תלא זמן בדיקת החמץ ובו י"א סעיפים:
א אף על פי שאין אדם עובר על חמצו, ב"בל יראה ובל ימצא" אלא מליל ט"ו בניסן ואילך.
כמ"ש "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וגו' (שמות יב, יט), ולא יראה לך שאור בכל גבולך שבעת ימים וגו'" (דברים טז, ד).
אבל קודם שבעת ימים, אינו עובר בלא תעשה כששהה החמץ בביתו.
מכל מקום עובר על מצות עשה מחצות יום י"ד ואילך, בכל רגע ורגע שאינו מבער החמץ מן העולם.
שנאמר "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וגו'"(שמות יב, טו).
ומפי השמועה למדו, שיום ראשון זה הוא י"ד בניסן, ונקרא "ראשון" לשבעת ימי הפסח, כלומר קודם להם.
וכוונת הכתוב לומר, "שבעת ימים מצות תאכלו", וביום שקודם שבעת ימים, "תשביתו שאור וגו'".
ראיה לדבר זה, ממה שאמרה תורה, "לא תשחט על חמץ דם זבחי" (שמות לד, כה), כלומר, לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים.
וזמן שחיטת הפסח הוא בי"ד מחצות היום ולמעלה, מכאן אתה למד, שזמן השבתת החמץ הוא בזמן שחיטת הפסח, דהיינו מחצות יום י"ד ולמעלה:
ב ומה היא השבתה זו שאמרה תורה?
הוא שישבית ויבער החמץ מן העולם לגמרי, עד ששום אדם לא יוכל עוד להנות ממנו, ועל דרך שיתבאר בסי' תמ"ה (סעיף ג).
אבל אם רוצה לבטלו ולהפקירו אין זה מועיל כלום.
במה דברים אמורים לאחר שהגיע זמן איסור אכילתו והנאתו מן התורה, דהיינו מחצות היום י"ד ולמעלה.
שהאוכל או הנהנה אז מן החמץ, עובר בלא תעשה.
שנאמר "לא תאכל עליו חמץ" (דברים טז, ג), כלומר על קרבן הפסח.
ולא בא הכתוב להזהיר שלא לאכול חמץ בשעת אכילת הפסח, דהיינו בליל ט"ו.
שהרי כבר נאמר, "ולא יאכל חמץ"(שמות יג, ג).
אלא בא להזהיר שלא לאכול חמץ בשעת שחיטת הפסח.
דהיינו, מחצות יום י"ד ולמעלה.
וקבלו חכמים שאיסור חמץ בי"ד דומה לאיסורו כל ז' ימי הפסח.
שכשם שכל ז' ימי הפסח הוא אסור אפילו בהנאה מן התורה.
שנאמר "ולא יֵאָכֵל", כלומר לא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה, אפילו של היתר, דהיינו היתר הנאה.
שסתם הנאה באה לידי אכילה, שלוקח בדמים מאכל.
כך מחצות יום י"ד ולמעלה, הוא אסור אפילו בהנאה.
וכיון שאסור לו להנות ממנו, הרי אין לו שום זכות בו, ואינו שלו כלל.
ולפיכך אינו יכול לבטלו ולהפקירו.
אבל קודם שהגיע זמן איסור הנאתו, יכול הוא לבטלו ולהפקירו.
ומותר לו מן התורה להשהותו עמו בבית כל ימי הפסח.
שאינו עובר מן התורה ב"בל יראה ובל ימצא", אלא על חמץ שלו שלא הפקירו.
שנאמר "ולא יראה לך"(שמות יג, ז) (דברים טז, ד), שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל הפקר:
ג אבל חכמים גזרו, שאין ביטול והפקר מועיל כלום לחמץ, אף קודם שהגיע זמן איסור הנאתו.
אלא הוא צריך לחפש אחריו, במחבואות ובחורים (אם דרך להשתמש שם כל השנה, כמו שיתבאר בסי' תל"ג, (סעיף יג ואילך) ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו, ולעשות לו כמשפט שיתבאר בסי' תמ"ה (סעיף א ואילך):
ד ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך:
הא', לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם, שיפקירנו בלב שלם, ויוציאנו מלבו לגמרי.
ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין, ואפשר מי שיקל בדבר, ולא יפקירנו בלב שלם, ולא יוציאנו מלבו לגמרי.
לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, עד שיוציא את החמץ מכל גבולו. (עיין סי' תמ"ה (סעיף א ואילך))
הב', לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה, שישכח את איסורו, ויאכל ממנו, אם יהיה מונח בגבולו בפסח.
לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו:
[לכאורה כוונתו לזמן איסור אכילתו מן התורה שנזכר לעיל, שהוא מתחילת שעה שביעית.
שהרי מיד לאח"ז כותב בסעיף ה "מן הדין היה ראוי לקובעה ביום י"ד בתחלת שעה ששית, כדי שישלים כל אחד בדיקתו בסוף שעה ששית" (וזמן איסור אכילתו מדרבנן הרי הוא בסוף שעה רביעית). ולכאורה זה קאי על טעם הב' שהחשש הוא"שישכח..ויאכל ממנו", (והחשש הוא רק בזמן איסור אכילתו מן התורה, אבל בזמן איסור דרבנן לא היינו חוששים לזה.) וצריך לבדוק לפני שמגיע תחילת שעה שביעית. ולטעם הא' צריך להוציאו מגבולו מתחילת שעה שביעית]
ה וזמן בדיקה זו:
מן הדין היה ראוי לקובעה ביום י"ד בתחלת שעה ששית, כדי שישלים כל אחד בדיקתו בסוף שעה ששית, ויבער החמץ בתחילת שעה ז', כמשפט האמור בתורה, וכמו שיתבאר בסי' תמ"ה (סעיף א ואילך).
אלא לפי שביום רוב בני אדם אינם מצוים בבתיהם, אלא טרודין בעסקיהם בשווקים וברחובות, וכשתגיע שעה ששית קרוב הדבר שישכחו חובת הבדיקה.
לפיכך תקנו חכמים זמן הבדיקה בליל י"ד, שבלילה כל אדם מצוי בתוך ביתו.
אלא שאף בעודו בתוך ביתו, יש לחוש, שמא יתעסק באכילה ושתיה ושינה, או במלאכה, או בתורה אם הוא תלמיד חכם, ועל ידי כן ישכח חובת הבדיקה.
לפיכך היה ראוי לתקן ולקבוע זמן הבדיקה תיכף ומיד בכניסת האדם לתוך ביתו, סמוך לערב, שברגע זו הוא פנוי מכל עסקים.
אלא לפי שצריך לחפש אחריו בחורים ובסדקים, וחיפוש זה אי אפשר אלא לאור הנר.
שנאמר "בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות וגו'".
מכאן סמכו חכמים, שאור הנר יפה לבדיקת חמץ.
ואין הנר מאיר ומבהיק יפה ביום, כי אם בלילה.
לפיכך איחרו זמן הבדיקה עד זמן הבהקת הנר, דהיינו צאת הכוכבים [כשיש עדיין אור היום קצת].
ובאותו זמן שבין כניסת האדם לביתו ובין זמן הבדיקה, דהיינו צאת הכוכבים (א).
ושיעור אותו זמן שביניהם כמו חצי שעה.
אסרו לו לאכול וללמוד אפילו פרק אחד, אע"פ שיוכל לגמור הפרק קודם צאת הכוכבים.
מכל מקום יש לחוש שמא ע"י עיונו בלמודו ישכח חובת הבדיקה וילמוד יותר, או שמא יבוא לו עיון חדש בלמודו וישהה בעיונו עד זמן מה לאחר צאת הכוכבים. (כשיש עדיין אור היום קצת).
וכן אסרו בחצי שעה זו לעשות כל הדברים האסורים לעשותם קודם תפלת מנחה או תפלת ערבית, כמו שנתבאר סי' רל"ב ורל"ה.
ומי ששכח ולא בדק בליל ארבעה עשר ונזכר ביום ארבעה עשר, הרי הוא אסור בכל הדברים הללו עד שיבדוק:
ו ואפילו אם היה עוסק באחד מכל הדברים הללו קודם שהגיע זמן הבדיקה, [בצאת הכוכבים מיד] חייב להפסיק כשיגיע זמנה [בצאת הכוכבים מיד] .
אפילו היה עוסק בהיתר, דהיינו שהתחיל לעסוק קודם חצי שעה לפני צאת הכוכבים, ואפילו הוא עוסק בתלמוד תורה.
שאם לא יפסיק לבדוק מיד בתחלת כניסת הלילה, אע"פ שיבדוק אח"כ, הרי זה מבטל תקנת חכמים שתקנו לבדוק בצאת הכוכבים מיד, כשיש עדיין אור היום קצת.
ואף על פי שעדיין לא קרא ק"ש של ערבית, וק"ש היא מצות עשה של תורה?
וגם היא תדירה בכל יום ויום, ב' פעמים, וכל התדיר מחבירו קודם את חבירו?
אעפ"כ צריך להקדים את הבדיקה לפני ק"ש ותפלה, לפי שהיא מצוה עוברת.
שאם לא יבדוק מיד בצאת הכוכבים הרי הוא נקרא עובר על תקנת חכמים.
אבל בק"ש אף על פי שמצוה מן המובחר לקרותה בתחלת הלילה, מכל מקום אינו נקרא עובר על תקנת חכמים, אלא אם כן קורא אותה אחר חצי הלילה, כמו שנתבאר בסימן רל"ה:
ז במה דברים אמורים, במי שרגיל להתפלל ק"ש ותפלה של ערבית כל השנה בתוך ביתו.
אבל מי שרגיל להתפלל כל השנה עם הצבור מבעוד יום, ועכשיו לא התפלל עמהם - יקרא קריאת שמע ויתפלל מיד בצאת הכוכבים, ואח"כ יבדוק.
דכיון שאינו רגיל כל השנה להתפלל ערבית בביתו יש לחוש שמא ע"י טרדתו והשתדלותו בבדיקת החמץ ישכח על ק"ש ותפלה:
ח וכל זה בתפלת יחיד, אבל אם יש עשרה שמתפללים ערבית בזמנו, דהיינו צאת הכוכבים, יתפללו מיד בצאת הכוכבים ואח"כ ילכו לבתיהם לבדוק החמץ.
שאם ילכו לבדוק קודם תפלת ערבית, יהיה טורח לקבצם אח"כ להתפלל בעשרה, ותתבטל מצות תפלת הצבור לגמרי, מחמת הקדמת הבדיקה.
אבל אם יתפללו בעשרה קודם הבדיקה, לא תתבטל מצות הבדיקה לגמרי:
ט וכן במקומות שיש חבורות שיש להם שיעור קבוע ללמוד הלכות פסוקות בבהכ"נ אחר התפלה, אל יבטלו למודם בלילה זו מחמת בדיקת חמץ.
שהרי אפשר לבדוק אחר כך ולא תתבטל מצות הבדיקה לגמרי.
[לכאורה נראה, שאפילו אם מתפללים מעריב לפני צאת הכוכבים, אין לו לבטל לגמרי שיעור קבוע משום בדיקת חמץ בזמנה, כיון שאין המצוה של בדיקה מתבטלת לגמרי]
ואין לחוש שמא ימשכו בלמודם עד שישכחו חובת הבדיקה.
שהרי מוכרחים הם לבוא אל בתיהם ללון.
שבוודאי לא ילינו בבית הכנסת.
וכשיבא כל אחד מהם לביתו, יזכור חובת הבדיקה:
י במה דברים אמורים, כשעוסקין בדבר הלכה בלא פלפול.
אבל אסור לעסוק בפלפול, אפילו בבהכ"נ.
שיש לחוש שמא ימשוך כל כך בפלפול עד שיהיה לבו טרוד באותו פלפול, וישכח חובת הבדיקה אף בבואו לביתו:
יא אם הוא יושב ולומד קודם צאת הכוכבים <(ב)> ואומר לחבירו שאינו לומד, שכשיגיע זמן הבדיקה יזכיר אותו ויפסיקו מלמודו, הרי זה מותר, אף אם הוא תוך חצי שעה לפני צאת הכוכבים:
___________________________________
קונטרס אחרון
סימן תלא
(א ) ושיעור אותו זמן כו' [שבין כניסת האדם לביתו ובין זמן הבדיקה, דהיינו צאת הוככבים, אסרו לו לאכול וללמוד] אפילו פרק אחד כו'
[אדה"ז מביא הפוסקים דס"ל דהאיסור ללמוד מתחיל אפילו לפני שמגיע זמן הבדיקה]
כן כתב הט"ז.
וכן דעת הרמב"ם, וסמ"ג, ומגיד משנה, וכסף משנה* והלחם משנה ומ"א ופר"ח.
- דאפילו קודם זמן הבדיקה, אסור ללמוד.
ועיין באלי'זוטא.
[*והחקיעקב כתב, שדעת הרמב"ם וסמ"ג אפשר לפרש גם כן, דאינו אסור קודם הזמן.
ואישתמיטתיה דברי המגיד משנה וכסף משנה.[
[עכשיו מוכיח אדה"ז שאפילו הפוסקים שלא כתבו בפירוש שאסור ללמוד כו' אפילו לפני זמן הבדיקה, מ"מ לפי הפוסקים שסוברים שבדיקת חמץ צריכה להיות בתחלת הלילה דוקא, (ולא במשך הלילה) א"כ הא שאסור ללמוד בתחלת הלילה (שהוא זמן הבדיקה) הוא לא רק משום החשש שמא ימשך הלמוד, וישכחו מחובת הבדיקה, אלא משום שחייבים עכשיו לבדוק, כיון שעכשיו זמנה הוא, א"כ כיון שבגמרא מבואר שהאיסור ללמוד הוא משום שמא ימשך, א"כ לפי פוסקים אלו, מוכרחים לומר שבגמרא מדובר אודות האיסור ללמוד לפני זמן הבדיקה. (אבל להפוסקים שאין חיוב לבדוק מיד בתחלת הלילה, אז י"ל מ"ש בגמרא שמא ימשך, מדובר בתחילת הלילה בעת שמתחיל תחילת זמן הבדיקה, אבל כיון שיכול לבדוק אח"כ לדעתם, א"כ אינו עושה איסור במה שאינו בודק עכשיו, והחשש הוא רק שמא ימשך)]
וכן היא על כרחך דעת הראב"ד ור"ן ורבינו ירוחם,
דסבירא להוזמן בדיקה הוא כשיש אור היום קצת* [הראב"ד וכו' דקדקו כן מלשון "אור לארבעה עשר" שהבדיקה צריך להיות בעוד שיש אור קצת, והיינו בתחילת הלילה, ].
והב"ח והמ"א פסקו כדבריהם [היינו שהב"ח והמ"א ג"כ סבורים שצ"ל אור היום קצת.
אלא שלדעתם זמן זה הוא בבין השמשות, לפני צאת הכוכבים (אבל מ"מ יש חיוב לבדוק בתחילת הלילה).
ובשו"ע אדה"ז מביא דעת הח"י ואליהו רבה שכשיש אור היום הוא מיד לאחרי צאת הכוכבים].
וא"כ הא דאמרינן בגמרא, (פסחים ד, א) ["אמר אביי, הילכך, האי צורבא מרבנן, לא לפתח בעידניה, באורתא דתליסר דנגהי ארבסר], דילמאמימשכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה", היינו לומר, דאפילו קודם שהגיע זמנה, [של בדיקת חמץ] אסורלהתחיל [ללמוד] "דילמא מימשכא ליה ואתי למנועי ממצוה", דהיינו שימנע בתחילת זמנה [של בדיקת חמץ] כמ"שהרמב"ם ופרי חדש. [הרמב"ם והפר"ח שהזכיר לעיל שסוברים, דאפילו קודם זמן הבדיקה אסור ללמוד]
[עכשיו מבאר, דאין לפרש כוונת הגמרא "לא ליפתח בעידניה" היינו בצאת הכוכבים]
דאי משהגיע זמנה, אף אם לא מימשכא ליה, הרי הוא עושהאיסור במה שלומד בתחילת זמנה, ומדחה את המצוה לאחר כך, לפי דעת הראב"ד וסייעתו [שס"ל שבדיקת חמץ צריך דוקא לעשות בתחילת זמנה].
[*והיינומיד אחר צאת הכוכבים, כמשמעות הגמרא ופירש"י ורמב"ם וטור וש"ע ושאר כל הפוסקים, וכן הוא בהדיא בט"ז ופרי חדש וחק יעקב.
דלא כב"ח ומגן אברהם [שס"ל דזמן בדיקה הוא קודם צאת הכוכבים]]
ומהאי טעמא [שבדיקת חמץ זמנה הוא דוקא בתחילת הלילה, ולא במשך הלילה] בדיקת החמץ קודמת לק"ש ותפלה שלערבית, לפי דעת הראב"ד וסייעתו כמ"ש העולת שבת, וכן הוא בפרי חדש, והואפשוט [שכיון שק"ש ותפלה של ערבית זמנם הוא במשך הלילה ולא בתחילת הלילה, וזמן בדיקת חמץ הוא בתחילת הלילה לכן בדיקת חמץ קודמת לק"ש].
וכן הוא דעת הרמב"ם וסמ"ג ומ"מ וכ"מ ולחם משנה דאסורללמוד קודם צאת הכוכבים, וקודם זמן קריאת שמע מותר ללמוד לכל הפוסקים.
כדאיתא רישפרק קמא דברכות, ונתבאר בסימן רל"ה.
מכלל דהבדיקה קודמת לקריאת שמע.
ודו"ק.
ומה שכתב החק יעקב דתדיר קודם.
זה אינו.
דלא אמרינן הכי אלא כששתי המצות אינן עוברות, דמצוה להקדיםהתדיר.
וכן אם שתיהן עוברות, שאינו תדיר נדחה.
אבל אם שאינו תדיר מצוהעוברת, והתדירה אינה עוברת, פשיטא דחייב לקיים שתיהן.
ואין מצות הקדמת התדיר, דוחה אתשאינו תדיר לגמרי.
וכהאי גוונא כתב המ"א סי' תרפ"ז, לענין מת מצוה.
דאף שהואקודם לכל המצות, אפילו של תורה, מכל מקום אם אפשר לקברו אחר כך, לא דחינן את המגילהלגמרי בשביל מצות הקדמתו.
ואף האחרונים לא חלקו עליו שם, אלא משום דמת מצוה לאמיקרי מצוה שאינה עוברת, דאדהכי והכי הוא מוטל בבזיון, וגדול כבוד הבריות כו'.
ע"ש במג"א ס"ק ו'.
אבל כאן אם אינו בודק בתחילת הלילה, ראוי לקרותו "עבריין", שעבר על תקנת חז"ל, לפי דעת הפוסקים הנ"ל.
וכמ"ש הט"ז והפרי חדש,
(ועיין מה שכתבתי לקמן)
והרי זו כמצוה עוברת, כמ"ש הפר"ח.
ואף שלא תיקנו חז"ל תחלת הלילה אלא כדי שלאיתרשל כמ"ש הראב"ד?
מ"מ, ה"ז דומהלקורא ק"ש אחר חצי הלילה, שנקרא עבריין.
ואף שאינו אלא משום סייג.
עיין בעולתתמיד סי' רל"ה.
וכן משמע בגמרא, דאמרינן, "וכיתימא זריזין מקדימין כו'?"
וקשה, למה תקנו חז"ל לכל ישראל שיבדקו אור לי"דועשו את כולם זריזים, מה שלא עשו כן בכל המצות, שיתקנו שכולם יהיו זריזים לקיימןבתחילת זמנן.
אלא ודאי דכל המצות הקבועים להם זמן על פי התורה או על פי חכמים, כגוןתפלה כנגד תמידין, כיון שיש לסוף זמן עשייתה זמן קבוע, כגון חצותלתפלת השחר, צאת הכוכבים לתפלת המנחה, אין צריך לקבוע זמן לתחלת עשייתן, שיעשו אותן דוקאבתחלת זמנן.
דכיון שיש לסוף עשייתן זמן קבוע, לא אתו למיפשע.
אבל בדיקת חמץ, שאיאפשר לקבוע זמן לסופה, שהרי עד סוף הפסח חייב לבדוק, כמו שיתבאר בסי' תל"ה.
לכך הוצרכו לתקן זמן קבוע לתחילתן, דהיינו שחייבים כל ישראל להתחילהבדיקה בזמן ידוע.
וכיון שאין לבדיקה זמן מצד עצמה, כמו בתפלה וקריאת שמע, תקנו לה חכמיםזמן.
והיינו הקדמת זמן זריזין, לפי הס"ד.
וכיון שקבעו זמן, אם כן מי שאינו בודקבתחלת זה הזמן אינו נקרא "עצל" אלא נקרא "עבריין", שעבר על גזירת חכמים.
והוא הדין והואהטעם לפי המסקנא.
ומהאי טעמא, אם התחיל בהיתר נמי פוסק, כמ"שהפרי חדש.
ואין חילוק בין לימוד לשאר דברים.
וכן הוא דעת הב"ח, והמג"א, והעולת שבת, שלא לחלק ביניהם.
וכן הוא בט"ז בהדיא, דלאכחק יעקב.
ולפי דבריו לא היה ראוי לאסור למי שיש לו שיעור וקצבה ללמוד פרק אחדדדמי למלאכה ושאר דברים שיש להן קץ ולא אטרחוהו להפסיק באמצע דאולי יגמורואח"כ יבדוק כמבואר בדבריו ע"ש, ודעת יחיד היא זו, והפך מזה מבואר בכלהאחרונים, ובגמרא דאמרינן דילמא מימשכא ליה כו' משמע שיש לו שיעור קבוע וחיישינןדילמא כו' כדפרש"י. ואין לומר דוקא בלימוד חיישינן לאימשוכא, א"כהיאך כתבו המ"מ והב"י דאיסוראכילה אתי במכל שכן מלימוד ע"ש.
ומ"ש עוד החק יעקב ובזה יתורץ גם כן קושיתבעל המאור פ"ק דשבת כו', לפי דבריו אין לנו לפסוק כמותו, שכבר פסק לנורמ"א בסי' ק"ו סעיף ג' בהג"ה (ע"ש במג"א) דאם התחיל אינו פוסק דלא כסברת החק יעקב וכן עיקר.
ועיין במג"א שמחלק ביןקודם חצי שעה כו', והחק יעקב חולק עליו, וכן משמע לשון הטור וש"ע*ורמ"א ולבוש וב"ח ועולת שבת והפרי חדש והט"ז, עי' היטב בדבריהםותמצא מבואר כמ"ש החק יעקב, וכן הוא בהדיא בט"ז בסוף סי' תרנ"בע"ש (ועוד דבסי' רל"ה סעיף ב' משמע דתוך חצי שעה נקרא התחיל בהיתר, דלא כמשמעותהר"ן שם) וכן עיקר:
[* והןאמת שיש להטור שיטה אחרת, דלא סבירא ליה כהראב"ד וסיעתו, אלא ס"ל דמותרלאכול וללמוד קודם זמנה, כמו בקריאת שמע לשיטתו בסימן רל"ה, ואף משהגיע זמנה אינו אסור אלא משום דילמא אתי לאימשוכאאבל עיקר זמנההוא כל הלילה כמו בקריאת שמע. אלא גבי קריאת שמע שרי ללמוד קודם משום דבלימוד לא גזרינן שמא יפשע (ולהכי הרב רבינו יונה לא הצריך להפסיק, דלא דמי לאכילה קודם לתפלת ערבית דכיון דכולה ליליה זמניה הואאתי למיפשע מה שאין כן כשלומד לא חיישינן לפשיעה) כמו באכילה,וכדאמרינן בפ"ק דשבת. אלא חיישינן שמא ישכח, ולהכי אפילו התחילו מפסיקיןכמ"ש הטור שמא ישכח, מה שאין כן באכילה ודומיה שעשייתן אינה על ידיעיון השכל והזכרון כמו בלמוד לא חיישינן לשכחה כמ"ש הלחם משנה בפ"ב מהלכות קריאת שמע, ולהכי אם התחיל כבר לא אטרחוהו להפסיק, דחשש פשיעההוא חשש רחוק ולא חששו לו אלא לכתחלה. וגבי קריאת שמע לא חיישינן לשכחה כיון שהוא רגיל כמ"ש הב"ח. וגבי לולב מייריבאכילה ולא בלימוד, אבל גבי בדיקה אפילו התחיל ללמוד כמה שעות קודם צאת הכוכביםמפסיק, דלהטור אין חילוק בין תוך חצי שעה לקודם חצי שעה דהכל נקרא התחיל בהיתר לפישיטתו ואפילו הכי צריך להפסיק, דלא כמג"א. אבל הרמב"ם וסמ"ג דס"לדאף בק"ש אסור ללמוד משיגיע זמנה כמ"ש הב"י בסי' רל"ה, א"כ הא דהוצרך אביי להזהיר בליל י"ד, להאומרים דהבדיקה היאקודם ק"ש, היינו לאסור בסוף יום י"ג, כמ"ש המ"מ והכ"מ. ואנן קיימא לן בסי' רל"ה כהרמב"םוסמ"ג, א"כ בדין זה נמי קיימא לן כוותייהו, והטעם הוא שמא ימנע כו'בתחלת זמנה כמ"ש הרמב"ם וסמ"ג, ועל דרך שפירש האלי' זוטא והפריחדש, ומטעם שכתב הט"ז, וא"כ אף אם התחיל בהיתר מפסיק כמ"ש הפרי חדש.]