דאמר לא היו דברים מעולם. [תוס']
אמר רבי אלעזר: מחלוקת[1] בשאין חייב מודה[2].
דרבי מאיר סבר: שטר שאין בו אחריות נכסים, אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי. [ולכן כשאין בו אחריות נכסים - יחזיר וכשיש בו אחריות נכסים - לא יחזיר, ואפילו קיום אינו מועיל כנ"ל]
אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מבני חורין - אם אין הלוה מודה. דשטרא דלא שעבד בה נכסים - לאו שטרא הוא. והוה כמלוה על פה ושאין עליה עדים:
ורבנן סברי (ממשעבדי הוא דלא גבי, מבני חרי)[3] מגבא גבי.
ורבנן סברי - להא מיהא הוי שטרא, שתהא כמלוה על פה בעדים. הלכך גבי מבני חרי. ולהכי לא יחזיר[4] - דכיון דנפל, אתרע ליה, ואמרינן: מזויף הוא כדקאמר לוה:
אבל כשחייב[5] מודה - [תוס'] דברי הכל[6] - יחזיר. ולא חיישינן[7] לפרעון ולקנוניא[8].
ורבי יוחנן אמר: מחלוקת[9] כשחייב מודה[10].
דרבי מאיר סבר: שטר שאין בו אחריות נכסים, ממשעבדי הוא דלא גבי אבל מבני חרי מגבא גבי[11].
ורבנן סברי: ממשעבדי נמי גבי[12].
ממשעבדי נמי גבי - כדמפרש לקמן אחריות - טעות סופר הוא. וחיישינן לפרעון ולקנוניא:
אבל כשאין חייב מודה - דברי הכל[13] לא יחזיר[14]. דחיישינן לפרעון.
אבל כשאין חייב מודה - ואפילו מודה שכתבו אלא שאמר פרעתיו:
דברי הכל לא יחזיר - דחיישינן לפרעון כדקאמר:
תניא כוותיה דרבי יוחנן.
ותיובתא דרבי אלעזר בחדא.
ותיובתא דשמואל בתרתי.
"מצא שטרי חוב ויש בהם אחריות נכסים[15]. אף על פי ששניהם מודים - לא יחזיר לא לזה ולא לזה.
אף על פי ששניהם מודים כו' - חיישינן לקנוניא:
אין בהן אחריות נכסים:
בזמן שהלוה מודה - יחזיר למלוה.
יחזיר למלוה - שאין כאן קנוניא, דלא גבי ממשעבדי:
אין הלוה מודה[16] - לא יחזיר לא לזה ולא לזה[17]. דברי רבי מאיר.
שהיה רבי מאיר אומר: שטרי שיש בהם אחריות נכסים גובה מנכסים משועבדים.
גובה מנכסים משועבדים - ולא יחזיר, ואפי' שניהם מודים - דחיישינן לקנוניא:
ושאין בהם אחריות נכסים: גובה מנכסים בני חורין.
וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה גובה מנכסים משועבדים"[18].
תיובתא דרבי אלעזר בחדא: דאמר[19] לרבי מאיר[20] שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין[21].[22]
וקאמר[23] בין לר' מאיר בין לרבנן לא חיישינן לקנוניא[24].
וברייתא קתני:[25] שטר שאין בו אחריות נכסים - ממשעבדי הוא דלא גבי [תוס'] הא מבני חורין מגבא גבי[26]?[27]
וקתני[28] בין לר"מ בין לרבנן חיישינן לקנוניא, דקתני: אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה - אלמא חיישינן לקנוניא[29]?
והא הני, תרתי הוא?
הני תרתי מילי הוי - ואת אמרת תיובתא דרבי אלעזר בחדא:
תוד"ה הא קאמר לא היו דברים מעולם
הא קאמר לא היו דברים מעולם. משמע, שהלוה טוען שהוא מזויף[30].
דליכא למימר מה שטען: "לא היו דברים מעולם", היינו שאומר פרעתי - [101]
דא"כ, 1) נהדר ליה ללוה לצור ע"פ צלוחיתו? [102]
ועוד, 2) דשמואל לא חייש לפרעון. [103]
וקשה, דאפילו יש בו אחריות[31] אמאי "לא יחזיר"?
אם לא יקיימנו[32] - לא יגבה כלום.
ואם יקיימנו - בדין יגבה? [105]
ואין לומר דחיישינן, שמא יוציאנו שלא בפניו[33] או על הלקוחות ויתומים, ולא נטעון להם מזויף[34] - משום דלא שכיח. [107]
כמו שאין טוענין ליתמי נאנסו, משום דלא שכיח. כדאמרינן בהמוכר [את] הבית (ב"ב דף ע: ושם). [108]
וכיון דאין טוענין להו מזויף, [35]גם אין טוענין להם פרוע הוא. [109]
אע"ג דשמואל סבר בפ' מי שמת (שם דף קנד: ושם): "מודה בשטר שכתבו - צריך לקיימו"[36], ונאמן לומר פרוע הוא במגו דאי בעי אמר מזויף[37].
מכל מקום ליתמי וללקוחות, דלא טענינן מזויף, לא טענינן פרוע הוא[38]?
הא ליתא, דאפילו לא נטעון להם מזויף הוא[39], נטעון להם פרוע.
כדאמרי' בהמוכר [את] הבית (שם דף ע: ושם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים - דנשבע וגובה מחצה[40].
אבל בפלגא דפקדון, טענינן להו החזרתי, כמו אביהם שהיה נאמן לומר החזרתי במגו דאי בעי אמר נאנסו. ולכך גם להם טענינן החזרתי אף על גב דלא טענינן להו נאנסו?
ועוד, דעל כרחך טענינן להו מזויף או פרוע[41] - דאם לא כן, לא שבקת חיי לכל בריה. דיוכל כל אדם להוציא על היתומים ולקוחות ושלא בפניו שטר מלוה או שטר מכר שעשה כרצונו, ולא נטעון להם?
וכן מוכח בפרק גט פשוט (שם דף קעד: ושם)[42] דרב ושמואל דאמרי תרוייהו: שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי. אמר: תנו - נותנין. לא אמר: תנו - אין נותנין. ומפרש התם: [שם ע"ב] דנקיט שטרא. אמר: תנו - קיימיה לשטרא. לא אמר: תנו - לא קיימיה לשטריה[43].
אלמא טענינן מזויף הוא בשביל יתומים[44].
דרב[45] סבר בפ"ב דכתובות (דף יט.) "מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו"[46], ולא טענינן פרעתי[47]. א"כ אי לא קיימיה לשטריה - טענינן מזויף[48].
וא"כ[49] אמאי לא יחזיר?
ואין לומר: כיון דנפל אתרע ליה, הלכך אפילו יקיימנו יש לחוש שמא מזויף הוא[50]., ולכך קאמר: לא יחזיר, פן יטרוף כשתשתכח הנפילה.
דהא אמרינן לקמן: (דף טז:) "אמר שמואל: מצא שטר הקנאה יחזיר, דאי משום כתב ללות ולא לוה כו'", משמע, דאין הלוה בפנינו שהוא מודה[51]. מדקאמר: שמא כתב ללות ולא לוה[52].
ואמאי[53] יחזיר? ניחוש שמא מזויף הוא? ואפילו אם מקיים אותו אינו מועיל?
[]
וכן רב אסי דאמר לקמן: (דף יז.) "המוצא שטר שכתוב בו הנפק - יחזיר", אמאי יחזיר? ניחוש שמא זייף חתימת הדיינין[54]?
וי"ל. דמילתא דשמואל ורב אסי מיירי, שאין הלוה בפנינו, ולכך יחזיר. ואין לחוש שמא מזויף הוא[55], וכשירצה לגבות - נטעון מזויף, ואם יקיימנו - יגבה.
ואפי' אם יבא אח"כ הלוה ויטעון מזויף הוא - אין לחוש.
כיון שבא לידו בהיתר[56].
וכן משמע לעיל (דף ז:) דקאמר: "ואחר שמצא שטר שנפל ליד דיין כו'", משמע אם המלוה מצאו - גובה. כיון שבא לידו בהיתר.
אבל הכא במתני' איירי, שהלוה בפנינו בשעת מציאה וטוען מזויף. ולכך, כיון דאיכא ריעותא דנפילה וגם טוען הלוה בודאי מזויף - לא יחזיר.
כי יש לחוש, שמא יגבה מיתומים ולקוחות או שלא בפניו ע"י קיום השטר, והקיום אינו מועיל - כי שמא טרח לזייף השטר בטוב, עד שסבורים העדים שהיא חתימתן[57].
כי ההיא דגט פשוט (ב"ב דף קסז.) דמנח ידיה אזרנוקא וכתב, שרבא בעצמו היה סבור שהיא חתימתו.
ומיהו מלוה עצמו יכול להיות[58] שיגבה ע"י קיום, לפי שהוא יודע באמת שהוא מזויף, יטרח לסתור ראייתו.
וא"ת. לעיל (דף ז:) דאמר רבי יוסי: נפל ליד דיין הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון[59]. ואע"ג דמשמע שהלוה בפנינו וטוען פרעתי, דומיא דרישא דשנים אדוקין בשטר[60].
ואמאי לא יהא נאמן לומר פרעתי במגו דאי בעי אמר מזויף הוא, דאז לא יחזיר, פן יגבה מיתומים ולקוחות? ואפילו מקויים לא מהני ליה, כדפרישית?
וי"ל. דאין זה מגו. דטוב לו לומר פרעתי שלא יכחישנו שום אדם, מלומר מזויף, כי ירא פן יקיימנו. ואע"ג שהקיום אינו מועיל לגבות בו - מכל מקום אין טוען ברצון דבר שיכול להכחישו.
ואם נאמר, שמן הלוה בעצמו הוא גובה ע"י קיום[61]. מצינו למימר ד"הרי הוא בחזקתו"[62], לא שיחזירנו למלוה - שיש לחוש פן יוציאנו על יתומים ולקוחות.
אלא אם יקיימנו המלוה בעודו ביד המוצא - יגבה מן הלוה, ולא חיישינן לפרעון:
תוד"ה דברי הכל יחזיר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן
דברי הכל יחזיר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן. ולשמא כתב ללות בניסן כו' נמי לא חיישינן - כדאביי [שס"ל: עדיו בחתומיו זכין לו. ואם נותן לו השטר עכשיו, (עיין תוד"ה ולא לוה יב, ב) כבר שעבד הנכסים מיום כתיבתו, ובדין הוא גובה מהלקוחות][63]
"ולקנוניא", משום יש בו אחריות נקט[64] דבשאין בו אחריות לא שייך קנוניא - דלא גבי ממשעבדי[65].
[66]דלא ידע[67] ברייתא דבסמוך[68].
א"נ, רבי אלעזר סבר דאין בו אחריות גבי ממשעבדי לרבנן, דאחריות ט"ס הוא, אע"ג דלא ידע ברייתא דבסמוך.
דסבר, אי לאו טעות סופר הוא, מבני חרי נמי לא גבי. דכיון שמחל השעבוד, מחל גם הקרן[69], כמו לרבי מאיר[70]
וכן משמע קצת[71], דקאמר: מחלוקת כשאין חייב מודה, דהיינו באין בו אחריות[72], ועל זה קאמר בתר הכי: אבל חייב מודה לפרעון ולקנוניא לא חיישינן, משמע דאאין בו אחריות קאי:
תוד"ה הא מבני חרי גבי
הא מבני חרי גבי. בלא דיוקא הוי מצי לאתויי. דקתני בהדיא: "וגובה מנכסים בני חורין"? אלא שכן דרך הגמרא:
תוד"ה אלמא חישינן לקנוניא
אלמא חיישינן לקנוניא. ואע"ג דמצינו למימר טעמא דלא יחזיר משום דשמא כתב ללות בניסן? מ"מ קשיא דר"א, דאמר יחזיר, ולא חייש[73]:
הני תרתי מילי נינהו
הני תרתי מילי נינהו[74]? חדא היא.
וא"ת: ואמאי "חדא היא"? הלא לא הוצרך לומר ר"א: "אבל כשחייב מודה דברי הכל יחזיר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן"[75]?
דהומ"ל[76]: בין במודה בין באינו מודה לרבי מאיר יחזיר, באין בו אחריות דאינו גובה בו כלום. ולרבנן[77] לא יחזיר, דגבי ממשעבדי[78] וחיישינן לקנוניא[79]?
וי"ל. דהא דקאמר[80] לפרעון ולקנוניא לא חיישינן - מתניתין [לקמן כ, א] קשיתיה. דתנן: וכל מעשה ב"ד - יחזיר. אלמא, לא חיישינן לקנוניא. [כמו שהוכיח הגמרא לקמן טז, ב]
ולא יעמידנו בשטרי חלטאתא, כדדחי לקמן (דף טז:).
וכיון דמכח מתניתין קאמר - לא חשיב לה. [חדא לסתירה להברייתא.]
אבל מה שמפרש דלר"מ אינו גובה כלום באין בו אחריות[81]- זה לא הזקיקה אותו המשנה לפרש. [כי לא הוצרך לומר שבאין חייב מודה פליגי וס"ל לר"מ יחזיר, אלא מדעתי' ס"ל כן] ולכך קאמר חדא היא.
"ולשמואל בתרתי"[82] - משום דהא דקאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא - לא מכח מתניתין קאמר. דהא בעלמא קאמר ליה מצא שטר הקנאה בשוק כו'[83]
קיג א מיי' פ"יח מהל' גזילה ואבידה הלכה א , ומיי' פ"יח מהל' מלוה ולוה הלכה ג וע"ש ובלא פי' שאין לו אחריות כו' , סמ"ג עשין צד , טורושו"ע חו"מ סי' לט סעיף א:
__________________
101 [לכאורה הלשון "לא הי' דברים מעולם" מורים על מזוייף - כי פרעתי היו דברים מעולם. אלא אפילו נאמר שהמילים להד"ם מורים על מזוייף מ"מ התו' מסבירים למה באמת אומרת הגמרא טענת להד"ם של הלוה ולא טענת פרוע. וצ"ע קצת למה כותבים התו' "מה שטען להד"ם, היינו שאומר פרעתי", למה צריכים התו' לומר כן, הרי הי' יכול התו' לומר: דליכא למימר שטוען הלוה פרעתי וכו'. וצריך להתיישב בזה ולעיין במפרשים]
102 [אין כוונת התו' שמחזירים אותו ללוה, כי הרי המלוה טוען שהשטר שלו. אלא כוונתו הוא לקושיית הגמ' ע"א ש"ונהדרי' ללוה לצור ע"פ צלוחיתו" ובמילא שלא נהדרינן לא ללוה ולא למלוה].
103[א"כ ביש בו אחריות נכסים לר"מ, ולחכמים אפילו אין בו אחריות נכסים - למה לא יחזיר אם טוען פרעתי - הרי לא חייש לפרעון, א"כ מוכרח שטוען הלוה מזוייף ולכן לא יחזיר].
104 [הנה לאחר שהסבירו התו' שהטענה כאן הוא מזוייף, מקשים התו', למה אין מחזירים. אבל אם הי' הטענה פרוע, לא הי' קשה להם למה מחזירין - כי פשוט שאין להחזיר כיון שיוציא השטר בעתיד ויגבה בו, כי לא יהי' הלוה נאמר לומר פרוע כשיוציא המלוה השטר, כשישתכח שהשטר נפל]
105[במסקנת התו' אפילו אם מקיים המלוה שטרו, אם הלוה טוען מזויף, אינו בדיון שיגבה ולא מחזירין כברש"י ע"א]
106 [התו' נכנסים עכשיו לשקו"ט אם יש לחשוש שיוכל המלוה לגבות מבלי שיצטרך לקיימו, ומשום זה אולי נאמר שלא נחזור. והתו' מסכמים שהמלוה אינו יכול לגבות מבלי שיקיים השטר, ולכן קשה להם להתו' למה לא נחזיר השטר להמלוה]
107 [כי אלו אינם יודעים לטעון שמזויף הוא, ואנן לא נטעון בשבילם דלמא מזויף הוא משום דלא שכיח. וממילא לכן נאמר שאין להחזיר השטר להמלוה שלא יוציאם כנגד אלו. ועכשיו מביאים התו' ראי' שלא טענינן שלא בפני הלוה טענה שלא שכיח].
108 [בגמרא שם מדובר אודות שטר כיס, היינו שראובן הלוה 100 לשמעון בכדי ששמעון יעשה סחורה, וכששמעון מרויח 100 מה100 שנתן לו ראובן הוא מחזיר את ה100 של ההלואה לראובן. ושמעון מתחלק הריוח עם ראובן ונותן לו 50 מה100 של הריוח. אבל כיון שזה נראה כריבית התקינו החכמים שהחצי מההלואה שנותן ראובן לשמעון היינו 50 יהי' לו דין הלואה רגילה, ואפילו נאנסו ה50 בידי שמעון חייב הוא להחזיר לראובן ה50 כמו בכל הלואה, אמנם חציה השני של ההלואה היינו ה50 השניים יהי' להם דין פקדון, ושמעון אינו מחוייב להחזיר ה50 השניים אם יקרא להם אונס, כי הם פקדון אצלו והוא שומר עליהם, ושומר פטור מאונסין. והנה אם בא ראובן לגבות ה100 שהלוה עם השטר שיש לו, שנקרא שטר כיס, ושמעון טוען פרעתי כבר את ה100. אז בהנוגע להחצי של ההלואה, היינו 50 - אינו נאמן וצריך להחזיר 50. כי הלואה צריך לשלם אף אם נאנסו, ואין כאן שום מגו. אבל בנוגע החצי השני, היינו ה50 הנותרים שיש להם דין פקדון - יש מחלוקת אם חייב לשלם, כיון שיש לראובן שטר, לא אמרינן החזרתי במגדו דנאנסו נגד השטר שיש לראובן. או נאמר כיון שיש לו מגו שהי' יכול לטעון נאנסו, א"כ ג"כ נאמן לומר החזרתי במגו דנאנסו. אף שיש לראובן השטר. וכמו שהגמרא אומרת שם, שאף אם נאמר שנאמר החזרתי במגו דאנאסו, מ"מ צריך לישבע שפרע, כמו שהי' צריך לשבוע שנאנסו.
אבל כשבא המלוה עם שטר כיס לגבות מן היתומים יש שקו"ט בגמרא שם שאף להדעה שהלוה יכול לטעון פרעתי במגו דנאנסו נגד השטר של המלוה, אבל ליתומים לא טענינן להו כן. אבל עכ"פ לכל הדעות אין לפטרם מלשלם משום שמא נאנסו, כיון שנאנסו הוא לא שכיח לכל הדעות לא טענינן לה להו. א"כ מוכיחים התו' שהוא הדין שלא טענינן ליתמי מזוייף כיון דלא שכיח הוא.]
109[אף דשכיח הוא פרוע. מ"מ לא טענינן פרוע במגו דמזויף נגד השטר - כיון דמזויף לא שכיחי גם לא טענינן להו פרוע ע"י מגו שלא שכיח נגד השטר. וא"כ נאמר שלכן אין להחזיר השטר למלוה. כי יפסיד זה כשיגבה שלא בפניו, או מלקוחות ויתומים. אבל תו' בהמשך מוכיחים מהגמרא ב"ב הנ"ל משטר כיס היוצא על היתומים שאף שלא טענינן להו נאנסו, כיון שלא שכיחי, מ"מ נטעון להם החזרתי ששכיח במגו דנאנסו, כמו"כ כאן אף שלא טענינן להו מזוייף מ"מ טענינן להו החזרתי במגו דמזוייף].
110 [לאחר שהוכיח התו' בקושייתם שלא יוכל המלוה לגבות בשטר זה שלא בפניו ומלקוחות ויתומים ולכן קשה למה לא נחזיר השטר להמלוה, באים התו' להוכיח שאין לומר שהטעם שלא מחזירים משום שחוששים שהוא מזוייף אף אם המלוה מקיים השטר, ולכן אולי משום זה נאמר שאין מחזירין]