המצווה הקפ"ה
הציווי שנצטווינו להשמיד כל עבודה זרה ובתיה בכל מיני השמדה והשחתה:
לשבר, לשרוף, להרוס ולכרות - כל מין במה שראוי לו. כלומר, במה שיהיה מוחלט ומהיר ביותר ל[השגת] השמדתו. לפי שהכוונה היא שלא נשאיר לה זכר.
והוא אמרו יתעלה: "אבד תאבדון את כל המקמות" (דברים יב, ב).
ועוד אמר: "כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו וגו'" (דברים ז, ה).
ואמר עוד: "ונתצתם את מזבחתם" (דברים יב, ג).
ובדרך אגב שנזכרה בגמרא סנהדרין מצוות עשה דעבודה זרה, אמרו בתמיהה: "בעבודה זרה מאי מצוות עשה איכא?!
תרגמה רב חסדא: "ונתצתם"".
ולשון ספרי: "מנין אתה אומר שאם קצץ אשרה והחליפה אפילו עשר פעמים שחייב לקצצה?
תלמוד לומר: "אבד תאבדון"".
ושם אמרו: ""ואבדתם את שמם מן המקום ההוא" (שם) - בארץ ישראל אתה מצווה לרדוף אחריהם, ואין אתה מצווה לרדוף אחריהם בחוצה לארץ"".
המצווה הי"א
האזהרה שהזהרנו מלעשות מצבה שיתקבצו אליה ויכבדוה, אפילו נעשית לעבוד עליה את ה'.
כל זה כדי שלא נתדמה בעבודתו יתעלה לעובדי עבודה זרה. לפי שכך היו עושים: בונים מצבות ושמים את הנעבדים עליהן.
והוא אמרו יתעלה באזהרה על כך: "ולא תקיים לך מצבה אשר שנא ה' אלהיך" (דברים טז, כב).
והעובר על לאו זה - חייב מלקות.
המצווה הי"ב
האזהרה שהזהרנו מלעשות אבנים מוכנות להשתחות עליהן, אפילו אותה ההשתחוויה היא לה' יתעלה.
וגם זאת כדי שלא להתדמות לעובדי פסילים, לפי שכך היו עושים אבנים מצוירות משוכללות בעשייתן לפני הפסילים, ועליהן היו משתחווים לאותו הפסל.
ואמר יתעלה: "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א).
והעובר על לאו זה - חייב מלקות.
ולשון ספרא:"לא תתנו בארצכם - בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים, אבל משתחוים אתם על האבנים בבית המקדש".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא מגילה.
המצווה הי"ג
האזהרה שהזהרנו מלנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח לנוי לו וליופי.
אפילו נתכוון בכך לעבודת ה', כיון שכך היו מכבדים גם לעבודה זרה שהיו נוטעים לה עצים נאים, יפים למראה, בבתי עבודתם.
אמר יתעלה: "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך" (דברים טז, כא).
העובר על לאו זה - חייב מלקות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בגמרא תמיד.
ושם נתבאר שהנטיעה בכל המקדש אסורה.
המצווה הכ"ב
האזהרה שהזהרנו מלהנות בתכשיטים שקשטו בהם עבודה זרה.
והוא אמרו יתעלה: "לא תחמד כסף וזהב עליהם" (דברים ז, כה).
ובספרא ביארו,שצפויי נעבד אסורין, והסמיכו את זה לאמרו יתעלה: "לא תחמד כסף וזהב עליהם".
העובר על לאו זה - חייב מלקות.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מעבודה זרה.
המצווה הכ"ה
האזהרה שהזהרנו, שלא להוסיף כלום משל עבודה זרה על ממוננו, אלא נתרחק ממנה ומבתיה ומכל המתיחס אליה.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תביא תועבה על ביתך" (דברים ז, כו).
והנהנה מאיזה דבר ממנה - לוקה.
ובסוף מכות ביארו,שהמבשל בעצי אשרה - לוקה שתיים: אחת משום "ולא תביא תועבה אל ביתך", ואחת משום "ולא ידבק בידך מאומה" (דברים יג, יח), והבן זאת.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ג' מעבודה זרה.
המצווה המשלימה שלשים
האזהרה שהזהרנו מללכת אחרי הכופרים ומלהתנהג כמנהגם. ואפילו במלבושם וכינוסיהם במסיבותיהם.
והוא אמרו: "ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם". (ויקרא כ, כג).
וכבר נכפל לאו זה באמרו: "ובחקתיהם לא תלכו". (שם יח, ג).
ובא הפירוש: לא אמרתי אלא בחקיים החקוקיים להם ולאבותיהם.
ולשון ספרא: "ובחקותיהם לא תלכו - שלא תהלכו בנימוסות שלהם, בדברים החקוקיים להם, כגון תרטיות וקרקסיות והאסתטריות - אלה הן מיני מסיבות שהיו מתכנסים בהם לעבודת האלילים; ר' מאיר אומר: אלו דרכי האמורי שמנו חכמים; ר' יהודה בן בתירא אומר: שלא תנחור ולא תגדל ציצית ושלא תספר קומי. והעושה דבר מכל אלו - חייב מלקות.
ונכפל הלאו בעניין זה בלשון אחר, והוא אמרו: "השמר לך פן תנקש אחריהם" (דברים יב, ל).
ולשון ספרי: "השמר" - בלא תעשה; "פן" - בלא תעשה; "תנקש אחריהם" שמא תדמה להם ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש, שלא תאמר: הואיל והם יוצאין בארגמן אני אצא בארגמן; הואיל והם יוצאין בתלוסין, אף אני אצא בתלוסין - וזה מין ממיני תכשיטי הצבא.
וידוע לך לשון ספרי הנבואה: "ועל כל הלבשים מלבוש נכרי" (צפניה א, ח).
כל זה לשם הרחקה מהם וגינוי לכל מנהגיהם - אפילו במלבוש.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ו' משבת וגם בתוספתא שבת.
המצווה הל"א
האזהרה שהזהרנו מלקסום,
כלומר: לעורר את כוח ההשערה במין ממיני העוררות. לפי שכל בעלי הכוחות המגידים מה שיהיה קדם היותו - לא יתכן להם דבר זה אלא מפני שכוח ההשערה שלהם חזק ויארע על פי רוב כפי האמת והנכון; לפיכך מרגישים מה שיהיה, ויש להם יתרון זה על זה כמו שיש לכל בני אדם יתרון זה על זה בכל כוח מכוחות הנפש.
והכרחי הוא לבעלי הכוחות השערתיים האלו לעשות איזה מעשה כדי לעורר בו את כוחו ולעודד את פעלתו. יש מהם מי שמכה במטה על הארץ הכאות תכופות וצועק צעקות משונות ומפנה מחשבתו ועושה כך זמן ממשך עד שיארע לו מעין מצב התעלפות ויגיד מה שיהיה - וכבר ראיתי זאת פעם במערב הפנימי. ויש מהם מי שזורק אבנים קטנות ביריעת עור ומאריך להביט בהן ואחר כך יגיד, וזה מפורסם בכל מקום שעברתי בו. ומהם מי שזורק חגורת עור ארוכה על הארץ ומסתכל בה ומגיד. הכוונה בכל אלו לעורר את הכוח שיש בו, לא שאותו דבר בעצמו פועל משהו או מורה על משהו.
וזוהי טעות ההמון: כי כאשר מתאמתות מקצת אותן ההגדות, חושבים שפועלות אלו מורות על מה שיהיה. ונמשך הדבר אצלם בטעות זו עד שחשבו שמקצת אותן הפעולות הן הגורם שיהיה מה שיהיה, כמו שמדמים בעלי משפטי הכוכבים. לפי שמשפטי הכוכבים אינם אלא מן הסוג הזה, כלומר שהם מין ממיני עוררות הכוח; לכן לא יהיו שני בני אדם שווים באמתת הגדת העתידות, אף על פי שהם שווים בידיעת המשפטים.
והעושה איזה מעשה שיהיה מהמעשים האלה וזולתם, מכל מה שנוהג בדרך זו - נקרא: קוסם, אמר ה' יתעלה: "לא ימצא בך [וגו'] קוסם קסמים" (דברים יח, י).
ולשון ספרי: איזהו קוסם? זה האוחז במקלו ואומר: אם אלך, או לא אלך.
ועל סוג זה של עוררות המפרסם באותו הזמן אמר הנביא: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב).
והעובר במעשה זה - חייב מלקות, כלומר: אבל שאלת הקוסם מגונה מאד.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בכמה מקומות בגמרא סנהדרין ובתוספתא שבת ובספרי.
המצווה הל"ב
האזהרה שהזהרנו מלכון מעשנו בבחירת הזמנים על פי מערכות הכוכבים.
והוא שנאמר: יום זה ראוי לפעולה פלונית ונתכוון לעשותו, או יום זה לא רצוי לעשות בו פעולה פלונית ונמנע מלעשותה. וזה אמרו יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן" (דברים שם). וכבר נכפל לאו זה ואמר: "ולא תעוננו" (ויקרא יט, כו).
ולשון ספרא: לא תעוננו - אלו נותני העתים. לפי שהוא נגזר מן "עונה",כלומר: לא יהיה בכם קובע עתים האומר: עת פלונית טובה ועת פלונית רעה.
וגם העובר על לאו זה - חייב מלקות, כלומר: המודיע את העונות, לא זה השואל עליהן; אבל גם השאלה על דבר זה - אסורה נוסף על היותה דבר בלתי אמיתי. והמכוון מעשיו לזמן מסוים מתוך חישוב שיאשר או יצליח באותה הפעילה - הרי גם זה לוקה, לפי שעשה מעשה.
ועוד בכלל המעשה הזה אסור מעשה אחיזת העינים. ולשון חכמים: "מעונן - זה האוחז את העניים",והוא סוג גדול כסוגי התחבולות ונוסף לכך קלות תנועת היד, עד שנדמים לאדם דברים בלתי אמתיים. כמו שאנו רואים שהם עושים תמיד, שמישהו לוקח חבל בידו ונותנו בכנף בגדו לעיני בני אדם ואחר כך מוציאו נחש; או זורק טבעת לאויר ומוציאה מפי אדם שלפניו וכיוצא בזה ממעשי אחיזת העינים המפורסמים אצל ההמון - כל מעשה מאלו אסור, והעושה אותו נקרא: אוחז את העינים והוא מין ממני הכשפים ולפיכך לוקה. ועם זה הוא גונב דעת הבריות. וההפסד הנגרם על ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ומחשבתם מתרגלת לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות. והבן זאת.
המצווה הל"ג
האזהרה שהזהרנו מלנחש.
כגון זה שאומרים ההמון: כיון שחזרתי מן הדרך לא אצליח במעשי. או הדבר הראשון שראיתי היום הוא דבר פלוני, ודאי ארוויח היום דבר. ואופן זה נפוץ מאד אצל המוני העמים הסכלים.
וכל העושה מעשה על פי הניחוש - לוקה.
לפי שאמר יתעלה: "לא ימצא בך וגו' מעונן ומנחש" (דברים יח, י).
וכבר כפל צווי זה ואמר: "לא תנחשו" (ויקרא יט, כו).
ולשון ספרי:"מנחש - כגון האומר: נפלה פתי מפי, נפלה מקלי מידי, עבר נחש מימיני ושועל משמאלי".
ובספרא:"לא תנחשו - כגון אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים וכל כיוצא בהם".
וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק ז' משבת, ובתוספת שבת.
המצווה המ"ח
האזהרה שהזהרנו מלכרות ברית עם הכופרים ומלהניחם שקטים בכפירתם, כלומר שבעה עממין.
והוא אמרו יתעלה: "לא תכרת להם ברית" (דברים ז, ב).
וכבר ביארנו במצוות עשה, במצווה קפז, שמלחמת שבעה עממין וכל מה שנאמר בהם, ראוי למנותו, ואינו כמצוות שאינן נוהגות לדורות.
המצווה המשלימה חמשים
האזהרה שהזהרנו מלחמול על עובדי עבודה זרה ומלשבח שום דבר מכל מה שמיחד להם.
והוא אמרו יתעלה: "ולא תחנם" (דברים ז, ב), ובא בקבלה:"לא תתן להם חן".
ואפילו אדם מעובדי עבודה זרה שצורתו נאה - אסור לנו לומר: זה נאה בצורתו או זה יפה פנים, כמו שנתבאר בגמרא דילן.
ובגמרא עבודה זרה ירושלמי אמרו:לא תתן להם חן בלא תעשה.
המצווה הנ"א
האזהרה שהזהרנו שלא ידורו עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם.
והוא אמרו יתעלה: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אתך לי" (שמות כג, לג).
ואפילו רצה הגוי לעבור במושבותינו אין זה מותר לנו, עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, ואז יהא מותר לו לדור, וזהו הנקרא: גר תושב.
הכוונה בזה שהוא "גר" לעניין שמותר לו לדור בארץ בלבד.
וכך אמרו:"איזהו גר תושב? זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה, דברי ר' יהודה";
אבל עובד עבודה זרה אל ידור ואין מוכרין לו קרקעות ולא משכירין.
ובמפורש בא לנו הביאור: לא תתן להם חניה בקרקע.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בסנהדרין ובעבודה זרה.