ב"ה, יו"ד ניסן, תשט"ז
ברוקלין.
הרה"ג והרה"ח אי"א נו"נ ענף עץ אבות
מוה' שלום יחזקאל שרגא שי'[1]
שלום וברכה!
במענה על מכתבו, והוא בהמשך להשקו"ט בענין חוט של מתכת ותפירה בו בהנוגע להלכות שבת[2], ומביא כת"ר כמה מרז"ל במכתבו שמשתמשים בלשון תפירה או חייטא, היינו תפירה בארמית, אף שהוא חוט של מתכת וכיו"ב.
ולפלא על הנ"ל, דכי תפירה כתיבא בקרא באיסורי שבת? חיובי שבת ילפינן ממלאכת המשכן, ואינו נוגע אם נקראים תפירה א"ל, אלא אם היתה המלאכה במשכן או עכ"פ דרכה בכך, ואף שבמשנה נקט הלשון תופר, הוא משום דיש בכלל מאתים מנה, אבל אין בכלל מנה מאתים, וכמו שבשאר לשונות המשנה ה"ז דוקא באופן שהי' במשכן ודרכו בכך, ופשוט.
דא"ג אף שאין נוגע להנ"ל, במה שהעיר ממ"ש ויתפרו עלה תאנה, אף שלא הי' להם חוטי משי או צמר או כיו"ב, ולכן לומד שהכוונה היא על אופן תפירה שהוא שלא כדרכו בימינו, ואין החומר נוגע, הנה אם משום הא, יכול לומר גם כן שבטח לא הי' מחט ובמילא תפרו באצבעים, היינו שעשו נקב בצפורן כו' וכו' ועל יסוד זה לחייב תפירה הפטורה לכל הדיעות. ובהנוגע לפועל הנה צ"ע מנין לכ' שלא הי' להם חוטי משי או צמר וכו' ורק הא פשוט שלא הי' להם חוט של מתכת דעלי' אנו דנין, כי הרי בן בנו של אדם הי' לטש כל חרש נחשת וברזל.
כן במ"ש שאין הבדל בין כלאים לשבת באיזה חומר תוכף השתי תכיפות, לדעתי פשוט ההיפך, כי בכלאים אינו נוגע באיזה אופן נעשה החבור כי אם המציאות שנעשה היינו החיבור, ובשבת הוא להיפך - שכל האיסור תלוי ורק בזה אם כשהאופן בו נעשית המלאכה הוא כדרכו וכו'.
ובמה שהעיר על לשוני לעשות מבנות ישראל הכשרות וכו' דמנ"ל דכן מנהג בנות ישראל. הנה תמכתי יתדותי עה"כ בקרבן נתנאל ובספרים שלאחריו, שכן נהגו בקהלות ישראל וכו' כי הדין שוה במחט בטחון כמו שהוא בדורנו זה או בהאופנים המובאים בקרבן נתנאל ובספרים דלאחריו.
ולקראת חג הפסח הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה, הנה יה"ר שכאו"א מאתנו בתוך כללות ישראל יחוג אותו בכשרות ובשמחה.
בכבוד ובברכת החג.
במש"כ כת"ר משבת (עד, ב) ועוד, הנה, לטעמיך, אם מדמה מחט של בטחון לזה הרי צ"ל בפשיטות חייב חטאת וכו', ועכצ"ל גם לכ' שאינו דומה, והטעם כי אין תפירה במחט, ובמשכן חוטים היו.
משבת (מח, ב) מוכח דאין ללמוד שבת מכלאים, כי תפירה שאינה לקיים אינה תפירה וחיבור בשבת (ועיי"ש בהגמ"ר). והטעם כנ"ל.
במה שהקשה בתוד"ה דידע (שבת סט, א) דאיך אפשר דידע בעשה דשבת ולא ידע בלאו כיון דקיום העשה הוא ע"י שמירת הלאו - לא הבנתי הקושיא דהפי' שם הוא שלא ידע שיש בתורה איסור לאו בזה. לגוף ההנחה דקיום העשה דתשבות הוא רק ע"י שמירת הלאו - ראה רמב"ם הל' שבת רפכ"א.