כב וְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהוָֽה׃

(כב) ואם את שדה מקנתו וגו' - חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה. ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל. לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל. שהרי ביובל הייתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים. לפיכך אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה. ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא - בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר? לכך הוצרך לומר, "לאשר לו אחוזת הארץ" (פסוק כד), מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:

[ספר המצוות להרמב"ם מ"ע קי"ז]

כג וְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔^[1] עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָֽעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהוָֽה׃

[תלמוד חולין קל"ט ע"א] [תלמוד חולין קל"ט ע"ב]

כד בִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַֽאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵֽאִתּ֑וֹ לַֽאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ׃

כה וְכָ֨ל־עֶרְכְּךָ֔ יִֽהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִֽהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל׃

(כה) וכל ערכך יהיה בשקל הקדש - כל ערכך שכתוב בו שקלים, יהיה בשקל הקדש:

עשרים גרה - עשרים מעות. כך היו מתחילה, ולאחר מכאן הוסיפו שתות. ואמרו רבותינו: שש מעה כסף דינר, עשרים וארבע מעות לסלע:

כו אַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁר־יְבֻכַּ֤ר לַֽיהוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהוָ֖ה הֽוּא׃

(כו) לא יקדיש איש אתו -לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:

[רש"י דברים טו, יט]

כז וְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִֽשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ׃

(כז) ואם בבהמה הטמאה וגו'- אין המקרא הזה מוסב על הבכור. שאין לומר בבכור בהמה טמאה "ופדה בערכך" וחמור אין זה - שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש. אלא הכתוב מוסב על ההקדש. שהכתוב שלמעלה (פסוק יא) דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:

ופדה בערכך - כפי מה שיעריכנה הכהן:

ואם לא יגאל - ע"י בעלים:

ונמכר בערכך - לאחרים:

כח אַךְ־כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַֽחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵֽאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽיהוָֽה׃

(כח) אך כל חרם וגו' - נחלקו רבותינו בדבר: יש אומרים: סתם חרמים להקדש. ומה אני מקיים (במדבר יח, יד) כל חרם בישראל לך יהיה? בחרמי כהנים שפירש ואמר: "הרי זה חרם לכהן". ויש שאמרו: סתם חרמים לכהנים:

לא ימכר ולא יגאל - אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים. והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים. שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים:

כל חרם קדש קדשים הוא -האומר, "סתם חרמים לבדק הבית", מביא ראיה מכאן. והאומר "סתם חרמים לכהנים" מפרש". כל חרם קדש קדשים הוא לה'", ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן. כמו ששנינו במסכת ערכין (כח, ב): "אם נדר, נותן דמיהם, ואם נדבה, נותן את טובתה":

מאדם - כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:

[רמב"ם ספהמ"צ מ"ע קמה]