יד כִּ֣י ׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל־מְעֹֽנְנִ֥ים וְאֶל־קֹֽסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

(יד) לא כן נתן לך ה' אלהיך - לשמוע אל מעוננים ואל קוסמים. שהרי השרה שכינה על הנביאים, ואורים ותומים:

טו נָבִ֨יא מִקִּרְבְּךָ֤ מֵֽאַחֶ֨יךָ֙ כָּמֹ֔נִי יָקִ֥ים לְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ אֵלָ֖יו תִּשְׁמָעֽוּן׃

(טו) מקרבך מאחיך כמוני - כמו שאני "מקרבך מאחיך", "יקים לך" תחתי. וכן מנביא לנביא:

[ספר המצוות, מ"ע קעב]

טז כְּכֹ֨ל אֲשֶׁר־שָׁאַ֜לְתָּ מֵעִ֨ם יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ בְּחֹרֵ֔ב בְּי֥וֹם הַקָּהָ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֣א אֹסֵ֗ף לִשְׁמֹ֨עַ֙ אֶת־קוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י וְאֶת־הָאֵ֨שׁ הַגְּדֹלָ֥ה הַזֹּ֛את לֹֽא־אֶרְאֶ֥ה ע֖וֹד וְלֹ֥א אָמֽוּת׃

יז וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י הֵיטִ֖יבוּ אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃

יח נָבִ֨יא אָקִ֥ים לָהֶ֛ם מִקֶּ֥רֶב אֲחֵיהֶ֖ם כָּמ֑וֹךָ וְנָֽתַתִּ֤י דְבָרַי֙ בְּפִ֔יו וְדִבֶּ֣ר אֲלֵיהֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אֲצַוֶּֽנּוּ׃

יט וְהָיָ֗ה הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִשְׁמַע֙ אֶל־דְּבָרַ֔י אֲשֶׁ֥ר יְדַבֵּ֖ר בִּשְׁמִ֑י אָֽנֹכִ֖י אֶדְרֹ֥שׁ מֵֽעִמּֽוֹ׃

[ספר המצוות, מ"ע קעב]

כ אַ֣ךְ הַנָּבִ֡יא אֲשֶׁ֣ר יָזִיד֩ לְדַבֵּ֨ר דָּבָ֜ר בִּשְׁמִ֗י אֵ֣ת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־צִוִּיתִיו֙ לְדַבֵּ֔ר וַֽאֲשֶׁ֣ר יְדַבֵּ֔ר בְּשֵׁ֖ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים וּמֵ֖ת הַנָּבִ֥יא הַהֽוּא׃

(כ) אשר לא צויתיו לדבר - אבל ציוויתיו לחברו:

ואשר ידבר בשם אלהים אחרים - אפילו כיון את ההלכה. לאסור את האסור, ולהתיר את המותר:

ומת - בחנק. שלושה מיתתן בידי אדם: המתנבא מה שלא שמע. ומה שלא נאמר לו, ונאמר לחברו. והמתנבא בשם עבודה זרה. אבל הכובש את נבואתו, והעובר על דברי נביא, והעובר על דברי עצמו, מיתתן בידי שמים. שנאמר, (פסוק יט) "אנכי אדרוש מעמו":

[ספר המצוות, מל"ת כו]

כא וְכִ֥י תֹאמַ֖ר בִּלְבָבֶ֑ךָ אֵיכָה֙ נֵדַ֣ע אֶת־הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־דִבְּר֖וֹ יְהוָֽה׃

(כא) וכי תאמר בלבבך - עתידין אתם לומר, כשיבא חנניא בן עזור ומתנבא, "הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה, עתה מהרה" (ירמיה כז, טז). וירמיהו עומד וצווח, על העמודים, ועל הים, ועל יתר הכלים, שלא גלו עם יכניה: "בבלה יובאו" (שם כז, כב) עם גלות צדקיהו:

כב אֲשֶׁר֩ יְדַבֵּ֨ר הַנָּבִ֜יא בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֗ה וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה הַדָּבָר֙ וְלֹ֣א יָבֹ֔א ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־דִבְּר֖וֹ יְהוָ֑ה בְּזָדוֹן֙ דִּבְּר֣וֹ הַנָּבִ֔יא לֹ֥א תָג֖וּר מִמֶּֽנּוּ׃ {ס}

(כב) אשר ידבר הנביא - ויאמר דבר זה עתיד לבוא עליכם, ותראו שלא יבוא. הוא הדבר אשר לא דברו ה', והרוג אותו. ואם תאמר, זו, במתנבא על העתידות. הרי שבא ואמר עשו כך וכך, ומפי הקב"ה אני אומר? כבר נצטוו, שאם בא להדיחך מאחת מכל המצוות, לא תשמע לו. אלא אם כן, מומחה הוא לך, שהוא צדיק גמור. כגון אליהו בהר הכרמל. שהקריב בבמה, בשעת איסור הבמות, כדי לגדור את ישראל. הכל לפי צורך השעה, וסייג הפרצה. לכך נאמר, "אליו תשמעון":

לא תגור ממנו - לא תמנע עצמך מללמד עליו חובה. ולא תירא ליענש עליו. 

[ספר המצוות, מל"ת כט]

דברים פרק יט

א כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָֽשַׁבְתָּ֥ בְעָֽרֵיהֶ֖ם וּבְבָֽתֵּיהֶֽם׃

ב שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃

ג תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃

(ג) תכין לך הדרך - "מקלט, מקלט", היה כתוב על פרשת דרכים:

ושלשת את גבול ארצך - שיהא מתחלת הגבול, עד העיר הראשונה של עיר מקלט, כשיעור מהלך שיש ממנה עד השניה. וכן משניה,  לשלישית. וכן מן השלישית, עד הגבול השני של ארץ ישראל:

[ספר המצוות, מ"ע קפב]

ד וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָֽרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֨הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹֽא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃

ה וַֽאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙^[1] מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָֽרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃

(ה) ונדחה ידו - כשבא להפיל הגרזן על העץ. ותרגומו: "ותתמריג ידיה". לשון ונשמטה ידו, להפיל מכת הגרזן על העץ. "כי שמטו הבקר",  (שמואל ב' ו, ו) תרגם יונתן: "ארי מרגוהי תוריא":  

ונשל הברזל מן העץ - יש מרבותינו אומרים: נשמט הברזל מקתו. ויש מהם אומרים: שישל הברזל חתיכה מן העץ המתבקע, והיא נתזה והרגה:

[רש"י דברים ז, א] [רש"י דברים כח, מ] [רש"י שמות ג, ה] 

ז עַל־כֵּ֛ן אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃

ח וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּֽאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַֽאֲבֹתֶֽיךָ׃

(ח) ואם ירחיב - "כאשר נשבע" לתת לך ארץ קיני וקנזי וקדמוני:

ט כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַֽעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָֽסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃

(ט) ויספת לך עוד שלוש - הרי תשע. שלוש שבעבר הירדן, ושלש שבארץ כנען, ושלש לעתיד לבא:

י וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃ {פ}

יא וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב^[2] לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶֽעָרִ֥ים הָאֵֽל׃

(יא) וכי יהיה איש שונא לרעהו - על ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו. מכאן אמרו, "עבר אדם על מצווה קלה, סופו לעבור על מצווה חמורה". לפי שעבר על, "לא תשנא", סופו לבא לידי שפיכות דמים. לכך נאמר, "כי יהיה איש שונא לרעהו" וגו'. שהיה לו לכתוב, "וכי יקום איש, וארב לרעהו, והכהו נפש":

יב וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָֽקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָֽתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃

יג לֹֽא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃ {ס}

(יג) לא תחוס עינך - שלא תאמר, "הראשון כבר נהרג, למה אנו הורגים את זה, ונמצאו שני ישראלים הרוגים?":

[ביאור]