משנה
שנים אוחזין בטלית:
שנים אוחזין בטלית - דוקא "אוחזין", דשניהם מוחזקים בה, ואין לזה כח בה יותר מזה.
שאילו היתה ביד אחד לבדו, הוי אידך: "המוציא מחבירו" - ועליו להביא ראיה בעדים שהיא שלו.
ואינו נאמן זה ליטול בשבועה:
זה אומר: "אני מצאתיה", וזה אומר: "אני מצאתיה".
זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי".
זה אומר כולה שלי - בגמרא מפרש למאי תנא תרתי:
- זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויחלוקו.
זה ישבע - מפרש בגמרא (דף ג.) שבועה זו למה:
שאין לו בה פחות מחציה - בגמרא (דף ה:) מפרש אמאי תקון כי האי לישנא בהך שבועה:
זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "חציה שלי".
- האומר כולה שלי, ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים.
והאומר חציה שלי, ישבע שאין לו בה פחות מרביע.
זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע.
וזה אומר חציה שלי - מודה הוא שהחצי של חבירו, ואין דנין אלא על חציה. הלכך: "זה האומר כולה שלי ישבע כו'", כמשפט הראשון. - מה שהן דנין עליו נשבעין שניהם שאין לכל אחד בו פחות מחציו - ונוטל כל אחד חציו:
היו שנים [שמצאו בהמה] רוכבין על גבי בהמה, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג.
זה אומר: "כולה שלי", וזה אומר: "כולה שלי".
- זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה - ויחלוקו.
היו שנים רוכבין כו' - לאשמועינן אתא, דרכוב ומנהיג שניהם שוין לקנות בהמה מן ההפקר: [ובאמת דין הראשון "שנים רוכבין" מיותר]:
בזמן שהם מודים [שאחד מהם הגביה מציאה לשניהם] או שיש להן עדים [שאחד הגביה לשניהם] - חולקין בלא שבועה:
בזמן שהן מודין - בגמרא (דף ח.) מפרש, [דבהאי] אשמעינן, דהמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו: [שלא תאמר שחב לאחרים בזה שמגביהו, שאחרים אינם יכולים לזכות מן ההפקר, ואינו יכול לזכות בשבילו]
גמרא
למה לי למתנא: "זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", ליתני חדא?
חדא קתני. "זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי, וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי".
וליתני: "אני מצאתיה", ואנא ידענא דכולה שלי?
אי תנא: "אני מצאתיה", הוה אמינא מאי "מצאתיה" - ראיתיה.
ראיתיה - קודם שהגבהת אותה:
[מה מועיל שראה לפני שהגביהו השני, הרי בכדי לזכות בהמציאה צריך לטעון שראה אותה לפני שחבירו ראה אותו. ולכן גורס המהרש"א כאן "קודם שהגבתי אותה". היינו שטענתו הוא לא מחמת שהגביהו ואוחז בה כפי שהוא בא לבי"ד, אלא משום שלפני שאחזו הוא כבר ראה אותה לפני"ז. וקנה בראיתו ]
אע"ג דלא אתאי לידיה, בראיה בעלמא קני.
בראיה קני - מדקתני: "יחלוקו":
תנא "כולה שלי" - דבראיה לא קני.
תנא כולה שלי - בחזקה גמורה. שהגבהתי תחילה, ואתה תפסת מידי, משזכיתי בה:
ומי מצית אמרת מאי: "מצאתיה - ראיתיה"?
והא אמר רבנאי: "ומצאתה" (דברים כב, ג) דאתאי לידיה משמע.
והאמר רבנאי - בבבא קמא בהגוזל ומאכיל: [קי"ג ב]
ומצאתה דאתא לידיה משמע - ואפילו הכי, "אחיך" - ולא עובד כוכבים. ולא תימא: כי מיעט רחמנא עובד כוכבים, היכא דלא אתאי לידיה דישראל - לא מיחייב למטרח עלה ולאהדורה. אבל אתא לידיה - מיחייב להחזירה - דאבידתו אסורה:
אין. "ומצאתה" דקרא - דאתא לידיה משמע. מיהו, תנא לישנא דעלמא נקט. ומדחזי ליה אמר: "אנא אשכחית" - ואע"ג דלא אתאי לידיה - בראיה בעלמא קני.
תנא לישנא דעלמא נקט - אי לא הדר תנא: "כולה שלי" - הוה אמינא מאי "מצאתיה" דקתני תנא, לשון בני אדם אחז במשנתנו, ולא לשון מקרא. - והרבה בני אדם קורין לה מציאה משעת ראיה:
תני: "כולה שלי" - דבראיה בעלמא לא קני לה.
וליתני "כולה שלי" ולא בעי "אני מצאתיה"?
אי תני: "כולה שלי" הוה אמינא בעלמא דקתני "מצאתיה" בראיה בעלמא קני.
בעלמא דקתני מצאתיה - בכל מקום ששנינו, שהמוצא מציאה קנאה, הוה אמינא דמציאה קני לה משעת ראיה - דלא אשמעינן שום תנא דלא קני לה אלא בהגבהה. - להכי אשמעינן הכא ממשנה יתירה:
- תנא: "אני מצאתיה" והדר תנא: "כולה שלי", דממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קני.
ומי מצית אמרת חדא קתני? והא: "זה וזה" קתני?
"זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה, זה אומר כולה שלי וכו'"?
והא זה וזה קתני - גבי מצאתיה תנא: "זה אומר" וגבי "כולה שלי" קתני: "זה אומר", ואי חדא הוא - הכי אבעי ליה למתני: "זה אומר מצאתיה וכולה שלי:"
אמר רב פפא: ואיתימא, רב שימי בר אשי: ואמרי לה, כדי: רישא - במציאה. וסיפא - במקח וממכר.
במקח וממכר - קניתיה מיד פלוני.
ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן: יחלוקו בשבועה - דאיכא למימר שניהם קנאוה, ולשניהם נתרצה המוכר.
אבל זה אומר: "אני ארגתיה" וזה אומר: "אני ארגתיה" - לא יחלוקו. דודאי חד מינייהו רמאי הוא. ותהא מונחת עד שיבא אליהו:
וצריכא.
Questions on גמרא and רש"י page 2a
שנים אוחזין בטלית. איידי דאיירי בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיט.) מחלוקת נסורת נגר ובעל הבית דקתני במעצד הרי אלו שלו ובכשיל הרי אלו של בעל הבית תני הכא נמי דיני חלוקות ואע"ג דבתרי מסכתא אין סדר למשנה. ואיכא מ"ד כולה נזיקין לאו חדא מסכתא הוא ה"מ לענין מחלוקת ואח"כ סתם לפי שרבי לא היה לומד כסדר אלא כמו שהיו חפצים התלמידים אבל כשחברם על הסדר חברם וצריך בכל מסכתא טעם למה נשנית אחר שלפניה כדדייק בריש מסכת שבועות (דף ב.) מכדי תנא ממכות קסליק כו' וכן בסוטה (דף ב.):
ויחלוקו. תימה דמאי שנא מההיא דארבא, דאמר: כל דאלים גבר פרק חזקת הבתים (ב"ב דף לד: ושם).
וי"ל דאוחזין שאני, דחשיב כאילו כל אחד יש לו בה בודאי החצי, דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא.
וכן במנה שלישי דמדמי בגמרא לטלית - חשיב ההוא שהנפקד תופס בחזקת שניהם, כאילו הם עצמם מוחזקים בו. לכך משני: דהתם ודאי דחד מינייהו הוא ואין החלוקה יכולה להיות אמת ולכך יהא מונח. אבל טלית דאיכא למימר דתרוייהו הוא - יחלוקו.
וכן שנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן (דף ז.) למתני' משום דשניהם אדוקים בו דהחלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שפרע לו החצי. ובמנה אין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו.
אבל בארבא אע"ג דאפשר שהיא של שניהם, כיון דאין מוחזקין בו הוי דינא כל דאלים גבר.
ולסומכוס אע"ג דאין מוחזקין בו ואין החלוקה יכולה להיות אמת היכא דאיכא דררא דממונא פירוש שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין יחלוקו:
וזה נוטל רביע. וא"ת יהא נאמן דחציו שלו מיגו דאי בעי אמר כולה שלי, כדאמרי' בגמ' (לקמן דף ח.) האי מיגו גופיה לפטרו משבועה אי לא משום דאיערומי קמערים.
ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרי' - דבחציו השני מוחזק זה כמו זה.
וההיא דחזקת הבתים (ב"ב דף לב: ושם) דגחין ולחיש ליה לרבה אין שטרא זייפא הוא ומיהו שטרא מעליא הוה לי בידי ואבד. והימניה רבה להוציא במיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא?
התם היינו טעמא משום דאפי' הוה שתיק רק שלא היה מודה שהוא מזוייף היה נאמן - כי החתימה היתה נכרת לעומדים שם.
ורב יוסף אית ליה דאפילו מיגו לא הוה - כיון שטענה ראשונה שהוא טוען בהאי שטרא הוא שקר, ואין לומר מיגו אלא היכא שטענתו ראשונה היא אמת מיגו שהיה טוען אחרת, ולכך אינו מיגו אפילו להחזיק כגון בעובדא קמייתא.
וא"ת ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי - דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום. כדאמרינן בפרק החולץ (יבמות דף לח.) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ספק אמר אנא בר מתנא אנא ואית לי פלגא ויבם אמר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוה ליה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי?
וי"ל דהתם יבם שהוא בנו של סבא הוי ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו שיועיל לו לחציו השני:
בראיה בעלמא קנה. אע"ג דקתני במתני' (לקמן דף ט:) ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי דלא קנה בראיה וכן ראה את המציאה ונפל עליה (לקמן דף י.) קתני נמי דלא קני מצי למדחי כיון דאמר תנה לי או שנפל עליה גלי דעתיה דלא ניחא ליה למקני עד שיגיע לידו:
דבראיה בעלמא לא קני. והא דאמרי' בפרק הבית והעלייה (לקמן דף קיח. ושם) הבטה בהפקר קני היינו שעשה מעשה כל דהו כגון שגדר גדר קטן:
והא זה וזה קתני. איכא דוכתי דפריך כי האי גוונא ואיכא דוכתי דלא פריך: [עי' תוס' בכורות דף לא: ד"ה א"כ]: