בשטרי הקנאה[1],
בשטרי הקנאה - שמקנה לו נכסיו מהיום. בין ילוה בין לא ילוה יגבה מהן לאותו זמן מהיום:
דהא שעביד נפשיה[2].
אי הכי,
אי הכי - דבשטרי דלאו הקנאה, לא עבידי דכתבי אלא אם כן ראו הלואת המעות: מתני' דקתני כו':
מתניתין דקתני: אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר.
ואוקימנא כשחייב מודה, ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין
- אמאי לא יחזיר?
נחזי: אי בשטר הקנאה - הא שעביד ליה נפשיה.
אי בשטר דלא הקנאה - ליכא למיחש.
דהא אמרת: כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן?
כי ליכא מלוה בהדיה - ונותן מעות בפניהם - לא כתבינן:
א"ל[3] רב אסי: אע"ג דשטרי דלאו הקנאה כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן
- מתניתין, כיון דנפל, אתרע ליה, וחיישינן דלמא אקרי וכתוב.
[תוס'] אביי אמר: עדיו בחתומיו זכין לו. ואפילו שטרי דלאו הקנאה.
אביי אמר - הא דתנן: "כותבין שטר ללוה בלא מלוה" - אפילו בשטר דלאו הקנאה, נמי. ואי נמי אתי למיטרף מהאידנא, והוא לא לוה עד תשרי - לא, שלא כדין הוא. דעדיו בחתומיו זכין לו. מיום שחתמוהו - זכין לו השעבוד. ואפילו לא הלוה המעות עד תשרי.[4] ולהכי מוקי ליה אביי בהאי טעמא - משום דקשיא ליה: "כיון דאמרת כו'". אבל השתא דתנן: כותבין[5] - חיישינן דלמא כתב ללות ולא לוה. ולקמיה פריך: אמאי "לא יחזיר"? הרי זכו ליה עדיו בחתומיו, ושפיר טריף?:
[תוס'] משום דקשיא ליה, כיון דאמרת: בשטרי דלאו הקנאה, כי ליתיה למלוה בהדיה - לא כתבינן, ליכא למיחש דאקרי וכתוב.
אלא הא דתנן: [מתני' לקמן י"ח, א . שלא יחזיר] מצא גיטי נשים, ושחרורי עבדים,
דייתיקי,
דייתיקי - צואת שכיב מרע. ולשון דייתיקי: דא תיקו = זאת תיקום. דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
מתנה,
מתנה - מתנת בריא:
ושוברים
ושוברין - פרעון שטר:
- הרי זה לא יחזיר.
שמא כתובים היו, ונמלך עליהם שלא ליתנם".
וכי נמלך עליהם, מאי הוי? והא אמרת: עדיו בחתומיו זכין לו?
הני מילי, היכא דקא מטו לידיה. אבל היכא דלא מטו לידיה - לא אמרינן.
הני מילי היכא דמטא שטר לידיה - ואפילו לאחר זמן, זכו לו חותמיו לגבות מזמן הכתוב בו. ואי קשיא, הא דתנן: (שביעית פ"י מ"ה) "שטרי חוב המוקדמין[6] - פסולין. והמאוחרין - כשרין", במאי מוקי לה אביי? תריץ: במוקדמת כתיבתן לחתימתן[7], ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבה. א"נ, שכתבו וחתמוהו בתשרי והם כתבו בתוכו ניסן, שהוא ראש השנה לשטרות[8]:
אלא מתניתין דקתני: "מצא שטרי חוב: אם יש בהם אחריות נכסים - לא יחזיר". ואוקימנא כשחייב מודה. ומשום שמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי.
בשלמא לרב אסי דאמר בשטרי אקנייתא - מוקי לה בשטרי דלאו אקנייתא. וכדאמרינן.
בשלמא לרב אסי - דמוקי לההוא ד"כותבין", בשטרי אקנייתא:
מוקי - מתניתין, בדלאו אקנייתא. ולהכי "לא יחזיר" כדקאמר: איתרע ליה, וחיישינן דלמא אקרי וכתב. והוה ליה מוקדם, ולכן הופקר להשליכו:
אלא לאביי דאמר: עדיו בחתומיו זכין לו - מאי איכא למימר?
אמר לך אביי: מתני' [תוס'] היינו טעמא, דחייש לפרעון [תוס'] ולקנוניא.
לפרעון ולקנוניא - שמא פרעו, ומן הלוה נפל. והא דקא מודה לא פרעתי - עצה היא ביניהם של רמאות, לטרוף את הלקוחות שלקחו ממנו קרקע שלא באחריות, ויחלקו ביניהם:[9]
ולשמואל דאמר: לא חיישינן לפרעון ולקנוניא - מאי איכא למימר?
ולשמואל דאמר - לקמן:
לא חיישינן לפרעון - בשטר הנמצא. ואפילו אין חייב מודה - דאם איתא דפרעיה, מקרע הוה קרע ליה. דאמר שמואל לקמן: (דף טז:) "המוצא שטר הקנאה[10] בשוק - יחזיר לבעלים". וכ"ש כשחייב מודה, מהאי טעמא גופיה, דמיום פריעתו הוא קורעו. הלכך ליכא למיחש לאחר זמן לקנוניא - מתני' במאי מוקי לה:
הניחא אי סבר לה כרב אסי דאמר: בשטרי הקנאה[11] - מוקי מתניתין בשטרי דלאו הקנאה [ובשטרי דלא הקנאה לא זכה המלוה בשעבודו עד ההלואה, ושמא כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי, ויוציא מלקוחות שלא כדין. עי' בתוד"ה משום].
אלא אי סבר כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו - מאי איכא למימר[12]?
הניחא כו' - ואי קשיא, על כרחך לא ס"ל[13] כאביי[14]. דאי כאביי סבירא ליה, מאי איריא שטר הקנאה, הא לאביי אין חילוק בין זה לזה, דאפילו דלאו הקנאה נמי יחזיר, הואיל ושמואל לא חייש לפרעון? לאו פירכא הוא. דמודה אביי, בדלא מטא שטרא לידיה, כדאמרן. הלכך איכא למימר כתב ללות ולא לוה לגמרי, ולא מטא לידיה מעולם:
שמואל מוקי למתניתין - כשאין חייב מודה.
שמואל מוקי לה כשאין חייב מודה - בכתיבת השטר. שאומר לוה: "לא כתבתי ומזויף הוא". [אבל אין לפרש שאומר: כתבתי ללוות ולא לוה, דא"כ כשאין בו אחריות נכסים אמאי יחזיר למלוה לצור על פי צולחיתו, והרי אומר הלוה שהשטר הוא שלו. עיין בתוד"ה הא קאמר יב, ב] וא"ת יתקיים בחותמיו? כיון שנפל - אתרע ליה, ואמרינן מפני שפסול היה לא נזהר, ומהמנינן ליה להאי:
אי הכי, "כי אין בהן אחריות נכסים, אמאי יחזיר"? נהי דלא גבי מן משעבדי מבני חרי מגבי גבי?
שמואל לטעמיה. דאמר שמואל: אומר היה רבי מאיר: שטר חוב שאין בו אחריות נכסים אין גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי.
וכי מאחר שאינו גובה, אמאי יחזיר?
אמר רבי נתן בר אושעיא: לצור על פי צלוחיתו של מלוה.
ונהדריה להו ללוה לצור על פי צלוחיתו של לוה?
לוה הוא
תוס' ד"ה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו
אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. מכאן קשה לרש"י דריש מסכת ראש השנה (דף ב. ושם ד"ה לשטרות)
דתנן: "באחד בניסן ראש השנה למלכים".
ומפרש בגמרא: "דנפקא מינה לשטרי חוב המוקדמים".
ופרש"י: "שאם לא קבעו יום לתחלת שנת המלך, אלא כל מלך לפי מה שעומד - פעמים שאין להבחין. כגון, אם כתב בו בכסליו בשנת ג' למלך, ובאו עדים ואמרו: 'כשחתמנו בו לא ראינו שהלוהו, אלא אמר הלוה לנו חתמו כאותה ששנינו:[15] 'כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו'. אבל ראינו שהלוהו אותה מלוה בתמוז בשנת ג' למלך'.
ואין אנו יודעים אם קודם לכן או אחרי כן - שאין אנו יודעים מתי עמד המלך, אם בין תמוז לכסליו של אחריו, והוה ליה כסליו תחלה, א"כ מוקדם הוא ופסול. או[16] בין כסליו לתמוז של אחריו, והוה ליה מאוחר וכשר. והשתא שקבעו ניסן ר"ה הוה ליה תמוז תחלה ושטר מאוחר הוא וכשר".[17]
והשתא לאביי כה"ג, לאו מוקדם הוא - דעדיו בחתומיו זכין לו?
ולרב אסי נמי' דלית ליה[18] - למה הוצרכו לעשות תקנה[19], כיון דלית ליה כותבין שטר ללוה אלא בשטרי הקנאה?
ועוד, וכי רגילות הוא שישכחו כל העולם והסופר וב"ד מתי עמד המלך, שהוצרכו לעשות תקנה בשביל כך?
ועוד, דהוה ליה למימר דנ"מ טובא בכל שטרות[20], שלא ידעו מאימתי לגבות, כיון דאין יודעים מתי מתחלת שנת המלך?
ועוד קשה יותר, אך אין מקומו הנה.
ונראה לפרש: "דנ"מ לשטרי חוב המוקדמים", היינו, כגון שאם עמד המלך בכ"ט באדר, כשיגיע כ"ט באדר בשנה של אחריו, [והוא שנה שני' למלך] פעמים יטעה הסופר ביום אחד, ויסבור שעמד המלך אשתקד באחד בניסן, ויכתוב עתה בכ"ט באדר שנה ראשונה. ונמצא שטר זה מוקדם שנה שלימה. וזה פסול לכולי עלמא[21] שכותב עתה שנה של אשתקד.
אבל כשקבעו ניסן ר"ה - לא יטעה. דמיום שני לעמידת המלך שהוא ראש חדש ניסן כתב הסופר שנה שניה, ומשם ואילך עד ניסן הבא:
תוד"ה משום דקשיא ליה
משום דקשיא ליה. לאביי.[22]
תימה, דבשביל כך לא הוצרך לומר: "עדיו בחתומיו זכין לו", דאפילו יסבור דאין זכין כרב אסי, ומתניתין[23] ש"כותבין שטר ללוה" - בשטרי הקנאה, ודלמא מיקרי וכתב לא אמרינן - יעמיד משנתנו בשחייב מודה ו"לא יחזיר", משום דחיישינן לפרעון ולקנוניא כדאמר בסמוך?
וי"ל, משום דקשיא לאביי' לא ניחא ליה שנויא דרב אסי. ומילתא באפי נפשה היא[24] ולא קאי[25] אדאמר אביי "עדיו בחתומיו זכין לו":
תוד"ה היינו טעמא
היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא.[26]
וסברי רבנן[27] אחריות טעות סופר הוא, ולכך לא יחזיר אפילו אין בו אחריות.
וכן לרב אסי.[28]
תימה: אמאי קאמר: משום דחיישינן לקנוניא,[29] לימא: משום דחיישינן שמא פרעו וכבר נמחל שעבודו, ועתה רוצה לחזור וללות בו, כדי להרויח פשיטי דספרא. ומלוה נמי רוצה בדבר - שיטרוף מזמן מוקדם?
וי"ל: משום פשיטי דספרא לא יפסיד[30] ללקוחות ממון מרובה.[31]
אף על גב דרב אסי חייש לכתב ללות ולא לוה ועתה רוצה ללות ומפסיד ללקוחות משום פשיטי דספרא?
היינו, משום שכבר נתן לסופר, ואינו רוצה להפסיד.
ועוד, שסובר המלוה שיצא הקול משעת כתיבה.[32]
אבל כשלוה ופרע, לא הפסיד פשוט שנתן לסופר.
ועוד,[33] שירא המלוה ששמעו הפריעה, ואהלואה שנית לא נכתב השטר:
קיא א מיי' פ"כד מהל' מלוה ולוה הלכה א ועיין מגיד משנה שהניח בצ"ע , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' לט סעיף יג:
קיב ב מיי' פ"יח מהל' אבידה הלכה א , סמ"ג עשין עד , טור ושו"ע חו"מ סי' סה סעיף ו: