יד לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּֽבְל֖וּ רִֽאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃ {ס}
(יד) לא תסיג גבול - לשון, "נסוגו אחור" (ישעיה מב יז). שמחזיר סימן חלוקת הקרקע, לאחור, לתוך שדה חברו, למען הרחיב את שלו. והלא כבר נאמר, (ויקרא יט, יג) "לא תגזול", מה תלמוד לומר לא תסיג? למד על העוקר תחום חברו, שעובר בשני לאוין. יכול אף בחוצה לארץ? תלמוד לומר: "בנחלתך אשר תנחל" וגו'. בארץ ישראל עובר בשני לאוין. בחוצה לארץ, אינו עובר אלא משום "לא תגזול":
טו לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֹן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃
(טו) עד אחד - זה בנה אב, כל "עד" שבתורה שנים, אלא אם כן פרט לך בו אחד:
לכל עון ולכל חטאת - להיות חברו נענש על עדותו. לא עונש גוף ולא עונש ממון. אבל קם הוא לשבועה. אמר לחברו, "תן לי מנה שהלויתיך". אמר לו, "אין לך בידי כלום". ועד אחד מעיד, שיש לו. חייב להישבע לו:
על פי שני עדים - ולא שיכתבו עדותם באגרת, וישלחו לבית דין. ולא שיעמוד תורגמן בין העדים ובין הדיינים:
[סוטה ב, א] [רמב"ם ספר המצוות מלת רפ"ח]
טז כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַֽעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃
(טז) לענות בו סרה - דבר שאינו. שהוסר העד הזה מכל העדות הזאת. כגון, שאמרו להם, "והלא עמנו הייתם, אותו היום, במקום פלוני?":
יז וְעָֽמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִֽהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃
(יז) ועמדו שני האנשים - בעדים הכתוב מדבר. ולמד, שאין עדות בנשים. ולמד, שצריכין להעיד עדותן מעומד:
אשר להם הריב - אלו בעלי הדין:
לפני ה' - יהי דומה להם כאילו עומדין לפני המקום. שנאמר, "בקרב אלהים ישפוט" (תהילים פב, א):
אשר יהיה בימים ההם - יפתח בדורו כשמואל בדורו. צריך אתה לנהוג בו כבוד:
יח וְדָֽרְשׁ֥וּ הַשֹּֽׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֨קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃
(יח) ודרשו השופטים היטב - על פי המזימין אותם. שבודקים וחוקרים את הבאים להזימם בדרישה ובחקירה:
והנה עד שקר - כל מקום שנאמר עד, בשנים הכתוב מדבר:
יט וַֽעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַֽעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃
(יט) כאשר זמם - ולא כאשר עשה. מכאן אמרו, "הרגו, אין נהרגין":
לעשות לאחיו - מה תלמוד לומר לאחיו? למד על זוממי בת כהן נשואה, שאינן בשריפה. אלא כמיתת הבועל, שהוא בחנק. שנאמר, "היא באש תישרף", (ויקרא כא, ט) "היא", ולא בועלה. לכך נאמר כאן "לאחיו", "כאשר זמם לעשות לאחיו", ולא "כאשר זמם לעשות לאחותו". אבל בכל שאר מיתות, השוה הכתוב אשה לאיש. וזוממי אשה, נהרגין כזוממי איש. כגון, שהעידוה שהרגה את הנפש, שחללה את השבת, נהרגין במיתתה. שלא מיעט כאן, "אחותו", אלא במקום שיש לקיים בהן הזמה במיתת הבועל:
כ וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַֽעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃
(כ) ישמעו ויראו - מכאן שצריכין הכרזה, "איש פלוני ופלוני נהרגין על שהוזמו בבית דין":
כא וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֨יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃ {ס}
(כא) עין בעין - ממון. וכן, "שן בשן" וגו'.
דברים פרק כ
א כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹֽיְבֶ֗ךָ וְרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֨כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(א) כי תצא למלחמה - סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך: שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר. לומר לך, אם עשית משפט צדק, אתה מובטח שאם תצא למלחמה, אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר, (תהילים קיט, קכא) "עשיתי משפט וצדק, בל תניחני לעושקי":
על איבך - יהיו בעיניך כאויבים. אל תרחם עליהם, כי לא ירחמו עליך:
סוס ורכב - בעיני, כולם כסוס אחד. וכן הוא אומר, (שופטים ו, טז) "והכית את מדין כאיש אחד". וכן הוא אומר, (שמות טו, יט) "כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה":
עם רב ממך - בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב:
ב וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם׃
(ב) כקרבכם אל המלחמה - סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם:
ונגש הכהן - המשוח לכך. והוא הנקרא משוח מלחמה:
ודבר אל העם - בלשון הקדש:
ג וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַֽל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם׃
(ג) שמע ישראל - אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם:
על איביכם - אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם, אינם מרחמים עליכם. אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל. שנאמר, (דה"י ב' כח, טו) "ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות, ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל. וילבישום, וינעילום, ויאכילום, וישקום, ויסוכום, וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שומרון". אלא "על אויביכם" אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה:
אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו - ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים: - מגיפים בתריסיהם, כדי להקישן זה לזה, כדי להשמיע קול, שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו. ורומסים בסוסיהם, ומצהילין אותם, להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם. וצווחין בקולם. ותוקעין בשופרות, ומיני משמיעי קול:
אל ירך לבבכם - מצהלות סוסים:
אל תיראו - מהגפת התריסין:
ואל תחפזו - מקול הקרנות:
ואל תערצו - מקול הצווחה:
ד כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַֽהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹֽיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם׃
(ד) כי ה' אלהיכם וגו' - הם באים בניצחונו של בשר ודם, ואתם באים בניצחונו של מקום. פלשתים באו בניצחונו של גלית. מה היה סופו? נפל ונפלו עמו:
ההלך עמכם - זה מחנה הארון:
ה וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ׃
(ה) ולא חנכו - לא דר בו. חנוך לשון התחלה:
ואיש אחר יחנכנו - ודבר של עגמת נפש הוא זה:
ו וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ׃
(ו) ולא חללו - לא פדאו בשנה הרביעית. שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים:
ז וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה׃
(ז) פן ימות במלחמה - ישוב, פן ימות. שאם לא ישמע לדברי הכהן, כדאי הוא שימות:
ח וְיָֽסְפ֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֮ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָֽמְר֗וּ מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ׃
(ח) ויספו השוטרים - למה נאמר כאן ויספו? מוסיפין זה על דברי הכהן. שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג - ד) "שמע ישראל עד להושיע אתכם". "ומי האיש", ושני ושלישי, כהן מדבר, ושוטר משמיע. וזה, שוטר מדבר ושוטר משמיע:
הירא ורך הלבב - רבי עקיבא אומר: כמשמעו. שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו. ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה, לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה. והרואהו חוזר, אומר, "שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה":
ט וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּֽׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָ֥קְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ {ס}
(ט) שרי צבאות - שמעמידין זקפין, מלפניהם ומלאחריהם, וכשילין של ברזל בידיהם. וכל מי שרוצה לחזור, הרשות בידו, לקפח את שוקיו. "זקפין", בני אדם עומדים בקצה המערכה, לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים, "שובו אל המלחמה, ולא תנוסו, שתחילת נפילה ניסה":