דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ,
השבתת שאור לאכילת חמץ - משעה שהזהיר שלא לאכול חמץ, צוה להשבית השאור. דכתיב, "שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל (חמץ)":
ואכילת חמץ לאכילת מצה.
ואכילת חמץ לאכילת מצה - משעה שחייב לאכול מצה, הזהיר שלא לאכול חמץ. דכתיב, "כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות". וכתיב, "בערב תאכלו מצות". אלמא זמן אכילת מצה ואיסור חמץ והשבתת שאור, משחשיכה:
השבתת שאור לאכילת חמץ.
דכתיב: (שמות יב, יט) "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, כי כל אוכל מחמצת ונכרתה".
ואכילת חמץ לאכילת מצה.
דכתיב: (שמות יב, כ) "כל מחמצת לא תאכלו, בכל מושבותיכם תאכלו מצות".
וכתיב ביה במצה: (שמות יב, יח) "בערב תאכלו מצות".
ואימא: לרבות ליל י"ד לביעור?
"ביום" כתיב.
ואימא: מצפרא?
"אך" חלק.
אך חלק - אכין ורקין, מיעוטין. אלמא, מקצת היום מותר, ומקצתו אסור. ומעתה יש לנו לחלק, חציו לאיסור וחציו להיתר. ואיכא דאמר, "אך" הוא "חץ" בגימטריא דאח"ס בט"ע גי"ף דכ"ץ. ותופס ח' תחת אל"ף וצדי במקום כ':
דבי רבי ישמעאל תנא: "מצינו י"ד שנקרא ראשון.
שנאמר: (שמות יב, יח) 'בראשון בארבעה עשר יום לחדש'".
רב נחמן בר יצחק אמר: "ראשון", דמעיקרא משמע.
ראשון דמעיקרא משמע - בלאו רומיא דקרא אהדדי, משמע ראשון במשמעות דקרא, שהוא יום קודם לכל שבעה דקרא. כיון דכתיב, "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון", ראשון קודם למעשה קאמר:
דאמר קרא: (איוב טו, ז) "הראשון אדם תולד?".
הראשון אדם תולד - הקודם לאדם הראשון נולדת:
אלא מעתה: (ויקרא כג, מ) "ולקחתם לכם ביום הראשון", הכי נמי ראשון דמעיקרא משמע?
שאני התם, דכתיב: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".
מה שביעי, שביעי לחג - אף ראשון, ראשון לחג.
הכי נמי כתיב: (שמות יב, טו) "אך ביום הראשון תשביתו שבעת ימים מצות תאכלו"?
הכא נמי הא כתיב - בהאי קרא גופיה שבעת ימים, ודרוש נמי ראשון דומיא דשביעי:
אם כן, נכתוב קרא: "ראשון", "הראשון" למה לי? שמע מינה לכדאמרן.
אי הכי, התם נמי: "הראשון" למה לי?
התם נמי - גבי לולב, ה' דהראשון למה לי:
ותו. התם דכתיב: (ויקרא כג, לט) "ביום הראשון שבתון, וביום השמיני שבתון", אימר: ראשון דמעיקרא משמע?
שאני התם. דאמר קרא: "וביום השמיני שבתון".
מה שמיני, שמיני דחג - אף ראשון, ראשון דחג.
"הראשון" למה לי?
למעוטי חולו של מועד.
חולו של מועד, מראשון ושמיני נפקא?
מראשון ושמיני נפקא - מדכתיב בהנהו "שבתון", מכלל דאינך לאו שבתון נינהו:
איצטריך.
סד"א, הואיל דכתב רחמנא "וביום השמיני", וי"ו מוסיף על ענין ראשון,
על ענין ראשון - על ימים הקדומים לו, דהיינו חולו של מועד:
דאפילו בחולו של מועד.
קמ"ל.
ולא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א?
לא לכתוב רחמנא לא וי"ו - דמשמע ריבויא, דתו איצטריך ה"א למיעוט:
ותו, התם דכתיב: (ויקרא כג, ז) "ביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם" "ראשון" דמעיקרא משמע?
אלא הני שלשה "ראשון" מיבעי ליה.
לכדתני דבי רבי ישמעאל.
אלא מהני שלשה ראשון - דכתיב במקרא קודש דפסח, ומקרא קודש דסוכות, ומצות לולב לא תותב לרב נחמן. דהני ראשון דכתיב בהו, לאו למשמעותייהו קאתו, אלא שמא בעלמא הוא דנקראו ראשון. וכתנא דבי ר' ישמעאל:
דתנא דבי ר' ישמעאל: "בשכר שלשה ראשון, זכו לשלשה ראשון.
בשכר שלשה ראשון - שביתת הרגל דפסח, ושביתת הרגל דחג, ונטילת לולב שנקראו ראשונים, זכו לשלשה ראשון:
להכרית זרעו של עשו.
לבנין בית המקדש.
ולשמו של משיח.
להכרית זרעו של עשו, דכתיב: (בראשית כה, כה) "ויצא הראשון אדמוני כלו כאדרת שער".
ולבנין בית המקדש, דכתיב: (ירמיהו יז,יב) "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו".
ולשמו של משיח, דכתיב (ישעיהו מא, כז) "ראשון לציון הנה הנם".
רבא אמר מהכא: (שמות לד, כה) "לא תשחט על חמץ דם זבחי" - לא תשחט הפסח, ועדיין חמץ קיים[1].
לא תשחט על חמץ וגו' - ושחיטת פסח זמנה מתחלת שבע, שהוא בין הערבים, שכבר נוטה חמה לצד שקיעתה. והכי אמרינן בפרק אמר להן הממונה, (יומא כח, ב) "צלותיה דאברהם מכי משחרי כותלי" דהיינו מחצות ואילך. וגמרינן מינה דשחיטת התמיד מתחלת שבע. וקשיא לן התם, מתניתין ד"תמיד נשחט בשש שעות ומחצה"? ומשני לן, "שאני כותלי בית המקדש דלא מכווני רחבין תחתיהן מאד, ולא משתחרי עד שש ומחצה":
ואימא: כל חד וחד כי שחיט?
ואימא כל חד וחד - יבער סמוך לשחיטתו מעט. ואם שהה עד תשע, יבערנו בתשע:
זמן שחיטה אמר רחמנא.
זמן שחיטה קאמר רחמנא - לא חלקה תורה לישראל לזה זמנו ולזה זמנו. הואיל וקבע לו זמן, ואיסורו שוה בכל, לכולם זמן אחד קבע:
תניא נמי הכי: ""אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" - מערב יום טוב.
או אינו אלא ביום טוב עצמו?
ת"ל: "לא תשחט על חמץ דם זבחי" - לא תשחט את הפסח, ועדיין חמץ קיים.
דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר: אינו צריך.
הרי הוא אומר: (שמות יב, טו) "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם".
וכתיב: "כל מלאכה לא [יעשה בהם]".
ומצינו להבערה, שהיא אב מלאכה.
שהיא אב מלאכה - וזו הבערה שלא לצורך היא, והכתוב אסר מלאכה ביום טוב, הלכך האי ראשון בארבעה עשר קאמר:
רבי יוסי אומר: אינו צריך.
הרי הוא אומר: (שמות יב, טו) "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" - מערב יום טוב.
או אינו אלא בי"ט?
תלמוד לומר: "אך", חלק.
אך חלק - התיר לך הכתוב לשהותו מקצת יום ביעורו. ואי יום ביעורו ביום טוב, מי שרי לשהוייה כלל? הא איתקש כו', ואכילת מצה משחשיכה? ועל כרחך השבתת שאור כשתחשך. ואם כן לא משכחת אך חלק. דאי לאו "אך" איכא למימר ביום הראשון בין השמשות, שהוא התחלת היום. אבל השתא, על כרחך בתוך יום ביעורו שרי ליה קרא לשהוייה:
ואי ביום טוב עצמו, מי שרי?! הא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ, ואכילת חמץ לאכילת מצה".
אמר רבא: