מו הלכות ברכות השחר ושאר ברכות ובו י"א סעיפים:
א [1]ברכות השחר, תקנום חכמים על סדר העולם והנהגתו, מה שהבריות נהנין בכל יום, שיברכו להקדוש ברוך הוא על זה[2], בפעם ראשונה שנהנין הנאה זו בכל יום ויום[3][4].
להשלים מנין המאה ברכות[5], שחייב כל אדם לברך בכל יום ויום, מערב ועד בקר[6].כמו שתיקן דוד המלך עליו השלום, על ידי מעשה שהיו מתים בכל יום מאה נפשות מישראל, ולא היו יודעים על מה היו מתים, עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן מאה ברכות בכל יום[7].[8]
ורמז לדבר: "נאום הגבר[9] הוקם על"[10] - על בגימטריא ק'. וסמך לדבר מן התורה:[11] "ועתה ישראל, מה ה' אלהיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה'" - אל תקרי: "מה" אלא: "מאה". והן מאה ברכות, שהן ליראה את ה' ולאהבה אותו[12], ולזכרו תמיד על ידי הברכות שמברך תמיד, ערב ובוקר וצהרים, בג' תפלות, וברכות השחר, ושאר ברכות הקבועות בכל יום ובכל עת. והן ק' ברכות, אף ביום התענית[13].
נ"ז - בג' תפלות[14]. וב' לפני קריאת שמע של ערבית[15], וג' לאחריה, עם "יראו עינינו"[16].
הרי ס"ב[17].
ובסעודת הלילה[18] - מברך ח' ברכות: על נטילת ידים והמוציא, וד' של ברכת המזון, ועל כוס שבברכת המזון, מברך לפניו ולאחריו[19].[20]הרי ע'[21].
ואחר כך ברכת "המפיל" כשהולך לישן, ועל נטילת ידים בשחר, ואשר יצר ואלהי נשמה.
הרי ע"ד.
וט"ו ברכות מ"הנותן לשכוי" עד "הגומל חסדים טובים"[22]. הרי פ"ט[23].
וג' ברכות התורה[24], וב' של תפילין[25], וא' של ציצית[26], וברוך שאמר וישתבח, ושתים לפני קריאת שמע[27] ואחת לאחריה. הרי ק'[28].
ובשבת, חסרו מג' תפלות ל"ו ברכות[29]. וב' ברכות של תפילין. וברכת "יראו עינינו"[30]. ונתוספו, ז' של מוסף. וט"ז של ב' סעודות[31]. וב' של קידוש הלילה, כשמקדש על הכוס[32]. וא' של קידוש היום[33]. הרי כ"ו[34].
חסרו י"ג[35]צריך למלאותן בפירות[36] ומיני בשמים[37].
ואם אין לו[38] - יכוין וישמע ברכות הקוראין[39] בתורה והמפטיר[40], ויענה אחריהן אמן. כמ"ש בסי' רפ"ד, [ז] .
אבל אם לא ישמע הברכה, אע"פ שיודע איזה ברכה מברך ועונה אחריה אמן - אינה עולה לו למנין ק' ברכות[41].
אבל מי שיש לו פירות - אינו יוצא בשמיעת הברכות.
וביום הכפורים[42] - יכול להריח, ולמלאות מנין ק' ברכות. אך אי אפשר לברך על כל פעם[43], אם לא בהיסח הדעת, כמו שיתבאר בסי' רי"ז[44]. והשאר[45]- יכוין בשמיעת הברכות בחזרת הש"ץ[46].
וכן יעשה[47], מי שמתענה מבעוד יום[48], שחסרו לו ח' של סעודת הלילה[49]:
ב ברכות השחר נתקנו לברך כל אחת בשעה שנתחייב בה. דהיינו:
כשיעור משנתו[50] - יאמר: "אלהי נשמה".
וכששומע קול התרנגול - יברך: "הנותן לשכוי[51] בינה"[52].
וכשלובש חלוקו והוא מושכב[53] יברך: "מלביש ערומים".
וכשיניח ידו על עיניו[54] דרך חלוק - (אבל שלא דרך החלוק, אסור להושיט יד לעין קודם נטילת ידים. כמו שנתבאר בסי' ד'[55]) יברך: "פוקח עורים".
וכשיושב - יברך: "מתיר אסורים" - מפני שמניע עצמותיו שהיו כל הלילה כמו כפותים.
וכשזוקף[56] - יברך: "זוקף כפופים" - שהיתה קומתו כפופה כל הלילה, ועכשיו עמדה על מעמדה[57].
וכשיניח רגליו בארץ - יברך: "רוקע הארץ על המים".
וכשנועל מנעליו - יברך: "שעשה לי כל צָרְכִי".
ואין לשנות הנוסח ולומר: צְרָכָי הכ"ף בקמץ, שהוא לשון רבים[58] - מפני שברכה זו אינו אלא על נעילת מנעלים, שהוא צורך האדם[59].
(ועל שאר צרכיו - מברך עליהם בפני עצמו כשנהנה מהם)
וכשהולך - יברך: "המכין מצעדי גבר".
ויש נוהגין לומר: "אשר הכין"[60].
וכשחוגר חגורו או לובש האבנט המפסיק בינו לערוה[61] - יברך: "אוזר ישראל בגבורה".
וכשמשים כובע או מצנפת[62] בראשו - יברך: "עוטר ישראל בתפארה".
ולמה הוזכרו שֵׁם ישראל בב' ברכות אלו ולא באחרות? - לפי שהחגורה והכובע בישראל אינם כמו באומות - שבאומות אינן אלא להנאת הגוף בלבד, אבל בישראל הם גם כן משום צניעות וקדושה[63]. החגורה: להפסיק בין לבו לערוה[64]. והכובע: שלא יהא בגלוי הראש[65].
ואף שאין איסור בזה מן הדין[66] - מכל מקום, מדת צניעות וקדושה הוא, שעל ידי כך ממשיך מורא שמים על ראשו.
וכשנוטל ידיו - יברך: "על נטילת ידים"[67].
וכשנוטל פניו[68] יברך: "המעביר שינה מעיני וכו'. ויהי רצון כו' - עד: ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל".
ואין לענות[69] אמן אחר: המעביר שינה מעיני, קודם ויהי רצון - מפני שהכל ברכה אחת ארוכה, פותחת בברוך וחותמת בברוך.
ואע"פ שצריך לומר החתימה מעין הפתיחה[70] - י"ל: ש"גומל חסדים טובים" - הוא החסד שעושה הקב"ה, שמעביר חבלי שינה מעיניו:
ג עכשיו[71], מפני שאין הידים נקיות[72], וגם מפני עמי הארצות שאינם יודעים אותן - נהגו לסדרן בבית הכנסת, והם[73] עונין אחריהן אמן, ויוצאים ידי חובתן - שברכות אלו אינן דומין לברכות המצות, שצריך לברך עובר[74] לעשייתן - לפי[75] שמברך: "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות", אבל ברכות הללו שהן שבח והודאה - יכול לברך אותן גם אחר כך[76].
ואפילו שמע קול תרנגול בחצות - יכול לברך עליו בשחר[77]. כיון שלאחר מכן מברך - לא נתנו בהם חכמים שיעור תכיפה:
ד ועוד ג' ברכות שחייב אדם לברך בכל יום: "שלא עשני גוי", ו"שלא עשני עבד", ו"שלא עשני אשה".
ואפילו השבוי[78] יאמר: "שלא עשני עבד" - שאין הברכה על החירות מהעבדות, אלא על שאין העבד חייב אלא במצות שהאשה חייבת בהם.
וגר[79] - יש אומרים שיאמר: "שעשני גר" - כי כשנעשה גר הוא כקטן שנולד ונעשה בריה ועשיה חדשה[80]. אבל לא יאמר: "שלא עשני גוי" - שהרי היה גוי בתחלת עשייתו. ואף על פי כן יאמר: "שלא עשני עבד", ואע"פ שהיה נכרי וגרוע מעבד[81] - מכל מקום היה יכול להתגייר ולהתחייב בכל המצות, אבל אם היה עבד לא היה יכול להשתחרר אלא א"כ שחררו רבו.
וי"א: שאין לו לברך: "שעשני גר" - כי נתגייר ע"י בחירתו שבחר בדת ישראל[82].
ולפי דברי המקובלים, שברכות אלו הן על יציאת נשמתו בלילה, שלא נדבק בה נשמת גוי או עבד או אשה - גם הגר יכול לברך כן.
והנשים נוהגות לברך: "שעשני כרצונו", והוא כמו שמצדיק עליו את הדין על הרעה:
ה כשמסדרין אותן בבית הכנסת - יש לסדרן כסדר שמתחייבין בהן, כל מקום ומקום לפי מנהגו. כגון, במקומות שאין הולכין יחף כלל ונועלים מנעלים תחלה, ואח"כ הולכין - מברך תחלה: "העושה לי כל צרכי" ואח"כ: "המכין מצעדי גבר". ובמקומות שהולכין קצת יחף בתוך הבית ואח"כ נועלין כשיוצאין לשוק - מברכין: "המכין מצעדי גבר" תחלה.
(וכן לענין: "פוקח עורים" ו"מלביש ערומים"[83]).
ואם טעה בסדר הברכות - אין בכך כלום. חוץ מברכת: "מתיר אסורים" ו"זוקף כפופים" - שאם בירך: "זוקף כפופים" לא יחזור ויברך: "מתיר אסורים" - מפני, שבכלל זקיפת הקומה הוא התרת האיברים ותנועתם, ולמה יחזור לברך על זה שנית?
אבל אם בירך תחלה: "שלא עשני עבד" - יחזור לברך "שלא עשני גוי", אף שהגוי גרוע מהעבד[84] - לפי שיש מעלה בגוי שאינה בעבד: שהעבד אין לו יחוס - שאין זרעו מיוחס אחריו אלא אחרי האם, כמו בבהמה[85]. שנאמר: "שבו לכם פה עם החמור[86]" - עם הדומה לחמור, משא"כ בנכרי[87]. וגם, הנכרי יכול להתגייר מעצמו ולהיות כישראל גמור, מה שאין כן בעבד[88].
וכן אם בירך תחלה "שלא עשני אשה" - יחזור לברך: "שלא עשני גוי, ועבד" - שהאשה אינה יכולה להתחייב בכל המצות כמו נכרי שיתגייר ועבד שישחררו רבו - וצריך ליתן הודאה למקום ברוך הוא, שלא שם חלקו כמעולה שבהם[89], אלא זכה לעבוד ה' ולהיות קרוב אליו יותר מכולם:
ו במדינות אלו, נוהגין לברך: "הנותן ליעף כח"[90].
ותקנוהו הגאונים אחר חתימת התלמוד, מפני תשות כח שירדה לעולם, ובכל יום מתחדש כחו של אדם. וכמו שאמרו: (מדרש תהילים פ' כ"ה) "'חדשים לבקרים רבה אמונתך', (איכה ג, כג) - בשר ודם מפקיד פקדון אצל חבירו והוא מחזירו בלוי ומקולקל, וכל אדם מפקיד נשמתו אצל הקב"ה לעת ערב עיפה, והוא מחזירה לו חדשה ורגועה". וראו הגאונים, לתקן ברכה על החסד הגדול הזה.
ויש מפקפקים לאמרה, מפני שאין כח ביד שום אדם לתקן ברכה אחר חתימת התלמוד. ואין בזה כדאי לדחות המנהג ותקנת הגאונים.
(אבל ברכה שלא תיקנוה הגאונים או שלא נתפשטה תקנתם ולא נהגו בה רוב הציבור - אין לאמרה כלל, לדברי הכל. ולכן צריך למחות ביד המדפיסים, שלא להדפיס: "ברוך אתה ה'" בסוף כמה תחינות ובקשות - כי הן ברכות לבטלה לדברי הכל)
וכן מה שיש נוהגין לברך בשחר ברכות אחרות נוספות, כגון: "ברוך סומך נופלים", "ברוך מגביה שפלים" - טעות הוא בידם ואין לאמרם כלל:
ז כל ברכות השחר, אם לא נתחייב באחד מהן, כגון: שלא שמע קול תרנגול, או שלא הלך, או שלא לבש, או שלא חגר, (או שהיה ניעור כל הלילה, ולא הוצרך להעביר חבלי שינה מעיניו):
יש אומרים: שאותה ברכה שלא נתחייב בה לא יאמרנה.
ויש אומרים: שכל הברכות שהן על סידורו של עולם והנהגתו, כגון: "הנותן לשכוי בינה", ו"רוקע הארץ" - מברך אותן אע"פ שלא נתחייב בהן. אבל הברכות שהן להנאתו, כגון: "מלביש ערומים", ו"המכין מצעדי גבר", ו"אוזר ישראל בגבורה", ו"עוטר ישראל", אם לא נתחייב בהן, כגון ששוכב על מטתו ערום - לא יאמרן כלל.
ויש אומרים: שאפילו לא נתחייב בהן כלל - יברך כולן כסדרן, מפני שאין הברכות על הנאת עצמו בלבד אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם, ואם הוא אינו נהנה אחרים נהנין.
וכן המנהג פשוט. ואין לשנות[91].
ויש מי שאומר שאעפ"כ סומא לא יברך: "פוקח עורים" - כיון שהוא דבר החסר בגופו. אבל חרש יברך: "הנותן לשכוי בינה" - כיון ששמיעת האוזן אינה מוזכרת בברכה.
ולכתחלה טוב להביא עצמו לידי חיוב כל הברכות, אם אפשר לו.
(ואם אי אפשר בכולן - עכ"פ יש לו לילך וללבוש ולחגור ולעטר קודם שיסדר ברכותיהן, כדי לחוש לסברא שניה):
ח יש מקומות שנוהגין לסדר ברכות התורה קודם פרשת תמיד[92]. ואע"פ שאומרים פסוקים הרבה קודם ברכות התורה - אין חוששין לזה, הואיל ואומרים אותן דרך תחנונים ולא דרך לימוד וקריאה בתורה.
אבל יותר נכון מנהג הנוהגין לברך[93] מיד אחר: "אשר יצר", ו"אלהי נשמה". (או אחר: "גומל חסדים טובים", ו"יהי רצון כו'") קודם שאומרים שום פסוק מן המקרא.
ובימי הסליחות[94] - יברך ברכת התורה קודם הסליחות, וידלגנה[95] אח"כ[96].
וכן יש לנהוג בכל מקום[97].
ואם יש אחד שלא אמרה[98] עדיין - ירד לפני התיבה ויאמרנה אח"כ, במקומות שנוהגין לאמרה לפני התיבה כדי להוציא את מי שאינו יודע.[99]
וכן יעשה בראש השנה ויום כפור[100]:
ט טוב לומר בשחרית[101] אחר: "שמע ישראל וגו'", "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[102]כי לפעמים אומרים הצבור פיוטים ב"יוצר"[103], ושוהין עד קריאת שמע לקרותה שלא בזמנה[104], ויוצא בזה[105] לדברי האומרים שפסוק ראשון בלבד הוא מן התורה[106].
ומכל מקום, אף על פי שאומר כן בכל יום - לא יתכוון לצאת ידי חובתו בזה, אלא[107] כשירא שהצבור יעברו זמן קריאת שמע. אבל כשלא יעברו - מוטב לצאת ידי קריאת שמע עם הצבור, ולקרותה כדינה בברכותיה, ולסמוך גאולה לתפלה.
וכשירא שהציבור יעברו זמן קריאת שמע - יש לו לקרות כל הפרשה ראשונה, כדי לצאת ידי חובתו להאומרים שכל הפרשה הראשונה הוא מן התורה.
(ולהאומרים שגם פרשת: "והיה אם שמוע וגו'" הוא מן התורה - יש לקרותה גם כן, ויכוון שאם יעברו הציבור זמן קריאת שמע יהיה יוצא בזה, ואם לאו יהיה כקורא בתורה).
אבל זכירת יציאת מצרים, אף על פי שמצותה ג"כ בזמן קריאת שמע[108][109] - מכל מקום יוכל לסמוך על זכירת יציאת מצרים שבפסוקי דזמרה, כגון: "אנכי ה' אלהיך המעלך מארץ מצרים"[102]
י במדינות אלו שנוהגין לומר: "אתה הוא עד שלא נברא העולם כו'"[110] - אין לשנות הנוסחא ולומר: "אתה הוא עד שלא בראת"[111].
(אבל מה שנהגו לחתום: "ברוך אתה י"י מקדש כו'[112]" - מן הראוי היה שלא לחתום בשם, כיון שלא הוזכרה ברכה זו בתלמוד שלנו. (וגם בתלמוד ירושלמי, יש שאין גורסין בו הזכרת השם בחתימתה. וגם הגאונים לא מצינו שתקנו בה הזכרת השם, כמו שתקנו ב"הנותן ליעף כח"[113]) אלא כיון שנהגו נהגו. לפיכך הרוצה ליזהר שלא להכניס עצמו לספק ברכה לבטלה - יפה הוא עושה[114]):
יא על פי הסוד, יש לומר פסוק: "ואני ברוב חסדך[115]"[116], קודם בואו לבית הכנסת. ובכניסתו יאמר: "בבית אלהים נהלך ברגש"[117]. ויקבל עליו מצות עשה של: "ואהבת לרעך כמוך"[118] קודם תפלה.
ויש מי שקבלה בידו לומר פרשה: "שמע ישראל"[119], כשיוצא מביתו לבית הכנסת: