המצווה השביעית
האזהרה שהזהרנו מלמסור מקצת בנינו לנעבד שהיה מפרסם בזמן מתן תורה שהיה שמו מולך.
והוא אמרו יתעלה: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא).
עבודת עבודה זרה זו הייתה, כמו שנתבאר בפרק ז' מסנהדרין, שמבעיר אש ומלבה אותה ולוקח מקצת בניו ומוסרו בידי המתעסק בעבודת אותו הנעבד, ומבעירו על אותה האש מצד לצד.
[רמב"ם פ"ו מהל' ע"ז ו כֵּיצַד הָיוּ עוֹשִׂין--מַדְלִיק אֵשׁ גְּדוֹלָה, וְלוֹקֵחַ מִקְצַת זַרְעוֹ וּמוֹסְרוֹ לַכּוּמָרִין עוֹבְדֵי הָאֵשׁ, וְאוֹתָן הַכּוּמָרִין נוֹתְנִין הַבֵּן לְאָבִיו אַחַר שֶׁנִּמְסַר בְּיָדָן לְהַעְבִירוֹ בָּאֵשׁ בִּרְשׁוּתָן; וַאֲבִי הַבֵּן הוּא שֶׁמַּעְבִיר בְּנוֹ עַל הָאֵשׁ בִּרְשׁוּת הַכּוּמָרִין, וּמַעְבִיר אוֹתוֹ בְּרַגְלוֹ מִצַּד לְצַד אַחֵר בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת: לֹא שְׁהוּא שׂוֹרְפוֹ לַמֹּלֶךְ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׂוֹרְפִין בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לַעֲבוֹדָה זָרָה אַחֶרֶת, אֵלָא בְּהַעְבָּרָה בִּלְבָד הָיְתָה עֲבוֹדַת זֶה שֶׁשְּׁמוֹ מֹלֶךְ.]
וכבר נכפל הלאו על מעשה זה ואמר: "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש" (דברים יח, י).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב סקילה, וכרת אם לא נסקל. ובשוגג - חייב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה השמינית
האזהרה שהזהרנו ממעשה האוב.
והוא שמקטיר קטרת ידועה ועושה מעשים מסוימים, ונדמה לו שהוא שומע דיבור מתחת שחיו שעונה למה שישאל עליו - וזה מין ממיני עבודה זרה.
והוא אמרו: "אל תפנו אל האבת" (ויקרא יט, לא).
ולשון ספרא: "אוב - זה פיתום המדבר משחיו".
העובר על לאו זה במזיד - נסקל. ואם לא נסקל הרי זה בכרת. ואם הוא שוגג - חייב חטאת קבועה.
כלומר: העושה אותם המעשים בידו ומתעסק בהם בעצמו.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה התשיעית
האזהרה שהזהרנו ממעשה הידעוני וגם הוא מין ממיני עבודה זרה.
והוא: שיקח עצם עוף ששמו: "ידוע" וישים אותו בפיו, ויקטר בקטרת, ויאמר דברים ויעשה מעשים עד שיהיה במצב הדומה למצב המתעלף, ותבואהו תרדמה וידבר עתידות.
אמרו: "ידעוני - מניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו".
ובא הלאו על עניין זה בלשון זה: "אל תפנו אל האבת ואל הידענים" (ויקרא יט, לא).
ואל תחשוב שזה לאו שבכללות - בכל אחד מהם סקילה וכרת למזיד.
והוא אמרו יתעלה: "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעני מות יומתו" (ויקרא כ, כז).
ולשון ספרי:"לפי שהוא אומר 'איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני', עונש שמענו אזהרה לא שמענו - תלמוד לומר אל תפנו אל האבת ואל הידעונים" (ויקרא יט, לא).
וגם העובר על לאו זה בשוגג - חייב חטאת קבועה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה הי"ד
האזהרה שהזהרנו מלהשבע בעבודה זרה, אפילו לעובדיה.
וכן לא ישביעם בה, כמו שביארנו לה, באמרם: לא תשביע לגוי ביראתו.
והוא אמרו יתעלה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג).
שלא תשביע לגוי ביראתו.
ושם אמרו עוד: "לא תזכירו" - שלא ידור בשם עבודה זרה.
ובסנהדרין: "לא תזכירו - שלא יאמר אדם לחברו: שמור לי בצד עבודה זרה פלונית".
והעובר אל לאו זה, כלומר: הנשבע דרך רוממות בדבר מכל הנבראים שמאמינים בו התועים שהוא אלהות - חייב מלקות.
אמרו בגמרא סנהדרין: כשהזהירו מלנשוק עבודה זרה ולחבקה ולכבד לפניה וכיוצא בזה ממעשה הכבוד והאהבה: על כולם אינו לוקה חוץ מן הנודר בשמה והמקיים בשמה.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה הט"ז
האזהרה שהזהרנו מלהסית, היינו שיקרא אחד מישראל לעבוד עבודה זרה, וזהו הנקרא: מסית, כמו שביארנו לעיל.
והלאו על זה הוא אמרו יתעלה במסית: "ולא יוספו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך" (דברים יג, יג).
העובר על זה, והוא המפתה אדם מישראל - חייב סקילה. כמו שאמר הכתוב: "כי הרג תהרגנו" (דברים יג, י).
והאדם שהמסית רצה שיתפתה לו - הוא אשר ראוי שיהרגנו, כמו שבאר יתעלה ואמר: "ידך תהיה בו בראשונה להמיתו" (שם).
ולשון ספרי:"מצווה ביד המוסת להרגו".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
המצווה הי"ז
האזהרה שהזהר המוסת מלאהב את המסית, ושלא יאבה לדבריו.
והוא אמרו יתעלה: "לא תאבה לו" (דברים יג, ט).
ולשון ספרי:"מכלל שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט, יח) יכול אתה אוהב לזה? תלמוד לומר: לא תאבה לו".
המצווה הי"ח
האזהרה שהזהר המוסת שלא יקל בנטירה למסית, אלא חייב לנטור לו בהכרח. וכשאינו נוטר לו - עובר על מצוות לא תעשה.
והוא אמרו: "ולא תשמע אליו" (דברים יג, ט).
ובא הפירוש: "מכלל שנאמר: "עזב תעזב עמו" (שמות כג, ה) יכול אתה עוזב לזה?
תלמוד לומר: "ולא תשמע אליו"".
Download Here
המצווה הי"ט
האזהרה שהזהר המוסת מלהציל את המסית, אם יראה ובמצב של אבוד וכליה.
והוא אמרו: "[ו]לא תחס עינך עליו" (דברים יג, ט).
ובא הפירוש: "מכלל שנאמר: "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא יט, טז) יכול אי אתה עומד על דמו של זה?
תלמוד לומר: "ולא תחוס עינך".
המצווה העשרים
האזהרה שהזהר המוסת מללמד זכות על המסית. ואפילו יודע לו זכות - אסור לו להזכירו ולא ילמד עליו זכות.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תחמל" (דברים יג, ט).
ובא הפירוש: ""ולא תחמול" - לא תלמד עליו זכות".
המצווה הכ"א
האזהרה שהזהר המוסת מלשתק מללמד על המסית חובה הידועה לו ממה שמביא לידי קיום העונש עליו.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תכסה עליו" (דברים יג, ט).
ובא הפירוש: לא תכסה, אם אתה יודע לו חובה - אי אתה רשאי לשתוק.
המצווה הכ"ו
האזהרה שהזהר אדם מלהתנבא בשמה, והוא: שיאמר שה' ציווהו לעבדה או שהיא עצמה ציוותה על עבודתה והבטיחה גמול ועונש, כמו שמדמים נביאי הבעל ונביאי האשרה.
ולא בא בכתוב לאו ברור מיוחד בעניין זה. כלומר: אזהרת מתנבא בשמה; אבל נתבאר בכתוב העונש, שכן נידון המתנבא בשמה במיתה.
והוא אמרו: "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (דברים יח, כ).
מיתה זו בחנק, לפי שהכלל אצלנו שמיתה האמורה בתורה סתם - חנק.
וכבר ידוע לך היסוד שבארתי לך בכלל י"ד מן הכללים שקדמו למאמר זה, והוא אמרם: לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר.
והנה אזהרתו ממה שנאמר: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (שמות כג, יג).
כי אינו מן הנמנע שלאו אחד מזהיר על ענינים רבים.
ואין דינו דין לאו שבכללות, כיון שנתבאר העונש בכל עניין ועניין.
ומזה יבואו דוגמאות במקומן.
וכבר נתבאר דין מצווה זו בפרק י"א מסנהדרין.
המצווה הכ"ז
האזהרה שהזהרנו על נבואת שקר.
והוא שיתנבא בשם ה', אלא שיאמר מה שלא אמרו ה', או מה שאמרו יתעלה לזולתו ומיחס זאת לעצמו ויאמר שה' אמר לו דברים אלו, והוא לא אמרם לו.
ולשון הלאו בעניין זה הוא אמרו: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתי לדבר" (דברים יח, כ).
וגם העובר על לאו זה חייב חנק.
וכשמנו את הנחנקיים אמרו: "ונביא השקר".
ושם אמרו: שלשה מיתתם בידי אדם:
""אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - זה המתנבא מה שלא שמע;
"את אשר לא צויתיו לדבר" הא לחברו ציוויתי - זה המתנבא מה שלא נאמר לו.
"ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" - זה המתנבא בשם עבודה זרה".
ובכולן נאמר: "ומת הנביא ההוא".
וכל מיתה האמורה בתורה סתם, הרי היא חנק.
וכבר נתבארו דיני נביא שקר זה בפרק י"א מסנהדרין.
המצווה הכ"ח
האזהרה שהזהרנו מלשמוע נבואת מתנבא בשם עבודה זרה.
כלומר: שלא נתווכח עמו ולא נשאלהו ונאמר לו: "מה המופת שלך ומה ראיתך על דבר זה", כדרך שנעשה עם המתנבא בשם ה' - אלא כשנשמעהו מתנבא בשמה, נתרה בו על כך, כמו שאנו חייבים בכל חוטא.
ואם יתמיד בטענתו - נענישהו כראוי לפי דיני התורה, ולא נחוש למופתיו ולא לראיותיו.
ועל זה הזהירנו באמרו יתעלה: "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג, ד).
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י"א מסנהדרין.
המצווה הכ"ט
האזהרה שהזהרנו שלא לחוש לנביא השקר או להמנע מלהרגו כיון שהוא מתנבא בשם ה', אלא לא נירא מעונש כלל כיון שנתברר לנו שקרו.
והוא אמרו יתעלה: "לא תגור ממנו" (דברים יח, כב). ולשון ספרי:"לא תגור ממנו - אל תמנע עצמך מללמד עליו חובה".
וכבר ביארנו דיני מצווה זו בהקדמת חיבורנו לפירוש המשנה.