טו לֹֽא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֨וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹֽא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃
(טו) לא תעשו עול במשפט - מלמד, שהדיין המקלקל את הדין קרוי: "עול", "שנאוי" ו"משוקץ", "חרם" ו"תועבה". ש"העול" קרוי תועבה, שנאמר: (דברים כה טז) "כי תועבת ה' וגו' כל עושה עול". ו"התועבה" קרויה" "שקץ" ו"חרם", שנאמר: (שם ז כו) "ולא תביא תועבה אל ביתך והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו וגו'":
לא תשא פני דל - שלא תאמר עני הוא זה והעשיר חייב לפרנסו, אזכנו בדין, ונמצא מתפרנס בנקיות:
ולא תהדר פני גדול - שלא תאמר: "עשיר הוא זה, בן גדולים הוא זה, היאך אביישנו ואראה בבושתו? עונש יש בדבר! לכך נאמר: "ולא תהדר פני גדול":
בצדק תשפט עמיתך - כמשמעו. דבר אחר: הוי דן את חברך לכף זכות:
טז לֹֽא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַֽעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
(טז) לא תלך רכיל - אני אומר על שם שכל משלחי מדנים ומספרי לשון הרע, הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק, נקראים: "הולכי רכיל", הולכי רגילה, אשפיימנ"ט בלע"ז [ריגול]. וראיה לדברי: שלא מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה:
"לא תלך רכיל". "הולכי רכיל נחושת וברזל" (ירמיה ו כח). ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה: "מלשני בסתר רעהו" (תהילים קא ה). "לשון רמיה" (שם קכ ב). "לשון מדברת גדולות" (שם יב ד). לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף נחלפת בגימ"ל. שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו: בי"ת, בפ"א ובוי"ו, גימ"ל, בכ"ף וקו"ף, נו"ן, בלמ"ד, ורי"ש וזי"ן, בצד"י. וכן: (ש"ב יט כח) "וירגל בעבדך", "רגל ותרמה לומר עלי רעה". וכן (תהילים טו ג) "לא רגל על לשונו". וכן רוכל, הסוחר ומרגל אחר כל סחורה. וכל המוכר בשמים להתקשט בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא: "רוכל", לשון רוגל. ותרגומו: "לא תיכול קורצין". כמו: (דניאל ג ח) "ואכלו קרציהון די יהודיא". "אכל ביה קורצא בי מלכא" (ברכות נח א). נראה בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חיזוק, שדבריו מקוימים ויעמידם על האמת. ואותה הלעטה נקראת: "אכילת קורצין", לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג). שכן דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים:
לא תעמד על דם רעך - לראות במיתתו ואתה יכול להצילו, כגון טובע בנהר, וחיה או לסטים באים עליו:
אני ה' - נאמן לשלם שכר, ונאמן להיפרע:
(יז) ולא תשא עליו חטא - לא תלבין את פניו ברבים:
[רש"י דברים כב, יד] [ספר המצוות מל"ת רצז] [סוטה ג, א] [ספר המצוות מל"ת שב] ספר המצוות מ"ע רה [ספר המצוות מל"ת שג]
יח לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵֽעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃
(יח) לא תקם - אמר לו: "השאילני מגלך". אמר לו: "לאו". למחר אמר לו: "השאילני קרדומך". אמר לו: "איני משאילך כדרך שלא השאלתני". זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה? אמר לו: "השאילני קרדומך". אמר לו: "לאו". למחר אמר לו: "השאילני מגלך". אמר לו: הא לך, ואיני כמותך שלא השאלתני". זו היא נטירה. שנוטר האיבה בלבו אף על פי שאינו נוקם:
ואהבת לרעך כמוך - אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה:
יט אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹֽא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָֽׂדְךָ֖ לֹֽא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֨יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַֽעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃
(יט) את חקתי תשמרו - ואלו הן: "בהמתך לא תרביע כלאים וגו'". חוקים אלו, גזרות מלך שאין טעם לדבר:
ובגד כלאים - למה נאמר? לפי שנאמר: "לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו" (דברים כב יא), יכול לא ילבש גיזי צמר ואניצי פשתן? תלמוד לומר: "בגד". מנין לרבות הלבדים? תלמוד לומר: "שעטנז", דבר שהוא שוע טווי ונוז. ואומר אני: "נוז" לשון דבר הנמלל ושזור זה עם זה לחברו. מישטי"ר בלע"ז [לערבב]. כמו: (מועד קטן יב, ב) "חזיין לנאזי דאית בהון", שאנו מפרשין לשון כמוש פלישטר"א [כמוש]. ולשון: "שעטנז" פירש מנחם, מחברת צמר ופשתים:
כ וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶֽחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּֽהְיֶ֛ה לֹ֥א יֽוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃
(כ) נחרפת לאיש - מיועדת ומיוחדת לאיש. ואיני יודע לו דמיון במקרא. ובשפחה כנענית שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסת לעבד עברי שמותר בשפחה, הכתוב מדבר:
והפדה לא נפדתה - פדויה ואינה פדויה, וסתם פדיון בכסף:
או חפשה - בשטר:
בקרת תהיה - היא לוקה ולא הוא. יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, "כי לא חפשה", ואין קידושיה קידושין גמורין. ורבותינו למדו מכאן: שמי שהוא במלקות יהא בקריאה. שהדיינים המלקין קורין על הלוקה: (דברים כח נח - נט) "אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו'":
כי לא חפשה - לפיכך אין חייב עליה מיתה, שאין קידושיה קידושין. הא אם חופשה? קידושיה קידושין וחייב מיתה:
כא וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם׃
כב וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵֽחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃ {פ}
(כב) ונסלח לו מחטאתו אשר חטא - לרבות את המזיד כשוגג: