Rambam Safer Hamitzvot

המצווה הקפ"ו

הציווי שנצטווינו להרוג אנשי עיר הנדחת כולם ולשרוף את העיר על כל מה שבתוכה, וזהו דין עיר הנדחת.

והוא אמרו יתעלה: "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" (דברים יג, יז).

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת סנהדרין.

המצווה השניה

האזהרה שהוזהרנו מלעשות פסילים אשר יעבדו.

ואין הבדל בין שיעשם בידו או יבקש [לאחר] לעשותם לו.

והוא אמרו יתעלה: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" (שמות כ, ד).

והעובר על לאו זה - חייב מלקות, כלומר: על עשית עבודה זרה או בקשה [לאחר] לעשות לו, אף על פי שלא עבדה.

המצווה השלישית

האזהרה שהוזהרנו מלעשות עבודה זרה - אפילו לזולתנו - ואפילו זה המבקש [אותנו] לעשותה הוא גוי.

והוא אמרו יתעלה: "ואלהי מסכה לא תעשו לכם" (ויקרא יט, ד).

ולשון ספרא:ואלהי מסכה לא תעשו אפילו לאחרים.

ושם אמרו:העושה עבודה זרה לעצמו עובר משום שתי אזהרות,כלומר: שהוא עובר על עשיתה בידו - ואפילו היא לאחרים, כמו שנתבאר במצווה שלישית זו - וגם עובר על שרכש עבודה זרה והרי היא ברשותו, אף אם זה שעשאה לו הוא אחר, כמו שקדם במצווה ב', לפיכך לוקה שתי מלקיות.

וכבר נתבאר דין המצווה הזאת עם מה שלפניה במסכת עבודה זרה.

המצווה הרביעית

האזהרה שהזהרנו מלעשות צורת האדם מן המתכות, האבנים, העצים ודומיהם, אף על פי שלא נעשו כדי לעבדם, וזאת כדי להרחיק מלעשות הצורות בכלל, כדי שלא יחשבו עליהם מה שחושבים ההמונים, כלומר עובדי עבודה זרה, שחושבים שיש לצורות השפעה.

והוא אמרו יתעלה: "לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ).

ולשון המכילתא בעניין לאו זה על דרך הפירוש:"אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם" - שלא תאמר: הריני עושה לנוי כדרך שאחרים עושים במדינות, תלמוד לומר: לא תעשו לכם; והעובר על לאו זה - חייב מלקות.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו ואיזו צורה מותר לפתח ואיזו אסור ואיך יהא אופן הפתוח, וזולת זה, בפרק ג' מעבודה זרה.

ונתבאר בסנהדרין שלאו זה, כלומר: זה שנאמר "לא תעשון אתי אלהי כסף" כולל גם ענינים אחרים חוץ מעניין מצוות אלו; אבל פשטיה דקרא מדבר במה שהזכרנו, כמו שנתבאר במכלתא.

 

המצווה החמישית

האזהרה שהזהרנו מלהשתחוות לעבודה זרה.

וברור, שמה שאנו אומרים, עבודה זרה, - הכוונה בו: כל מה שנעבד זולת ה'.

והוא אמרו יתעלה: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ, ה).

ואין הכוונה אסור ההשתחוויה לבדה - להוציא זולתה - אלא הזכיר דרך מדרכי העבודה, כלומר ההשתחוויה, וכן מזהרים מלהקריב לה ומלקטר.

והעובר על אחת מאלו והשתחווה או הקריב או נסך או הקטיר - חייב סקילה.

ולשון המכילתא:""זובח לאלהים יחרם" (שמות כב, יט) - עונש שמענו, תלמוד לומר: לא תשתחווה להם ולא תעבדם.

זביחה בכלל הייתה ויצאת ללמד: מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לשם חייב עליו, בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו".

ועניין הדברים האלה, שארבעת מיני עבודה אלו, והם: ההשתחוויה, והזביחה, והקיטור, והניסוך שבהם נתחייבנו לעבוד את ה' יתעלה - כל מי שיעבד עבודה זרה באחד מהם - חייב סקילה, אפילו אותו הנעבד אין דרכו לעבוד באחד מאלו.

וזהו שקוראים לו: 'שלא כדרכה', כלומר: אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודה, כיון שעבד באחד מאלו חייב סקילה אם הוא מזיד, והוא בכרת אם לא נודע עליו, או לא נעונש; אך אם הוא שוגג, יקריב קרבן חטאת קבועה.

וכן אם קיבל עליו באלה איזה דבר שקיבלו עליו - הרי זה חייב, וכבר נכפל הלאו בעניין זה, כלומר: באיסור עבודה באחד מארבעת מינים אלו אפילו שלא כדרכה.

והוא אמרו יתעלה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ז).

ולשון ספרא:"אין שעירים אלא שדים".

ובגמרא פסחים נתבאר, שלאו זה הוא דוקא בשוחט לעבודה זרה, אפילו אם אין דרכה [ב]שחיטה.

אמרו:מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים".

אם אינו עניין לכדרכה, דכתיב "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" (דברים יב, ל) - תנהו עניין לשלא כדרכה.

אם כן, העובר על זה: אם הוא מזיד - הריהו בכרת ובסקילה כמו שביארנו; ובשוגג - יקריב קרבן.

ולשון הכתוב: "זובח לאלהים יחרם".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.

המצווה הששית

האזהרה שהזהרנו מלעבוד עבודה זרה אפילו בזולת ארבע העבודות הנזכרות - אך בתנאי שיהא זה כדרכה, כלומר: שיעבדנה במה שדרך אותו הנעבד להעבד, כגון שיפעור עצמו לפעור או יזרוק אבן למרקוליס.

והוא אמרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תעבדם" (שמות כ, ה).

ולשון המכילתא:"לא תשתחוה להם ולא תעבדם" - לחייב על העבודה בפני עצמה ועל ההשתחוויה בפני עצמה.

לפיכך מי שזורק אבן לפעור או פוער עצמו למרקוליס - אינו חייב לפי שאין זו עבודתו, שהרי אמר יתעלה: "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל).

העובר על לאו זה במזיד - חייב סקילה וכרת, ובשוגג קרבן.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין. ושם אמרו:"שלש כרתות בעבודה זרה למה? אחת לכדרכה, ואחת לשלא כדרכה, ואחת למלך".

כלומר: שהעובד לאיזה דבר שהוא ממיני עבודה זרה באיזה מין שיהיה ממיני העבודה - הרי זה חייב כרת, בתנאי שיעבד כדרכה, כלומר: בדבר שדרכה להעבד בו, כגון פוער לפעור וזורק אבן למרקוליס, ומעביר שערו לכמוש.

וכן מי שעבד באחת מארבע עבודות לאיזה נעבד שיהיה - הרי זה חייב כרת, אף על פי שאין דרך עבודתו בכך, כגון אם הקריב לפעור או השתחווה למרקוליס - וזהו 'שלא כדרכה'.

והכרת השלישי הוא ב'במעביר באש למלך' כמו שאבאר.

המצווה העשירית

האזהרה שהזהרנו מלפנות אל עבודה זרה ולהתעסק בענייניה.

כלומר: לעיין וללמוד אותן ההזיות וההבלים שאומרים מיסדיה, שרוחנית פלונית מורידים אותה באופן כך וכך, והיא עושה כך וכך; והכוכב הפלוני מקטרים לו ועומדים לפניו כך וכך, והוא עושה מעשה פלוני, וכיוצא בדברים אלו.

שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותם הדמיונות, הוא ממה שמעורר את הפתי לדרוש בהם ולעבדם.

והפסוק שבו הזהרנו על עניין זה הוא אמרו: "אל תפנו אל האלילם" (ויקרא יט, ד).

ולשון ספרא:"אם פונה אתה אחריהן אתה עושה אותן אלהות".

ושם אמרו:"ר' יהודה אומר: אל תפנה לראותן", כלומר: אפילו להסתכל בצורת הפסל החיצונית ולהתבונן בעשייתו, אסור, כדי שלא יעסיק חלק מן הזמן במשהו מהם.

ובפרק, שואל אדם מחברו: כתב "המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת; ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: "אל תפנו אל האלילים".

מאי תלמודא? אמר ר' יוחנן: "אל תפנו אל", מדעתכם".

וכבר נכפל הלאו בעניין זה עצמו, כלומר באיסור המחשבה על עבודה זרה.

והוא אמרו: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם" (דברים יא, טז).

כלומר: אם תועה לבך לחשוב בה, זה יגרם לך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה.

ואמר עוד בעניין זה עצמו: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו'" (דברים ד, יט).

כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו לראותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמיחסים להם עובדיהם.

וכן אמרו: "ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (דברים יב, ל)

הזהיר מלשאול על איכות עבודתה אף על פי שלא יעבדנה, לפי שכל זה גורם לטעות אחריה.

ודע שהעובר על עניין זה - חייב מלקות.

וכבר נתבאר זה בסוף פרק א מערובין, כשאמרו:"לוקין על ערובי תחומין דבר תורה"והביאו ראיה מאמרו: "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט).

והקשו ואמרו: היאך ילקה על לאו שבא בלשון "אל" ולא בא בלשון "לא"?

והשיבו בדרך קושיא ואמרו: אם כל מה שבא בלשון 'אל' אין לוקין עליו, אלא מעתה "אל תפנו אל האלילם" הכי נמי דלא לאקי?!

הרי משמע מכאן שעניין זה לוקין עליו.

המצווה הט"ו

האזהרה שהזהרנו מלקרוא לעבודה זרה, כלומר: לקרוא בני אדם לעבודתה ולזרזם לכך, (כלומר), אף על פי שהקורא הזה אינו עובד, ולא עשה שום מעשה מן המעשים זולת הקריאה אליה.

וזה, אם קרא רבים, נקרא: מדיח.

והוא אמרו יתעלה: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר" (דברים יג, יד); ואם קרא לאחד מבני אדם - הרי זה נקרא: מסית.

והוא אמרו יתעלה: "כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' " (דברים יג, ז), ודברנו במצווה זו הוא במדיח בלבד, והאזהרה שבאה על זה היא אמרו יתעלה: "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג).

ובגמרא סנהדרין אמרו:"ולא ישמע על פיך - אזהרה למסית, מסית בהדיא כתיב ביה: "וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות" (דברים יג, יב)?! אלא אזהרה למדיח".

העובר על לאו זה - חייב סקילה.

ולשון סנהדרין:מדיחי עיר הנדחת - בסקילה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.

המצווה הכ"ג

האזהרה שהזהרנו מלבנות עיר הנדחת.

והוא אמרו יתעלה: "והייתה תל עולם לא תבנה עוד" (שם יג, יז).

וכל הבונה ממנה איזה דבר, כלומר: שיישב אותה עיר כמו שהייתה - חייב מלקות.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.

המצווה הכ"ד

האזהרה שהזהרנו מלהשתמש ומלהנות באיזה דבר מנכסי עיר הנדחת.

והוא אמרו יתעלה: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), והלוקח ממנה כל שהוא חייב מלקות.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.

המצווה המ"ז

האזהרה שהזהרנו מלהיות חפשיים במחשבותינו, עד שנאמין דעות המנגדות לדעות שהביאה התורה, אלא נגביל את מחשבתנו ונעשה לה סייג שתעמוד אצלו - והן מצוות התורה ואזהרותיה.

והוא אמרו יתעלה: "ולא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם" (במדבר טו, לט).

ולשון ספרי:"ולא תתורו אחרי לבבכם" - זו מינותכעניין שנאמר: "ומצא אני מר ממות" וגו' (קהלת ז, כו);"ואחרי עיניכם" - זו זנות,שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו" וגו' (שופטים יד, ג).

הכוונה באמרם זו זנות, רדיפת התענוגות והתאות הגופניות והעסקת המחשבה בהן תמיד.

המצווה המשלימה ששים

האזהרה שהזהרנו מלקוב את השם הגדול - יתעלה על מה שאומרים הכופרים, לעילא לעילא - וזה העניין שמכנים אותו "ברכת השם".

ועונש העובר על לאו זה הוא מפרש בלשון התורה שהוא נסקל.

הוא אמרו יתעלה: "ונקב שם ה' מות יומת רגום ירגמו בו כל העדה" (ויקרא כד, טז).

אבל האזהרה, לא באה בכתוב אזהרה מיוחדת על חטא זה לבדו, אלא באה אזהרה הכוללת עניין זה וזולתו.

והוא אמרו: "אלהים לא תקלל" (שמות כב, כז).

ולשון המכילתא:"לפי שהוא אומר: "ונקב שם ה' מות יומת", עונש שמענו, אזהרה לא שמענו? - תלמוד לומר: "אלהים לא תקלל".

ובספרא:"על השם המיוחד במיתה; ועל שאר הכנויין - באזהרה".

ועוד במכילתא: ""אלהים לא תקלל" לתן לא תעשה על ברכת השם".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז מסנהדרין.

ודע שסוג זה מן האזהרות הכולל שניים שלשה עניינים - אינו מסוג לאו שבכללות, לפי שיבאר הכתוב את העונש בכל עניין ועניין מהם והודיענו בהכרח, שכל עניין ועניין מוזהרים עליו ושהוא מצוות לא תעשה, כמו שביארנו בהקדמות שעשינו למאמר זה.

וכיון שהכלל הוא: לא עונש אלא אם כן הזהיר - חוקרים אנו על האזהרה בהכרח.

ויש שהיא נלמדת באחת המידות, ויש שהיא בכלל עניין אחר, כמו שביארנו בהקדמות.

ולא יהא לאו שבכללות אלא אם לא קדמה לנו ידיעה כלל, שעניין מאותם העניינים מוזהרים עליו, אלא מחמת אותו הלאו, כמו שביארנו בכלל התשיעי.

אבל אם קדמה ידיעה שאותו הדבר מוזהרים עליו - והוא באומרו שהעושה כך וכך יעשה בו כך - אין לחוש אם האזהרה היא בפירוש או מן הדין, בפרט או בכלל.

ודע זאת, ויבואו לך מעניין זה עוד מצוות רבות.