א יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום, כדי להתחיל הסדר מיד כשתחשך. ואף אם הוא בבית המדרש[1] - יקום מיד כשתחשך[2], שמצוה למהר להתחיל הסדר, בשביל התינוקות שלא ישנו, והתורה אמרה: "והגדת לבנך ביום ההוא"[3]:[4]
ב ומכל מקום לא ימהר להתחיל הקידוש קודם שיהיה ודאי חשיכה. אף על פי שבשאר ימים טובים יכול האדם להוסיף מחול על הקודש, לקדש ולאכול מבעוד יום - מכל מקום בפסח אינו יכול לעשות כן. לפי שאכילת מצה הוקשה לאכילת פסח, שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו"[5][6], ובפסח נאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה"[7] בלילה ממש.
וכיון שאכילת מצה שהיא מן התורה אינו אלא בלילה לכן גם כל הארבע כוסות שתקנו חכמים אינו אלא בלילה בזמן הראוי לאכילת מצה. שכל מה שתקנו חכמים כעין של תורה תקנו, וכוס של קידוש הוא אחד מן הארבע כוסות - לפיכך צריך בלילה ממש ולא במה שהוסיף מחול על הקודש:
ג מי שהוא אבל, אפילו על אביו ואמו - חייב להסב, ואינו רשאי למנוע מלהסב מחמת האבילות, שהרי משעברו שבעה רשאי להסב על מטתו אפילו בחול, שאינו חייב בכפיית המטה אלא תוך שבעה[8].
ואפילו נקבר מתו בערב פסח - מכל מקום מיד שהגיע הפסח בטלה ממנו האבילות שבעה, אם נהג אבילות שעה אחת קודם הלילה[9], כמו שנתבאר ביורה דעה סי' שצ"ט:
ד אבל אם לא נהג אבילות כלל קודם הפסח, בענין שעדיין לא בטלה ממש אבילות שבעה[10] - נוהגין שלא להסב בליל פסח, לפי שחושבין הסיבה זו כדברים שבצינעה שהוא נוהג אותם ברגל, כמו שנתבאר ביו"ד שם.
ומכל מקום[11], יכול ללבוש הקיטל שלובשין בשעת עשיית הסדר - שבגד זה הוא בגד מתים, ולובשין אותו להכניע הלב שלא תזוח דעתו מחמת השמחה והחירות שעושין בליל זה:
ה וחייב האבל בהלל שבלילה זה - אף שאין נוהגין לקרות הלל בבית האבל מכל מקום הלל זה חובה הוא:
ו אע"פ שבכל השנה טוב למעט בכלים נאים, זכר לחורבן - מכל מקום בליל פסח טוב להרבות בכלים נאים כפי כחו. אפילו הכלים שאין צריך לסעודה - יסדרם יפה על השולחן לנוי, זכר לחירות.
ואפילו כלים הממושכנים בידו מן הנכרי, יסדרם על השולחן לנוי[12]. ואף אם ירצה להשתמש בהם - אין בזה משום גזל הנכרי ולא משום גניבת דעת, כמו שנתבאר ביורה דעה סי' ק"כ:
ז ויכין מקום מושבו, שישב בהסיבה דרך חירות כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים - לפי שבכל דור ודור חייב האדם להראות את עצמו כאלו הוא עתה יוצא משעבוד מצרים, שנאמר: "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים"[13].
ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא "וזכרת כי עבד היית במצרים".[14] - כאילו אתה בעצמך היית במצרים עבד, ונפדית ויצאת לחירות - לפיכך צריך לעשות כל מעשה לילה זה דרך חירות, כמו שנתבאר[15]:
ח ועני, שאין לו כרים וכסתות להסב עליהן - מכל מקום ישב על הספסל ולא על הקרקע כבשאר ימות השנה.
ואם אפשר לו לסמוך על ירך של חבירו - הרי זו נקראת הסיבה. אבל לא יסמוך על ירך עצמו, מפני שנראה כדואג ואין זו דרך חירות:
ט וכשהוא מיסב, לא יטה על גבו ולא על פניו - שאין זה דרך חירות. אלא יטה על צדו השמאלית.
ולא על הימנית - שאין דרך הסיבה בכך, שהרי צריך לאכול בימין. ועוד, שאם יסב בימין יוכל לבוא לידי סכנה - לפי שהושט הוא בימין והקנה בשמאל, ואם יטה על ימינו יהיה הושט מלמטה וקנה מלמעלה, ויהא נפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו ויכנס המאכל דרך הקנה ויבוא לידי סכנה.
ולפיכך אף מי שהוא איטר שדרכו לאכול בשמאל - אף על פי כן יסב על שמאלו שהוא שמאל כל אדם:
י אשה, בין נשואה בין אלמנה וגרושה אינה צריכה הסיבה - לפי שאין דרך הנשים להסב ואין זה דרך חירות להן. ואם היא חשובה ודרכה להסב - צריכה הסיבה.
וכל הנשים שלנו נקראות חשובות, ואף על פי כן לא נהגו להסב - לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין צריך להסב כלל, כיון שאף בשאר ימות השנה אין רגילות להסב כלל בארצות הללו, אלא אף המלכים והגדולים יושבין כדרכן, ועל דבריהם סומכות הנשים עכשיו שלא להסב:
יא בן האוכל אצל אביו - צריך הסיבה, אפילו אם אביו הוא רבו מובהק, לפי שמן הסתם האב מוחל על כבודו לבנו. אבל תלמיד האוכל לפני רבו, אפילו אינו רבו מובהק - אינו רשאי להסב בפניו, משום מורא וכבוד הרב, אלא אם כן נתן לו הרב רשות להסב בפניו, שאז חייב הוא להסב. ואין חיוב על הרב ליתן רשות לתלמידו להסב בפניו, אלא אם רוצה למחול על כבודו וליתן לו רשות להסב - הרשות בידו.
וכן האוכל אצל תלמיד חכם מופלג בדורו, אע"פ שלא למד ממנו כלום - חשוב כרבו, ואין לו להסב בפניו עד שיתן לו רשות.
וכל זה כשאוכל על שולחן אחד עם הרב, אבל אם אוכל על שולחן אחר - חייב להסב, אפילו הוא רבו מובהק וגדול בדורו:
יב וכל זה בתלמיד של תורה, אבל תלמיד הלומד אומנות, אף על פי שהוא מתיירא מרבו ומכבדו ומשרתו - אף על פי כן צריך להסב אפילו בפניו.
וכן עבדים ושפחות העברים - צריכין הסיבה. אע"פ שהן צריכין לילך אנה ואנה לשמש בסעודה - מכל מקום בשעת אכילת כזית מצה ואפיקומן ושתיית ארבע כוסות, שבהן עיקר מצות הסיבה כמו שיתבאר, אפשר להם להסב:
יג כל מי שפטור מהסיבה ומיסב - הרי זה נקרא הדיוט:
יד אימתי צריך להסב? - בשעת אכילת כזית שמברך עליו: על אכילת מצה, ובשעת אכילת הכריכה: מצה ומרור, ובשעת אכילת אפיקומן, ובשעת שתיית ד' כוסות - לפי שכל דברים אלו הם זכר לגאולה ולחירות.
שהד' כוסות תקנו חכמים כנגד ד' לשונות של גאולה האמורים בפרשה וארא: "והוצאתי", "וגאלתי", "ולקחתי", "והצלתי"[16]. והאפיקומן והכריכה - הם זכר לפסח שהיה נאכל דרך חירות, לפיכך הם צריכין הסיבה דרך חירות.
אבל שאר כל הסעודה - אם רצה לאכול ולשתות בלא הסיבה הרשות בידו, ואין בידינו להצריכו להסב. אבל מכל מקום המיסב בכל הסעודה הרי זה משובח, ועושה מצוה מן המובחר[17]:
טו כל מי שצריך להסב ואכל או שתה בלא הסיבה - צריך לחזור לאכול ולשתות בהסיבה מעיקר הדין. אבל לפי שיש אומרים שבזמן הזה אין צריך להסב כלל במדינות אלו - יש לסמוך על דבריהם לענין שבדיעבד יצא בלא הסיבה.
ומכל מקום לענין אכילת מצה - טוב להחמיר לחזור ולאכול בהסיבה. וכן לענין כוס שני - אם שתה בלא הסיבה יחזור וישתה בהסיבה, ואין צריך לחזור ולברך: "בורא פרי הגפן" - כי ברכת בורא פרי הגפן שבירך על כוס שני שהוא סמוך לסעודה היא פוטרת אפילו היין שבתוך הסעודה[18], כמו שנתבאר בסי' קע"ד[19].
אבל אם שתה כוס ראשון או שלישי או רביעי בלא הסיבה - אין לו לחזור ולשתותו בהסיבה, לפי שיצטרך לחזור ולברך עליו. שהרי עכשיו אין דרך לשתות בין כוס ראשון לשני, ובין כוס שלישי לרביעי - מן הדין אסור לו לשתות, מטעם שיתבאר בסי' תע"ט[20]. וכן לאחר כוס רביעי - אסור לשתות עוד כמו שיתבאר בסימן תפ"א, ואם כן בשעה שבירך על כל כוס משלשה כוסות אלו[21] ואחר כך כשנזכר ששתה בלא הסיבה ורוצה לחזור ולשתות - הרי זה נמלך וצריך לחזור ולברך, ויהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות שתקנו חכמים. לכן טוב יותר שלא לחזור ולשתות, ולסמוך על האומרים שבזמן הזה אין צריך להסב כלל.
ומכל מקום, לכתחלה טוב שיהיה בדעתו בתחלת הסיבה[22], קודם שמברך על כוס ראשון, שיחזור וישתה בין כוס ראשון לשני על סמך ברכה זו, ואז אפילו אם יטעה וישתה כוס ראשון בלא הסיבה יוכל לחזור ולשתות בלא ברכה ולא יהא נראה כמוסיף על הכוסות, כיון שהוא נפטר בברכת כוס ראשון אם כן הכל שתיה אחת היא מופסקת לשנים:
טז צריך לשתות הד' כוסות על הסדר שיתבאר: דהיינו שבין כוס ראשון לשני ובין שלישי לרביעי יפסיק באמירת ההגדה וההלל, ובין שני לשלישי יפסיק באכילת מצה וברכת המזון.
ואם לא הפסיק ביניהם בדברים הללו אלא שתה ד' כוסות זה אחר זה - לא יצא ידי ד' כוסות אלא כולן נחשבין לו לכוס אחד, וחייב לשתות עוד [ג]' כוסות על הסדר שיתבאר:
יז כל אחד מד' כוסות הללו צריך שיהיה בו לא פחות מרביעית יין לאחר שימזגנו, אם הוא יין חזק שצריך מזיגה. ושיעור מזיגה הוא לפי דעת השותה כדי שתהיה שתיה עריבה דרך חירות.
ואם שתאו חי בלא מזיגה - אם יש רביעית יין בכל כוס יצא ידי ד' כוסות, ואין צריך לחזור ולשתות, אבל ידי חירות לא יצא, כלומר שלא קיים מצוה מן המובחר. וסתם יינות שלנו אינן חזקים ואין צריך מזיגה כלל:
יח שיעור הכוס שמחזיק רביעית, ארכו כרוחב ב' גודלין ורחבו כרוחב ב' גודלין וגבהו כרוחב ב' גודלין וחצי גודל וחומש גודל.
ושיעור זה הוא כשהכוס מרובע על פני כל גבהו, ועל דרך זה תשער בכוס עגול, שהעיגול פחות ממרובע רביע, (שהוא ד' חומשין וחצי) וא"כ אם הכוס הוא ב' גודלין אורך וב' גודלין רוחב צריך שיהיה גבהו ג' גודלין וג' חומשי גודלין:
יט יש אומרים שלכתחלה מצוה לשתות כל הכוס אפילו מחזיק כמה רביעיות. אף על פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות אפילו לכתחלה די בשתיית מלא לוגמיו, דהיינו רוב רביעית - מכל מקום בד' כוסות של פסח החמירו חכמים לשתות כל הכוס לכתחלה. ובדיעבד ששתה רוב הכוס - יצא. אבל אם לא שתה אלא חצי הכוס, אפילו שחציו מחזיק כמה רביעיות - לא יצא.
ויש חולקין על זה ואומרים שאף לכתחלה די בשתיית רוב רביעית, אף אם הכוס מחזיק כמה רביעיות. וכן עיקר. וכן המנהג פשוט.
ומכל מקום טוב לחוש לסברא הראשונה וליקח כוס קטן ולשתות כולו. ובמקומות שהיין ביוקר - די בשתיית רובו.
וכל זה בג' כוסות הראשונים, אבל בכוס האחרון צריך לשתות רביעית שלם, כדי שיוכל לברך ברכה האחרונה בלי שום פיקפוק, כמו שנתבאר בסי' ק"צ[23] לענין כוס ברכת המזון. עיין שם:
כ צריך ליזהר לכתחלה לשתות רוב הרביעית בבת אחת, דהיינו שישתה אותו בשתיה אחת ולא יפסיקנו לשתי שתיות. ולכן אין ליקח כוס שפיו צר כעין שקורין (קלו"ג גלא"ז), מפני שלא יכול[24] לשתות רביעית בבת אחת. ובדיעבד אפילו הפסיק כמה פעמים באמצע - יצא. והוא שלא ישהה מתחלת השתיה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס.
ויש אומרים שצריך שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית. (עיין סי' תרי"ב[25]).
ויש לחוש לדבריהם לענין שני כוסות הראשונים, שאם הפסיק כל כך באמצע השתייה עד שיש מתחלת השתייה עד סופה יותר מכדי שתיית רביעית, צריך לחזור ולשתות אותו הכוס בלא ברכה[26].
אבל בשני כוסות האחרונים, שאם יצטרך לחזור ולשתות יהא נראה כמוסיף על מנין הכוסות, כמו שנתבאר למעלה - יש לסמוך על סברא הראשונה ולא יחזור וישתה, אלא אם כן שהה מתחלת השתייה עד סופה יותר מכדי אכילת פרס[27]:
כא מי שאינו שותה יין כל השנה מפני ששונאו או שמזיקו - אף על פי כן חייב לדחוק את עצמו לשתות ד' כוסות, כמו שאמרו חכמים על רבי יהודה ברבי אילעי, שהיה שותה ארבע כוסות של פסח ואח"כ היה צריך לחגור צדעיו[28] עד עצרת:
כב אבל קידוש של שאר ימים טובים ושבתות אין צריך לדחוק את עצמו לשתות הכוס אלא יכול לשמוע הקידוש מאחר, כמו שנתבאר בסי' ער"ב[29]. מה שאין כן בארבע כוסות של פסח, שאף בני הבית שהן שומעין הקידוש וההגדה מבעל הבית - אף על פי כן חייב כל אחד ואחד לשתות ד' כוסות דרך חירות:
כג אם אי אפשר לו לעשות הסדר בתחלת הלילה מיד והתינוקות רוצים לאכול, אע"פ שמותר ליתן להם לאכול קודם שישמעו הקידוש וההגדה, כמו שנתבאר בסימן רס"ט[30] ותע"א[31] - מכל מקום ימהר לסלק המאכל מלפניהם ולא יניחם לאכול הרבה שלא ישנו בשעת אמירת ההגדה.
(ואפשר שמצת לחם עוני אסור להאכילם אפילו מעט קודם אמירת ההגדה, מטעם שנתבאר בסי' תע"א[32] ע"ש):[33]
כד ואם הכוס ששתה בעל הבית ממנו הוא גדול ומחזיק כמה רביעיות, יכולין בניו ובני ביתו לצאת במה שנשתייר בכוס משתיית בעל הבית, ובלבד שיגיע רוב רביעית לכל אחד ואחד.
ומכל מקום מצוה מן המובחר ליתן כוס לכל אחד ואחד בפני עצמו, כדי שכל אחד ישתה מכוס מלא, שזה הידור מצוה כמו שנתבאר בסימן קפ"ג[34]:
כה ואף הקטנים חייב אביהם לחנכם במצות להשקותם כוסות על הסדר שיתבאר, אם כבר הגיעו לחינוך.
(דהיינו שהגיעו לזמן שראוי לחנכם לשמוע הדברים שאומרים על הכוסות, כגון שהן יודעין מענין קדושת יום טוב - ולכן ראוי לחנכם לשמוע הקידוש שאומרים על כוס ראשון. (עיין סי' רס"ט[35]). וגם יש בהן דעת להבין מה שמספרים להם מיציאת מצרים באמירת ההגדה - ולכן ראוי לחנכם לשמוע ההגדה שאומרים על כוס שני. וכן חייב לחנכם לשמוע ברכת המזון שאומרים על כוס שלישי. וגמר ההלל והלל הגדול ונשמת שאומרים על כוס רביעי).
ואף הקטנות שהגיעו לחינוך דינם כקטנים. וכן בשאר כל המצות הנוהגות בלילה זה אין חילוק בין אנשים לנשים, שאף שהנשים פטורות מכל מצות עשה שהזמן גרמא, בין של תורה בין של דברי סופרים - אף על פי כן חייבו אותן חכמים[36] בכל הדברים שתקנו בלילה זה, לפי שאף הם היו באותו הנס של יציאת מצרים.
ובאכילת מצה הן חייבות מן התורה - לפי שהוקשה מצות עשה של אכילת מצה למצות לא תעשה של אכילת חמץ. שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות" - לומר לך שכשם שהנשים מוזהרות על לא תעשה של אכילת חמץ שנאמר: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" וגו' - "כי כל" לרבות הנשים, כך הן מוזהרות על מצות עשה של אכילת מצה:
כו מצוה לחזור אחר יין אדום, אם אין הלבן משובח ממנו. שנאמר, "אל תרא יין כי יתאדם"[37], משמע שחשיבותו של יין כשהוא אדום.
ואף על פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות נוהגין כהאומרים שאין צריך לחזור אחר יין אדום אם אינו משובח מן הלבן, כמו שנתבאר בסי' ער"ב[38] - מכל מקום בד' כוסות יש לנהוג כהאומר שצריך לחזור אחריו. לפי שיש בו זכר לדם שהיה פרעה שוחט את בני ישראל.
ועכשיו שמצוים לעלול עלילות שקרים - נמנעו מליקח יין אדום לפסח:
כז כל היינות הכשרים לקידוש בשאר ימים טובים ושבתות כשרים לארבע כוסות.
כגון יין מבושל, וקונדיטון - דהיינו יין שמערבין בו דבש ופלפלין. ואפילו לכתחילה יכול לצאת בהם, אם אין לו יין אחר משובח כמותם, כמו שנתבאר בסי' ער"ב[39].
וכן מי שריית צמוקים - כשרים לד' כוסות, אם הם בענין שכשרים לקידוש, דהיינו שיוצא מהן לחלוחית קצת על ידי דריכה בלא שרייה במים.
ולפיכך מי שאינו שותה יין מחמת נדר - יקח מי צמוקים לארבע כוסות:
כח וכן במקומות שאין יין מצוי - מצוה מן המובחר ליקח מי צמוקים. אבל מעיקר הדין, במקומות שאין יין מצוי, דהיינו שמהלך יום אחד סביבות העיר אין גדל שם יין הרבה אלא מעט מזעיר - יכול ליקח לד' כוסות שאר משקים שהם חמר מדינה באותו העיר, כגון מי דבש, במקומות שרגילין לשתותו בפסח ואינן חוששין לזיוף קמח, ועל דרך שנתבאר בסי' תס"ז[40].
ואף על פי שבקידוש של שאר ימים טובים ושבתות יותר טוב לקדש על הפת מלקדש על שאר משקים אף על פי שהוא חמר מדינה, כמו שנתבאר בסי' ער"ב[41] - מכל מקום בליל פסח אי אפשר לקדש על הפת, שהרי חייב בארבע כוסות והראשון הוא כוס של קידוש:
כט וכל זה במי דבש וכיוצא בו משאר משקין החשובים, שהרי הם באותו העיר במקום יין. אבל שאר משקין הגרועין, כגון מי תפוחים (שקורין עפי"ל טראנ"ק), ומי זנגביל - שקורין (אינגב"ר וואש"ר[42]) ומי שורש שקורין (לאקרי"ץ[43]), אע"פ שרוב שתיית הבינונים באותה העיר היא ממשקים הללו - מכל מקום כיון שאינן משקין חשובין הרי הן כמו מים, שאף שרוב שתיית העיר הוא מים אין נוטלין אותן לכוס של ברכה, כמו שנתבאר בסימן קפ"ב[44]:
ל אפילו עני המתפרנס מן הצדקה ואין לו מעות לקנות יין לארבע כוסות שלא נתנו לו הגבאים - חייב ללות או למכור כסותו או להשכיר את עצמו בשביל יין לד' כוסות או שאר משקים במקום שהם חמר מדינה.
ואם אין לו אלא מעט מעות, ואם יקנה בהן יין לד' כוסות לא יהיה לו נר בביתו - הרי נר ביתו קודם לד' כוסות מפני שלום ביתו, ויעשה הסדר על הפת, כמו שיתבאר בסי' תפ"ג.
(ועיין שם דין מי שיש לו מעט יין, ואינו מספיק לו לד' כוסות לשני הלילות, איך יעשה):
לא מצוה לחלק לתינוקות קליות ואגוזים בליל פסח קודם עשיית הסדר, כדי שיראו שינוי וישאלו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" ואף על פי שעל שאלה זו אין לנו מה להשיב להם - מכל מקום על ידי שיראו שינוי זה ויתעוררו לשאול עליו, יתעוררו גם כן לשאול על שינויים אחרים, דהיינו שאוכלין מצה ומרור ויושבין בהסיבה, וישיבו להם "עבדים היינו" וכו':