ז יִתֵּ֨ן יְהוָ֤ה אֶת־אֹֽיְבֶ֨יךָ֙ הַקָּמִ֣ים עָלֶ֔יךָ נִגָּפִ֖ים לְפָנֶ֑יךָ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ יֵֽצְא֣וּ אֵלֶ֔יךָ וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים יָנ֥וּסוּ לְפָנֶֽיךָ׃

(ז) ובשבעה דרכים ינוסו לפניך - כן דרך הנבהלים לברוח, מתפזרין לכל צד:

ח יְצַ֨ו יְהוָ֤ה אִתְּךָ֙ אֶת־הַבְּרָכָ֔ה בַּֽאֲסָמֶ֕יךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֑ךָ וּבֵ֣רַכְךָ֔ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃

ט יְקִֽימְךָ֨ יְהוָ֥ה לוֹ֙ לְעַ֣ם קָד֔וֹשׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר נִֽשְׁבַּֽע־לָ֑ךְ כִּ֣י תִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֖ בִּדְרָכָֽיו׃

[ספר המצוות מ"ע ח]

י וְרָאוּ֙ כָּל־עַמֵּ֣י הָאָ֔רֶץ כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה נִקְרָ֣א עָלֶ֑יךָ וְיָֽרְא֖וּ מִמֶּֽךָּ׃

חולין פט א [ברכות ו, א] 

יא וְהוֹתִֽרְךָ֤ יְהוָה֙ לְטוֹבָ֔ה בִּפְרִ֧י בִטְנְךָ֛ וּבִפְרִ֥י בְהֶמְתְּךָ֖ וּבִפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַֽאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃

יב יִפְתַּ֣ח יְהוָ֣ה ׀ לְ֠ךָ אֶת־אֽוֹצָר֨וֹ הַטּ֜וֹב אֶת־הַשָּׁמַ֗יִם לָתֵ֤ת מְטַֽר־אַרְצְךָ֙ בְּעִתּ֔וֹ וּלְבָרֵ֕ךְ אֵ֖ת כָּל־מַֽעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֑ךָ וְהִלְוִ֨יתָ֙ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וְאַתָּ֖ה לֹ֥א תִלְוֶֽה׃

יג וּנְתָֽנְךָ֨ יְהוָ֤ה לְרֹאשׁ֙ וְלֹ֣א לְזָנָ֔ב וְהָיִ֨יתָ֙ רַ֣ק לְמַ֔עְלָה וְלֹ֥א תִֽהְיֶ֖ה לְמָ֑טָּה כִּֽי־תִשְׁמַ֞ע אֶל־מִצְו֣͏ֹת ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם לִשְׁמֹ֥ר וְלַֽעֲשֽׂוֹת׃

יד וְלֹ֣א תָס֗וּר מִכָּל־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֨ר אָֽנֹכִ֜י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֛ם הַיּ֖וֹם יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לָלֶ֗כֶת אַֽחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים לְעָבְדָֽם׃ {פ}

טו וְהָיָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמַע֙ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַֽעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם וּבָ֧אוּ עָלֶ֛יךָ כָּל־הַקְּלָל֥וֹת הָאֵ֖לֶּה וְהִשִּׂיגֽוּךָ׃

[רש"י לקמן, פסוק כג]

טז אָר֥וּר אַתָּ֖ה בָּעִ֑יר וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בַּשָּׂדֶֽה׃

יז אָר֥וּר טַנְאֲךָ֖ וּמִשְׁאַרְתֶּֽךָ׃

יח אָר֥וּר פְּרִֽי־בִטְנְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֥ת צֹאנֶֽךָ׃

יט אָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּבֹאֶ֑ךָ וְאָר֥וּר אַתָּ֖ה בְּצֵאתֶֽךָ׃

כ יְשַׁלַּ֣ח יְהוָ֣ה ׀ בְּ֠ךָ אֶת־הַמְּאֵרָ֤ה אֶת־הַמְּהוּמָה֙ וְאֶת־הַמִּגְעֶ֔רֶת בְּכָל־מִשְׁלַ֥ח יָֽדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תַּֽעֲשֶׂ֑ה עַ֣ד הִשָּֽׁמֶדְךָ֤ וְעַד־אֲבָדְךָ֙ מַהֵ֔ר מִפְּנֵ֛י רֹ֥עַ מַֽעֲלָלֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר עֲזַבְתָּֽנִי׃

(כ) המארה - חסרון. כמו "צרעת ממארת":

המהומה - שגוש קול בהלות:

כא יַדְבֵּ֧ק יְהוָ֛ה בְּךָ֖ אֶת־הַדָּ֑בֶר עַ֚ד כַּלֹּת֣וֹ אֹֽתְךָ֔ מֵעַל֙ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

[רש"י לקמן, פסוק כג]

כב יַכְּכָ֣ה יְ֠הוָה בַּשַּׁחֶ֨פֶת וּבַקַּדַּ֜חַת וּבַדַּלֶּ֗קֶת וּבַֽחַרְחֻר֙ וּבַחֶ֔רֶב וּבַשִּׁדָּפ֖וֹן וּבַיֵּֽרָק֑וֹן וּרְדָפ֖וּךָ עַ֥ד אָבְדֶֽךָ׃

(כב) בשחפת - שבשרו נשחף ונפוח:

ובקדחת - לשון, "כי אש קדחה באפי" (דברים לב, כב). והיא אש של חולים. מלויי"ד בלע"ז. (פיעבערהימצע). שהיא חמה מאד:

ובדלקת - חמה יותר מקדחת. ומיני חלאים הם:

ובחרחר - חולי המחממו תוך הגוף. וצמא תמיד למים. ובלע"ז אישרדימינ"ט (התיבשות). לשון, "ועצמי חרה מני חרב" (איוב ל, ל). "נחר מפוח מאש" (ירמי' ו, כט):

ובחרב - יביא עליך גייסות:

שדפון וירקון - מכות תבואה שבשדות:

שדפון - רוח קדים אשלי"דה בלע"ז (זאננפערבראננט):

ירקון - יובש ופני התבואה מכסיפין ונהפכין לירקון קמ"א בלע"ז (געלב):

עד אבדך - תרגום: עד דתיביד. כלומר, עד אבוד אותך. שתכלה מאליך:

[רש"י לקמן, פסוק כג]

כג וְהָי֥וּ שָׁמֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹֽאשְׁךָ֖ נְחֹ֑שֶׁת וְהָאָ֥רֶץ אֲשֶׁר־תַּחְתֶּ֖יךָ בַּרְזֶֽל׃

(כג) והיו שמיך אשר על ראשך נחושת - קללות הללו משה מפי עצמו אמרן. ושבהר סיני, מפי הקב"ה אמרן. כמשמען. ושם נאמר: (ויקרא כו, יד) "ואם לא תשמעו לי". "ואם תלכו עמי קרי". (ויקרא כו, כא) . וכאן הוא אומר, (פסוק טו) "בקול ה' אלהיך". (פסוק כא) "ידבק ה' בך". "יככה ה'" (פסוק כב). הקיל משה בקללותיו, לאמרן בלשון יחיד. וגם כן בקללה זו הקל. שבראשונות הוא אומר, "את שמיכם כברזל את ארצכם כנחושה", (ויקרא כו, יט) . שלא יהיו השמים מזיעין כדרך שאין הברזל מזיע, ומתוך כך יהא חורב בעולם. והארץ תהא מזיעה, כדרך שהנחשת מזיע, והיא מרקבת פירותיה. וכאן הוא אומר, "שמיך נחושת, וארצך ברזל". שיהיו שמים מזיעין, אף על פי שלא יריקו מטר, מכל מקום לא יהיה חורב של אבדון בעולם. והארץ לא תהא מזיעה, כדרך שאין הברזל מזיע. ואין הפירות מרקיבין. ומכל מקום קללה היא. בין שהיא כנחשת, בין שהיא כברזל, לא תוציא פירות. וכן השמים, לא יריקו מטר:

[רש"י ויקרא כו, יט]

כד יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־מְטַ֥ר אַרְצְךָ֖ אָבָ֣ק וְעָפָ֑ר מִן־הַשָּׁמַ֨יִם֙ יֵרֵ֣ד עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָֽךְ׃

(כד) מטר ארצך אבק ועפר - זיקא דבתר מטרא. מטר יורד, ולא כל צרכו. ואין בו, כדי להרביץ את העפר. והרוח באה ומעלה את האבק, ומכסה את עשב הזרעים, שהן לחים מן המים, ונדבק בהם, ונעשה טיט, ומתייבש, ומרקיבין:

כה יִתֶּנְךָ֨ יְהוָ֥ה ׀ נִגָּף֮ לִפְנֵ֣י אֹֽיְבֶיךָ֒ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ תֵּצֵ֣א אֵלָ֔יו וּבְשִׁבְעָ֥ה דְרָכִ֖ים תָּנ֣וּס לְפָנָ֑יו וְהָיִ֣יתָ לְזַֽעֲוָ֔ה לְכֹ֖ל מַמְלְכ֥וֹת הָאָֽרֶץ׃

(כה) לזעוה - לאימה ולזיע. שיזועו כל שומעי מכותיך ממך, ויאמרו, "אוי לנו, שלא יבוא עלינו כדרך שבא על אלו":

כו וְהָֽיְתָ֤ה נִבְלָֽתְךָ֙ לְמַֽאֲכָ֔ל לְכָל־ע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶֽהֱמַ֣ת הָאָ֑רֶץ וְאֵ֖ין מַֽחֲרִֽיד׃

כז יַכְּכָ֨ה יְהוָ֜ה בִּשְׁחִ֤ין מִצְרַ֨יִם֙ ובעפלים (וּבַטְּחֹרִ֔ים) וּבַגָּרָ֖ב וּבֶחָ֑רֶס אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תוּכַ֖ל לְהֵֽרָפֵֽא׃

(כז) בשחין מצרים - רע היה מאד. לח מבחוץ, ויבש מבפנים. כדאיתא בבכורות (מא, א):

גרב - שחין לח:

חרס - שחין יבש כחרס:

[רש"י ויקרא כא, כ]

כח יַכְּכָ֣ה יְהוָ֔ה בְּשִׁגָּע֖וֹן וּבְעִוָּר֑וֹן וּבְתִמְה֖וֹן לֵבָֽב׃

(כח) ובתמהון לבב - אוטם הלב אשטורדישו"ן בלע"ז [תדהמה]:

כט וְהָיִ֜יתָ מְמַשֵּׁ֣שׁ בַּֽצָּהֳרַ֗יִם^[1] כַּֽאֲשֶׁ֨ר יְמַשֵּׁ֤שׁ הַֽעִוֵּר֙ בָּֽאֲפֵלָ֔ה וְלֹ֥א תַצְלִ֖יחַ אֶת־דְּרָכֶ֑יךָ וְהָיִ֜יתָ אַ֣ךְ עָשׁ֧וּק וְגָז֛וּל כָּל־הַיָּמִ֖ים וְאֵ֥ין מוֹשִֽׁיעַ׃

(כט) עשוק - בכל מעשיך יהיה ערעור:

ל אִשָּׁ֣ה תְאָרֵ֗שׂ וְאִ֤ישׁ אַחֵר֙ ישגלנה (יִשְׁכָּבֶ֔נָּה) בַּ֥יִת תִּבְנֶ֖ה וְלֹֽא־תֵשֵׁ֣ב בּ֑וֹ כֶּ֥רֶם תִּטַּ֖ע וְלֹ֥א תְחַלְּלֶֽנּוּ׃

(ל) ישגלנה - לשון שגל. פלגש. והכתוב כנהו לשבח, "ישכבנה". ותיקון סופרים הוא זה:

תחללנו - בשנה הרביעית לאכול פריו:

לא שֽׁוֹרְךָ֞ טָב֣וּחַ לְעֵינֶ֗יךָ וְלֹ֣א תֹאכַל֮ מִמֶּנּוּ֒ חֲמֹֽרְךָ֙ גָּז֣וּל מִלְּפָנֶ֔יךָ וְלֹ֥א יָשׁ֖וּב לָ֑ךְ צֹֽאנְךָ֙ נְתֻנ֣וֹת לְאֹֽיְבֶ֔יךָ וְאֵ֥ין לְךָ֖ מוֹשִֽׁיעַ׃

לב בָּנֶ֨יךָ וּבְנֹתֶ֜יךָ נְתֻנִ֨ים לְעַ֤ם אַחֵר֙ וְעֵינֶ֣יךָ רֹא֔וֹת וְכָל֥וֹת אֲלֵיהֶ֖ם כָּל־הַיּ֑וֹם וְאֵ֥ין לְאֵ֖ל יָדֶֽךָ׃

(לב) וכלות אליהם - מצפות אליהם שישובו ואינם שבים. כל תוחלת שאינה באה, קרויה "כליון עיניים":

לג פְּרִ֤י אַדְמָֽתְךָ֙ וְכָל־יְגִ֣יעֲךָ֔ יֹאכַ֥ל עַ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדָ֑עְתָּ וְהָיִ֗יתָ רַ֛ק עָשׁ֥וּק וְרָצ֖וּץ כָּל־הַיָּמִֽים׃

לד וְהָיִ֖יתָ מְשֻׁגָּ֑ע מִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃

לה יַכְּכָ֨ה יְהוָ֜ה בִּשְׁחִ֣ין רָ֗ע עַל־הַבִּרְכַּ֨יִם֙ וְעַל־הַשֹּׁקַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תוּכַ֖ל לְהֵֽרָפֵ֑א מִכַּ֥ף רַגְלְךָ֖ וְעַ֥ד קָדְקֳדֶֽךָ׃

לו יוֹלֵ֨ךְ יְהוָ֜ה אֹֽתְךָ֗ וְאֶֽת־מַלְכְּךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּקִ֣ים עָלֶ֔יךָ אֶל־גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖עְתָּ אַתָּ֣ה וַֽאֲבֹתֶ֑יךָ וְעָבַ֥דְתָּ שָּׁ֛ם אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃

לז וְהָיִ֣יתָ לְשַׁמָּ֔ה לְמָשָׁ֖ל וְלִשְׁנִינָ֑ה^[2] בְּכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁר־יְנַֽהֶגְךָ֥ יְהוָ֖ה שָֽׁמָּה׃

(לז) לשמה - אשטורדישו"ן [תדהמה]. כל הרואה אותך, ישום עליך: למשל - כשתבא מכה רעה על אדם, יאמרו, "זו דומה למכת פלוני":

ולשנינה - לשון, "ושננתם" (לעיל ו, ז). ידברו בך. וכן תרגומו: "ולשועי", לשון ספור, ואשתעי:

לח זֶ֥רַע רַ֖ב תּוֹצִ֣יא הַשָּׂדֶ֑ה וּמְעַ֣ט תֶּֽאֱסֹ֔ף כִּ֥י יַחְסְלֶ֖נּוּ הָֽאַרְבֶּֽה׃

(לח) יחסלנו - יכלנו. ועל שם כך נקרא חסיל, שמכלה את הכל:

לט כְּרָמִ֥ים תִּטַּ֖ע וְעָבָ֑דְתָּ וְיַ֤יִן לֹֽא־תִשְׁתֶּה֙ וְלֹ֣א תֶֽאֱגֹ֔ר כִּ֥י תֹֽאכְלֶ֖נּוּ הַתֹּלָֽעַת׃

מ זֵיתִ֛ים יִֽהְי֥וּ לְךָ֖ בְּכָל־גְּבוּלֶ֑ךָ וְשֶׁ֨מֶן֙ לֹ֣א תָס֔וּךְ כִּ֥י יִשַּׁ֖ל זֵיתֶֽךָ^[3]׃

(מ) כי ישל - ישיר פירותיו. לשון, (לעיל יט, ה) "ונשל הברזל":

[רש"י שמות ג, ב]

 

מא בָּנִ֥ים וּבָנ֖וֹת תּוֹלִ֑יד וְלֹֽא־יִהְי֣וּ לָ֔ךְ כִּ֥י יֵֽלְכ֖וּ בַּשֶּֽׁבִי׃

מב כָּל־עֵֽצְךָ֖ וּפְרִ֣י אַדְמָתֶ֑ךָ יְיָרֵ֖שׁ הַצְּלָצַֽל׃

(מב) יירש הצלצל - יעשנו הארבה. רש מן הפרי:

יירש - יעני:

צלצל - מין ארבה. ואי אפשר לפרש "יירש", לשון ירושה. שאם כן היה לו לכתוב "ירש". ולא לשון, הורשה וגירושין. שאם כן היה לכתוב, "יוריש":

מג הַגֵּר֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּךָ֔ יַֽעֲלֶ֥ה עָלֶ֖יךָ מַ֣עְלָה מָּ֑עְלָה וְאַתָּ֥ה תֵרֵ֖ד מַ֥טָּה מָּֽטָּה׃

מד ה֣וּא יַלְוְךָ֔ וְאַתָּ֖ה לֹ֣א תַלְוֶ֑נּוּ ה֚וּא יִֽהְיֶ֣ה לְרֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תִּֽהְיֶ֥ה לְזָנָֽב׃

מה וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֨וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְו͏ֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ׃

מו וְהָי֣וּ בְךָ֔ לְא֖וֹת וּלְמוֹפֵ֑ת וּֽבְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם׃

מז תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עָבַ֨דְתָּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל׃

(מז) מרב כל - בעוד שהיה לך כל טוב:

מח וְעָֽבַדְתָּ֣ אֶת־אֹֽיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ יְהוָה֙ בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל־צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃

מט יִשָּׂ֣א יְהוָה֩ עָלֶ֨יךָ גּ֤וֹי מֵֽרָחֹק֙ מִקְצֵ֣ה הָאָ֔רֶץ כַּֽאֲשֶׁ֥ר יִדְאֶ֖ה הַנָּ֑שֶׁר גּ֕וֹי אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־תִשְׁמַ֖ע לְשֹׁנֽוֹ^[4]׃

(מט) כאשר ידאה הנשר - פתאום. ודרך מצלחת. ויקלו סוסיו:

לא תשמע לשונו - לא תכיר לשונו. וכן, (בראשית מא, טו) "תשמע חלום לפתור אותו". וכן, (בראשית מב, כג) "כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף". אינטינדר"י בלע"ז [להבין]:

נ גּ֖וֹי עַ֣ז פָּנִ֑ים אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִשָּׂ֤א פָנִים֙ לְזָקֵ֔ן וְנַ֖עַר לֹ֥א יָחֹֽן׃ 

נא וְ֠אָכַל פְּרִ֨י בְהֶמְתְּךָ֥ וּפְרִֽי־אַדְמָתְךָ֮ עַ֣ד הִשָּֽׁמְדָךְ֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַשְׁאִ֜יר לְךָ֗ דָּגָן֙ תִּיר֣וֹשׁ וְיִצְהָ֔ר שְׁגַ֥ר אֲלָפֶ֖יךָ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֑ךָ עַ֥ד הַֽאֲבִיד֖וֹ אֹתָֽךְ׃

(נב) עד רדת חמתיך - לשון רידוי וכבוש:

נב וְהֵצַ֨ר לְךָ֜ בְּכָל־שְׁעָרֶ֗יךָ עַ֣ד רֶ֤דֶת חֹֽמֹתֶ֨יךָ֙ הַגְּבֹהֹ֣ת וְהַבְּצֻר֔וֹת אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה בֹּטֵ֥חַ בָּהֵ֖ן בְּכָל־אַרְצֶ֑ךָ וְהֵצַ֤ר לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָ בְּכָ֨ל־אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ׃ 

נג וְאָֽכַלְתָּ֣ פְרִֽי־בִטְנְךָ֗ בְּשַׂ֤ר בָּנֶ֨יךָ֙ וּבְנֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁר־יָצִ֥יק לְךָ֖ אֹֽיְבֶֽךָ׃

(נג) ואכלת פרי בטנך בשר בניך וגו' במצור - מחמת שיהיו צרין על העיר, ויהיה שם מצוק עקת רעבון:

נד הָאִישׁ֙ הָרַ֣ךְ בְּךָ֔ וְהֶֽעָנֹ֖ג מְאֹ֑ד תֵּרַ֨ע עֵינ֤וֹ בְאָחִיו֙ וּבְאֵ֣שֶׁת חֵיק֔וֹ וּבְיֶ֥תֶר בָּנָ֖יו אֲשֶׁ֥ר יוֹתִֽיר׃

(נד) הרך בך והענג - הוא הרך הוא הענוג, לשון פינוק. "ומהתענג ומרך", מוכיח עליהם ששניהם אחד. אף על פי שהוא מפונק ודעתו קצה בדבר מאוס, ימתק לו לרעבונו בשר בניו ובנותיו עד "כי תרע עינו" בבניו הנותרים "מתת לאחד מהם מבשר בניו" אחיהם "אשר יאכל". דבר אחר. "הרך בך", הרחמני ורך הלבב, מרוב רעבנותם, יתאכזרו, ולא יתנו מבשר בניהם השחוטים, לבניהם הנותרים: 

נה מִתֵּ֣ת ׀ לְאַחַ֣ד מֵהֶ֗ם מִבְּשַׂ֤ר בָּנָיו֙ אֲשֶׁ֣ר יֹאכֵ֔ל מִבְּלִ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ כֹּ֑ל בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹֽיִבְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶֽיךָ׃

נו הָֽרַכָּ֨ה בְךָ֜ וְהָֽעֲנֻגָּ֗ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־נִסְּתָ֤ה כַף־רַגְלָהּ֙ הַצֵּ֣ג עַל־הָאָ֔רֶץ מֵֽהִתְעַנֵּ֖ג וּמֵרֹ֑ךְ תֵּרַ֤ע עֵינָהּ֙ בְּאִ֣ישׁ חֵיקָ֔הּ וּבִבְנָ֖הּ וּבְבִתָּֽהּ׃

(נו) תרע עינה באיש חיקה ובבנה ובבתה - הגדולים:

נז וּֽבְשִׁלְיָתָ֞הּ הַיּוֹצֵ֣ת ׀ מִבֵּ֣ין רַגְלֶ֗יהָ וּבְבָנֶ֨יהָ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד כִּֽי־תֹאכְלֵ֥ם בְּחֹֽסֶר־כֹּ֖ל בַּסָּ֑תֶר בְּמָצוֹר֙ וּבְמָצ֔וֹק אֲשֶׁ֨ר יָצִ֥יק לְךָ֛ אֹֽיִבְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃

(נז) ובשליתה - בניה הקטנים. בכולן תהא עינה צרה. כשתאכל את האחד, מליתן לאשר אצלה מן הבשר.  

נח אִם־לֹ֨א תִשְׁמֹ֜ר לַֽעֲשׂ֗וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵי֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את הַכְּתֻבִ֖ים בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה לְ֠יִרְאָה אֶת־הַשֵּׁ֞ם הַנִּכְבָּ֤ד וְהַנּוֹרָא֙ הַזֶּ֔ה אֵ֖ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

נט וְהִפְלָ֤א יְהוָה֙ אֶת־מַכֹּ֣תְךָ֔ וְאֵ֖ת מַכּ֣וֹת זַרְעֶ֑ךָ מַכּ֤וֹת גְּדֹלֹת֙ וְנֶ֣אֱמָנ֔וֹת וָֽחֳלָיִ֖ם רָעִ֥ים וְנֶֽאֱמָנִֽים׃

(נט) והפלא ה' את מכתך - מופלאות ומובדלות משאר מכות:

ונאמנות - ליסרך. לקיים שליחותן:

ס וְהֵשִׁ֣יב בְּךָ֗ אֵ֚ת כָּל־מַדְוֵ֣ה מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר יָגֹ֖רְתָּ מִפְּנֵיהֶ֑ם וְדָֽבְק֖וּ בָּֽךְ׃

(ס) אשר יגרת מפניהם - מפני המכות. כשהיו ישראל רואים מכות משונות הבאות על מצרים, היו יראים מהם שלא יבואו גם עליהם. תדע שכן כתיב, (שמות טו, כו) "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע" וְגוֹמֵר, "כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ". אין מיראין את האדם אלא בדבר שהוא יגור ממנו:

סא גַּ֤ם כָּל־חֳלִי֙ וְכָל־מַכָּ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א כָת֔וּב בְּסֵ֖פֶר הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֑את יַעְלֵ֤ם יְהוָה֙ עָלֶ֔יךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָֽךְ׃

(סא) יעלם - לשון עלייה:

[רש"י דברים כט, כ]

סב וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ בִּמְתֵ֣י מְעָ֔ט תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הֱיִיתֶ֔ם כְּכֽוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹ֑ב כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֔עְתָּ בְּק֖וֹל יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃

(סב) ונשארתם במתי מעט תחת וגו' - מועטין חלף מרובין:

סג וְ֠הָיָה כַּֽאֲשֶׁר־שָׂ֨שׂ יְהוָ֜ה עֲלֵיכֶ֗ם לְהֵיטִ֣יב אֶתְכֶם֮ וּלְהַרְבּ֣וֹת אֶתְכֶם֒ כֵּ֣ן יָשִׂ֤ישׂ יְהוָה֙ עֲלֵיכֶ֔ם לְהַֽאֲבִ֥יד אֶתְכֶ֖ם וּלְהַשְׁמִ֣יד אֶתְכֶ֑ם וְנִסַּחְתֶּם֙ מֵעַ֣ל הָֽאֲדָמָ֔ה^[5] אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

(סג) כן ישיש ה' - את אויביכם עליכם להאביד וגו':

ונסחתם - לשון עקירה. וכן, (משלי טו, כה) "בית גאים, יסח ה'":  

סד וֶהֱפִֽיצְךָ֤ יְהוָה֙ בְּכָל־הָ֣עַמִּ֔ים מִקְצֵ֥ה הָאָ֖רֶץ וְעַד־קְצֵ֣ה הָאָ֑רֶץ וְעָבַ֨דְתָּ שָּׁ֜ם אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֗ים אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָדַ֛עְתָּ אַתָּ֥ה וַֽאֲבֹתֶ֖יךָ עֵ֥ץ וָאָֽבֶן׃

(סד) ועבדת שם אלהים אחרים - כתרגומו: לא עבודת אלוהות ממש. אלא מעלים מס וגולגליות, לכומרי עבודה זרה:

סה וּבַגּוֹיִ֤ם הָהֵם֙ לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְהוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַֽאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ׃

(סה) לא תרגיע - לא תנוח. כמו, (ישעיה כח, יב) "וזאת המרגעה":

לב רגז - לב חרד. כתרגומו : דחל. כמו, (שם יד ט) "שאול מתחת רגזה לך". (שמות טו, יד), "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן". (שמואל ב' כב, ח), "מוסדות השמים ירגזו":

וכליון עינים - מצפה לישועה ולא תבוא:

סו וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַֽאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ׃

(סו) חייך תלואים לך - על הספק. כל ספק קרוי תלוי. שמא אמות היום בחרב הבאה עלינו. ורבותינו דרשו: זה הלוקח תבואה מן השוק:

ולא תאמין בחייך - זה הסומך על הפלטר:

[ברכות כד, א]

סז בַּבֹּ֤קֶר תֹּאמַר֙ מִֽי־יִתֵּ֣ן עֶ֔רֶב וּבָעֶ֥רֶב תֹּאמַ֖ר מִֽי־יִתֵּ֣ן בֹּ֑קֶר מִפַּ֤חַד לְבָֽבְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּפְחָ֔ד וּמִמַּרְאֵ֥ה עֵינֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה׃

(סז) בבקר תאמר מי יתן ערב - ויהיה הערב של אמש. 

ובערב תאמר מי יתן בקר - של שחרית. שהצרות מתחזקות תמיד. וכל שעה, מרובה קללתה משלפניה:

סח וֶהֱשִֽׁיבְךָ֨ יְהוָ֥ה ׀ מִצְרַיִם֮ בָּֽאֳנִיּוֹת֒ בַּדֶּ֨רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣רְתִּֽי לְךָ֔ לֹֽא־תֹסִ֥יף ע֖וֹד לִרְאֹתָ֑הּ וְהִתְמַכַּרְתֶּ֨ם שָׁ֧ם לְאֹֽיְבֶ֛יךָ לַֽעֲבָדִ֥ים וְלִשְׁפָח֖וֹת וְאֵ֥ין קֹנֶֽה׃ {ס}

(סח) באניות - בספינות בשביה:

והתמכרתם שם לאיביך - אתם מבקשים להיות נמכרים להם לעבדים ולשפחות:

ואין קנה - כי יגזרו עליך הרג וכליון:

והתמכרתם - בלע"ז איפורוונדרי"ץ וו"ש [ותמכרו עצמכם]. ולא יתכן לפרש, "והתמכרתם", לשון, ונמכרתם על ידי מוכרים אחרים. מפני שנאמר אחריו, "ואין קונה":

[ספר המצוות ל"ת מו]

סט אֵלֶּה֩ דִבְרֵ֨י הַבְּרִ֜ית אֲֽשֶׁר־צִוָּ֧ה יְהוָ֣ה אֶת־מֹשֶׁ֗ה לִכְרֹ֛ת אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב מִלְּבַ֣ד הַבְּרִ֔ית אֲשֶׁר־כָּרַ֥ת אִתָּ֖ם בְּחֹרֵֽב׃ {פ}

(סט) לכרת את בני ישראל - שיקבלו עליהם את התורה באלה ובשבועה:

מלבד הברית - קללות שבתורת כהנים שנאמרו בסיני.

[ברכות ה, א]