "ובני ישראל נסעו  מבארות בני יעקן מוסרה, שם מת אהרן". וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת? אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו, כאילו הוא בפניהם. וצא ובדוק במסעות, ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר:

[טבלא]

לסבב את ארץ אדום - שלא נתנם לעבור בארצו:

ותקצר נפש העם בדרך - בטורח הדרך שהוקשה להם. אמרו: עכשיו היינו קרובים להיכנס לארץ, ואנו חוזרים לאחורינו. כך חזרו אבותינו, ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום. לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך. ובלשון לע"ז אינקרו"ט לו"ר [נמאס להם]. ולא יתכן לומר, "ותקצר נפש העם בדרך", בהיותו בדרך, ולא פירש בו במה קצרה. שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא, מפורש שם במה קצרה. כגון, (זכריה יא, ח) "ותקצר נפשי בהם". וכגון, (שופטים י, טז) "ותקצר נפשו בעמל ישראל". וכל דבר הקשה על אדם, נופל בו לשון קצור נפש. כאדם שהטורח בא עליו, ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר. ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער. ובדבר המטריח נופל לשון "גודל", שגדול הוא וכבד על האדם. כגון, (זכריה יא, ח) "וגם נפשם בחלה בי", גדלה עלי. (איוב י, טז) "ויגאה כשחל תצודני". כללו של פירוש. כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו:

[ביאור] [טבלא מב מסעות]

ה וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃

(ה) באלוהים ובמשה - השוו עבד לקונו:

למה העליתנו - שניהם שווים:

ונפשנו קצה - אף זה לשון קצור נפש ומאוס:

בלחם הקלוקל - לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו: עתיד המן הזה שיתפח במעינו. כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:

[ביאור] [ספר המצוות מ"ע ר"ט]

ו וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

(ו) את הנחשים השרפים - ששורפים את האדם בארס שיניהם:

וינשכו את העם - יבא נחש שלקה על הוצאת דיבה, ויפרע ממוציאי דיבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד, ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:

ז וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃

(ז) ויתפלל משה - מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:

ח וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃

(ח) על נס - על כלונס. שקורים פירק"א בלע"ז [מוט]. וכן, (ישעיה ל, יז) "וכנס על הגבעה". (שם מט, כב) "ארים נסי". (שם יג, ב) "שאו נס". ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קוראו נס:

כל הנשוך - אפילו כלב או חמור נושכו היה ניזוק ומתנונה והולך. אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית. לכך נאמר כאן, "וראה אותו", ראיה בעלמא. ובנשיכת הנחש נאמר, "והביט", "והיה אם נשך הנחש את איש והביט" וגו'. שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות, אלא אם כן מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו: וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתרפאים. ואם לאו, היו נימוקים:

ט וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃

(ט) נחש נחושת - לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת. לשון נופל על לשון: